שנת 2011

"שורה'לה שורה'לה, מהרי מהר הביתה, פסח בפתח."כך אבא צעק לי מהחלון.טירוף אמיתי הפסח הזה. כולם נכנסים להיסטריה כאילו שגלי צונאמי עומדים לשטוף את הקריה האפורה שלנו, או שמלחמה גרעינית עומדת להתרחש, השם ישמור. רצתי בעודי סוחבת שקיות משפע שוק, כשעלי פטרוזיליה, שמיר וכוסברה מתבצבצים להם מהצדדים, מנסים, ברגע האחרון, לחמוק מגורלם המר והידוע מראש. הרחובות המלאים וצפופי האדם של קרית ספר, המקום שאני מכנה "הקריה", נראו כמו ב"יום שאחרי". ילדים עם כיפות שחורות וציציות זולגות, רצים במהרה ונושאים סלים כבדים. אמהות עייפות וטרודות, לבושות שמלות פשוטות ולראשיהן מטפחות בלויות, מובילות תינוקות בעגלות קרועות. כולם רצים בתיזמון מופתי ובמהירות בכדי להספיק את הסידורים לחג.

את הסלים של גאולה כולנו הכרנו, שני סלים היו לה, סלים כתומים מפלסטיק שבלטו למרחוק, תלויים היו על זרועותיה כחלק בלתי נפרד מגופה ויחד עם השמלה הפרחונית שלבשה ומטפחת הראש הירוקה הכריזו תמיד על בואה. בוקר בוקר, הייתה גאולה יוצאת להסתובב בשכונה "שלה", ברחוב "שלה", מסתובבת בסמטאות הצרות של שכונת הנחלאות, מטפסת במדרגות הרבות של רחוב המדרגות, מפצירה בקולה הצלול והמתנגן: " שכנות שלי, ש- כ- נות, יקרות וחביבות, נ- ש- ים, אם יש לכן נעל ישנה...אל תזרקו, חבל, חבל, בחיי חבל, גאולה לוקחת הכל, שמלות ישנות – גאולה לוקחת, מכנסיים? גם טוב, רק לא לזרוק, חרם (חבל) באמת חרם, כן, כן, גם כוסות ישנות וצלחות, אז מה אם הן קצת שבורות, לא נורא, גאולה לוקחת הכל, ה-כ-ל".

מר איקס נד בראשו. משהו לא בסדר, הוא חייב לגשת לרופא. ללא דיחוי התקשר לקבוע תור: "מתי תרצה לבוא? אפשר ב-09:00, 09:10, 09:20..." . "אבוא עכשיו"- קטע מר איקס בחוסר סבלנות את הפקידה האדיבה. כאשר התיישב אצל הרופא כבר חש הקלה מסוימת. אין ספק שהמקום משרה אווירה של סמכות רפואית עם כל הדיפלומות התלויות על הקירות ועם המכשור הרפואי המיושן והטוב.

באותו בוקר התעורר אהרון ליפשיץ בטלטלה פתאומית בהרגשה שהשעה מאוחרת מאד. רגע עוד שכב בעיניים עצומות למחצה, קשוב לשקט הלא רגיל, אך כשהבחין בעוצמת קרני השמש המסתננות דרך התריסים, הדחיפות שחש בעת יקיצתו שבה ואחזה בו: השעה הייתה מאוחרת בהרבה מהשעה בה נהג להתחיל את שגרת יומו. רגיל היה להתעורר כאשר כלבו קפץ על מיטתו מדי בוקר אך עתה לא היה הכלב בחדר, והשינוי בשגרה גרם לאהרון לאי שקט. הוא קם באחת מן המיטה והביט דרך חרכי התריס, ולתדהמתו הבחין בדמות נטועה ללא תנועה באמצע החצר. מחשבתו הראשונה הייתה קשורה לא בדמות הזרה, שקוויה היטשטשו באור השמש החד שהאיר מאחוריה, אלא בשאלה מדוע הכלב שאמור היה לשמור על החצר לא נבח.

רק בטעות נחשב עקיבא לאיש מריר. אמנם הכביר פרטים על צרותיו, אמת כי אהב לטבול במדמנת המר והמכאיב אבל לולא אותם ארבע קירות בפנימית ד' שם שהה חודשים ארוכים בשל וירוס בלתי מוכר השוכן בגופו - הייתה נגלית לעולם נפשו האמיתית, רכה ומתנוצצת כחלמון של ביצה, מוכנה אל מה שהעולם יזמן לה. אישה יש לו לעקיבא - תקווה שמה. וגם ילדים. וגם חברים. וכולם מגיעים לבקר. אלא שנדמה לו שחוט חייו נפרם מחייהם. בלון בודד באוויר. הם - במולדת הבריאים והוא - בארץ החולים.

זה התחיל בשיעול נוראי, ובקשיים בנשימה. לקחתי כל מיני סוגים של תרופות וגם טיפות הומיאופתיות, ואימא שמה לי מכשיר אדים בחדר אבל זה לא עזר, אז הלכתי לרופא. הוא אמר שזו סתם אלרגיה של עונות מעבר, זה נשמע תמיד לי נורא מוזר שמישהו יכול להיות אלרגי לעונה מסוימת אבל הוא הסביר, ובכל מקרה זה לא היה זה.אחר כך הלכתי לרופא אחר, ולעוד רופא, ולדוקטור שאבא שלי מכיר עוד מהצבא, עד שמישהו מהם שלך אותי לבדיקות וצילומים.בבית החולים לקחו ממני מבחנות של דם והייתי צריכה להוריד את הבגדים שלי ולהחליף אותם במין חלוק שקוף של בית חולים.

שלום, קוראים לי אופיר ואני ילדה עיוורת. אני כאן כדי לספר לכם את הסיפור שלי במהלך שנת הלימודים של כיתה ז':הכול התחיל בסוף כיתה ו'. סיכמתי עם הורי שאני אלך לבית ספר רגיל כי עד כיתה ו' הייתי בבית ספר לעיוורים. אחרי שקנינו את הספרים שכתובים בכתב ברייל החופש עבר מהר וכתה ז' התחילה."בוקר טוב לכול התלמידים, הישנים והחדשים, אני רוצה להכיר לכם ילדה מיוחדת מאוד בכיתה הזאת, קוראים לה אופיר והיא עיוורת" התחילו התלחשויות בכיתה. "אופיר כנסי בבקשה" המורה אמרה. "שבי ליד אמיר" היא אמרה.