תחרות איך שיר נולד שנת 2017

שֶׁאֲנִי בָּשָׂר וַאֲנִי דָּם
וַאֲנִי עֲשׂוּיָה מִנֵי דְּמָעוֹת וְאֶבֶן,
שֶׁגּוּפִי רַךְ וּפוֹעֵם אוֹתְךָ
וְאַתָּה שְׁתִיקָה רְחוֹקָה
נִקְפֵּאת בְּיָם שֶׁל סְתָרִים,
שֶׁאֲנִי מוֹשִׁיטָה אֶת יָדִי
וּמַשִּׂיגָה אוֹתָהּ אֵלַי
כִּי תָּעֲתָה וְלֹא נָגְעָה בָּאַחֶרֶת,
שֶׁאֲנִי יוֹדַעַת שֶׁבָּשָׂר וָדָם יָשוּבוּ לַעֲפָרָם
וְרַק הָרוּחַ הַזּוֹ הַנּוֹשֶׁבֶת
תּוּכַל לָגַעַת בַּצִּפּוֹר שְׁמוּטַת הַכָּנָף
הַשָּׂרָה בְּתוֹכִי.

נימוקי השופטים:
שיר עוצמתי ובד בבד נסוג ועצוב. הכותבת, ציפור שמוטת כנף, מנסה לשווא להגיע אל אהוב ליבה, שולחת יד שמוחזרת כשלא נגעה בדבר; אולי אל "גן נעול" ניסתה להגיע, אולי אל חלום שלא יתגשם.

אבל בשירה כן נוגעת הכותבת - היא נוגעת במיתרי הנפש של הקורא ומרעידה אותם.

על כך הענקנו לה את המקום הראשון. עלי והצליחי.

אָמָּנוּת הִיא לֹא שִׁירָה יָפָה.
לֹא מִנְעַד הַגּוּף
אוֹ בִּגְדֵי הַמְּעַצְּבִים.
הִיא בְּפִגּוּמִים
וְצַלָּקוֹת.
שְׂרִיטוֹת
שֶׁלֹּא מַרְפּוֹת.

אָמָּנוּת הִיא לֹא אִשָּׁה
מְגֻנְדֶּרֶת,
מְאוּפֶּרֶת,
מְתֻקְתֶּקֶת עַל בָּמָה.
הִיא כָּל הַטָּעֻיּוֹת
שֶׁקּוֹרוֹת מֵעַל וּמִחוּץ
לַהוֹפָעָה.

הִיא לֹא בְּקוֹל,
וּבֶטַח לֹא בִּצְעָקָה.
לַמֶּרְחַקִּים רוֹחֶשֶׁת,
בִּשְׁתִיקָתָהּ.
וְהִיא אֱמֶת גְּדוֹלָה מִכָּל
כְּשֶׁמְּצַמְרֶרֶת
גַּם אַחֲרֵי שָׁנִים.
בְּמַכְשִׁיר פָּטֵיפוֹן שָׂרוּט,
כְּשֶׁבְּקֹשִׁי שׁוֹמְעִים.

הִיא הַמְּכֹעָר וְהַקָּשֶׁה,
הַמְבוּרְזָל וְהֶעָכוּר.
הִיא הַצּוֹרֵם וְהַבּוֹטֶה,
וַהֲלֹא כָּל כָּךְ בָּרוּר.

וְכָל אֶחָד אַחֵר שֶׁמְּחַפֵּשׂ אוֹתָהּ יָפָה,
וַדַּאי לֹא אָמָּנוּת הוּא בַּסּוֹף יִמְצָא,
אֶלָּא רַק נוֹף סְתָמִי וְרֵיק,
כְּמוֹ אִשָּׁה, שֶׁסּוֹף אֶחָד
אֱמֶת לָהּ-
בְּלּוּתָהּ.

נימוקי השופטים:
זהו שיר ארס פואטי שעוסק בשאלה מרכזית שמעסיקה את היוצרים מימי קדם ועד היום. מהי אומנות? לשאלה זו יש תשובות רבות ומגוונות. לדוגמא: שמדובר ביצירת מופת נצחית אשר יכולה לעמוד במבחן הזמן.

בבית הראשון המשורר מגדיר את האמנות כפגומים, צלקות ושריטות שלא מרפות. בבית השני קיימת הנגדה בין אמנות לבין דמות של אישה מגנדרת, מאפרת. בשיר קיימת חריזה שמשתלבת בהרמוניה עם התוכן. בבית השלישי המשורר מוסיף נופך נוסף לשאלה בכותבו "היא לא בקול" האם המילה "היא" מתייחסת לאמנות או לאשה. את התשובה נגלה בבית האחרון.

השיר מסקרן ולוקח את הקורא לעולם אפל של "אמת גדולה מכל כשמצמררת גם אחרי שנים". הפילוסוף היווני אפלטון קבע כי "באמנות אין אמת וידיעה אלא אידאה שקיימת ברמת קיום שונה, אמנות כחיקוי טבע שמחקה את האידאות ולכן האמנות היא שקרית." בשיר זה המשורר סותר את הגישה הקלאסית וקובע שאמנות היא אמת.

המשורר הצרפתי שארל בודלר כתב בשירו "וידוי של אומן" "לימוד היפה הוא דו קרב שהאמן זועק בו באימה בטרם ינוצח:. ואכן בבית הרביעי המשורר מזדהה עם האימה ועם פרחי הרוע של בודלר, האמנות מתוארת כדבר מכער, קשה, צורם ובוטה. קיים יופי בכיעור וחזרה לתקופה הרומנטית.

בבית אחרון המשורר קובע "כמו אשה שסוף אחד מת לה" כלומר האישה היא מטפאורה לאומנות.

בשפה עשירה ובכתיבה מסקרנת השיר מביר פרספקטיבות שונות ושלל זוויות לשאלה מהי אומנות. ובין המילים והשורות אנו מסיקים שהאמנות היא סובייקטיבית ללא הגדרה. זה קסמה וזה קסמו של השיר.

על כך הענקנו לשיר את המקום השני.

ענפים ופרחים נושרים
עלים נערמים עם בוא הסתיו
בדי -עץ במערומיהם.

כאדם המזדקן
המרפה ממרירותו.
ומשכיח שנאות ישנות
ורק הסערות בהווה,
כאבים קודמים מעלימות

והעץ מחדש נעוריו עם בוא האביב,
חונט פירותיו. זוקף ענפיו הירוקים
ושוכח מרוחות והסתיו שהיה.

נימוקי השופטים:
השיר נפתח בתיאור של ענפים, פרחים ועלים נערמים על בדי עץ במערומיהם. העץ כמטאפורה לאדם. העצים שייכים לצד הטוב שבבריאה עם מרחב קיומי פסטורלי ותיאור גן עדן אבוד של אדם וחוה.

בבית השני חלף זמן, כעת אני נחשפים לאני הלירי, האדם המזדקן שמתמודד עם שנאות, סערות וכאבים. רצף זיכרונות חיים עם התמודדות אקזיסטנציאליסטית של סערות בהווה. המשורר מתמודד עם בדידות קיומית ובסופו של דבר מגיע להשלמה.

הפילוסוף פרידריך ניטשה כתב בספרו " כה אמר זרתוסתרה" על רעיון החזרה הנצחית "שכל הדברים חוזרים לנצח ואנחנו עמם" הכוונה ליכולת לשאת את הכול עם אבטחה לגאולה, האדם מחויב להעניק משמעות לחייו כך בבית השלישי העץ - אדם מחדש נעוריו, חונט פירותיו וזוקף ענפיו.

השיר הור שיר מעגלי פותח במלודיה של הסתיו ומסתיים בסתיו. שם השיר שלכת כמסעע חיים אישי ואוניברסלי. שלכת כמטאפורה למחזוריות הטבע ולהלך הנפש של האדם. קיימת בשיר התאמה בין החוויה, למבע הפיוטי לצלילים ולשפה הלירית. העץ בשיר הוא עץ הדעת, האדם מודע למכאוביו וגם עץ החיים שמתחדש.

השיר מתכתב עם השיר "כי האדם עץ השדה" של נתן זך אך בעוד שנתן זך כותב "קברו אותי בחלקה של עפר ומר לי בפה כמו עץ השדה". בשיר זה קיימת גישה אופטימית: "העץ מחדש נעוריו עם בוא האביב ושוכח מרוחות והסתיו שהיה". חילופי העונות כנחמה וכאודיסיאה של התחלה חדשה. בשיר יש רבדים רבים שמפיחים בקורא תקווה והבטחה.

על כך הענקנו לשיר את המקום השלישי.

גַּם מַיִם שְׁקֵטִים
יוֹדְעִים לִסְחֹף בְּעַצְמָהּ
בָּרְגָעִים שֶׁל גֵּאוֹת
וּלְלַטֵּף בְּרָכוֹת
בְּדַקּוֹת שֶׁל שֵׁפֶל.
גַּם מַיִם שְׁקֵטִים
יוֹדְעִים לַעֲלוֹת עַל גְּדוֹתֵיהֶם
וְלִסְעֹר.
גַּם מַיִם שְׁקֵטִים
יוֹדְעִים חַיִּים
וְחִדָּלוֹן.

נימוקי השופטים:
אילו יכולנו לתת למים שקטים לדבר בקול רם, רוב הסיכויים שהם היו אומרים לנו את מילות השיר הזה. בתמציתיות, של 28 מילים בלבד, המים היו מתזכירים אותנו שלממרות שהם שקטים הם יודעים להרגיש והם לא שונים ממים במעמקי האוקיאנוס או מי ים. המים נשארים מים, בין אם הם שקטים ובין אם הם סוערים וגועשים. כשאנחנו פוגשים את המים השקטים, אנחנו לא יודעים מה עבר עליהם, האם הם נולדו כאלו או שהיה להם עבר סוער. אנחנו יודעים רק את מצבם הנוכחי שהמים הם שקטים.

השיר מינימליסטי, מצהיר על רשימת תכונות שבעצם מראות את העוצמות הרכות וחוכמת המים השקטים:

המים השקטים יודעים: "לסחוף בעוצמה", "ללטף ברכות", "לסעור", להעלות על גתותיהם", "יודעים חיים וחידלון".

כביכול השיר לא מספק מידע נוס, אבל דווקא החוסר הזה מצית את הדימיון ומאשר להמציא חיים דימיוניים ל"מים השקטים". אולי המים השקטים התחילו את דרכם בכלל כמפל שוצף, אי שם בהרים הגבוהים, אולי פעם הם נאלצו להסתתר מתחת לאדמה ולפרוץ את דרכם החוצה. אולי, פעם, הם חצבו את דרכם בסלע קשה או קפאו בזמן כנטיפים במערות החשוכים.

השיר, בעזרת הדימוי של המים השקטים, מעיר את תשומת ליבנו אל אנשים שהם כמו "מים שקטים"- אנשים שנראים לנו רגועים מידי, נטולי שצף קצף, אנשים שמשרים אדוות של שקט, שיכול להתפרש כמופנמות, אדישות או התעלמות. אולי, השיר אומר את קולם, של "אנשי המים השקטים" ומבקש לא להתייחס למים שקטים כמו למים מיוחדים אלא פשוט לתת להם להיות מים.

על כל הענקנו לשיר ציון לשבח.

בּוֹקֵעַ בִּמְּקוֹרִי מִקְּלִפַּת רֶחֶם,
מַשִּׁיל בַּחוֹל נֶשֵּׁל יַבְשוּשִי,
מֵגָדֵד נוֹצוֹת מֵעוֹר שַׁמְנוּנִי.

מְנַעֵר קַשְקַשֵי דָּג
מִשַּׂעֲרוֹתַי הָמַכְסִיפוֹת.
מַשִּׁיר אֶת זִימַיי
עִם כָּל טִפַּת אֲוִיר.

פּוֹשֵׁט שִׁרְיוֹן צָב מַכְבִּיד
מֵעַצְמוֹתַיי הַמְּרַחֲפוֹת.
מֵמֵס אֶת דַּרְכִּי מִבְּעַד
לִפְּקַעַת חַלוֹמוֹתַיי.

מְרַחֵף כְּגֹלֶם שֶׁלַּפֶּתַע
מַצְמִיחַ כְּנָפַיִם.

נימוקי השופטים:
מהי מטורפוזה? טרספומציה, גלגול, שינוי צורה או מצב נתון וקיים והפיכתו למשהו אחר. השיר מדבר על תהליך הדרגתי של התפתחות ושינוי. כל בית מציין שלב מסויים בתהליך זה החל משלב הראשוני, של יציאה לאוויר העולם, השלת קליפות שבהם התפתחו החיים, יציאה החוצה מתוך הסביבה המוגנת והעוטפת לעולם די אכזרי שבו עלייך מיד לחוות את השינוי הכואב... "משיל בחול נשל יבשושי, מגרד נוצות מעור שמנוני".

כל בית נוסף, מתאר בשפה עשירה, שלב נוסף בהתפחתות שמתרחשת כאילו מעצמה, בטבעיות ולפי הכללים של העולם הדמיוני שמייצר השיר. כל בית מתאר שינוי צורה אחרת. פעם השינוי הוא חיצוני: עור, שיער, נוצות, קשקשים. ופעם השינוי פנימי: "עצמותיי מרחפות", "שריון צב מכביד". מי שעובר את המטמורפוזות, משתף פעולה עם תהליך השינוי שלו, עד שמגיע השלב האחרון והמפתיע שקורה כביכול מעצמו, תהליך של הצמחת כנפיים.

השיר סוריאליסטי ומזכיר את ציורו של סלבדור דאלי "המטמורפוזה של נרקיסוס". בדיוק כמו שמתבוננים בציור ומחפשים בו את היצורים הדמיוניים שעברו את שינוי צורה, כך גם בקריאת השיר אנחנו מחפשים את המטמורפוזות שלנו ונזכרים מתי לאחרונה העזנו להצמיח כנפיים.

על כל הענקו לשיר ציון לשבח.