שנת 2012

בהתחלה רק הבטתי על גופו המכורבל. מונח לו על המיטה, עם כמעט-זרועות וכמעט-ריסים וכמעט לב שפועם. כל כך כמעט כמונו, רק דוק של נצח מבדיל. הוא היה זעיר מאוד, כמעט בכלל לא, כמעט ורק נקודה בחלל. בחנתי סביבו בעיניי רוחי, מנסה לשאוב כל קמט וקפל וניואנס. אבל הוא היה חשוך כל כך. למרות כל תאורת הפלורסנט לא היה בו שום דבר חי או ורוד. רק שש מאות שלושים גרם, ולא יותר. אחרי זמן רב מאוד הוא דפק בעדינות על כתפי. "מספיק," אמר לי. "בואי".

בארבע לפנות בוקר, זה הפך כבר הרגל, מיכאל הקיץ באחת מהחלום החוזר חלילה. חבטת העיתון שהשליך מחלק העיתונים אל הדלת השכנה, ניתקה אותו באחת מאמו. מביטה בעיניו הכחולות בחמלה, מחבקת אותו, כריות אצבעותיה מלטפות את קרקפתו ואחר לוחשת בקול רך אל אוזנו: "מישקה, בבקשה אל תלך, הדאגות יהרגו אותי". תמיד בערב שישי לאחר ארוחת השבת. ליבו נחמץ. למרות שיודע הוא, לא הלך. במוצאי השבת יודיע לחברים המאוכזבים שנשאר. את חלקם יפגוש לאחר המלחמה בישראל. מהרהר באימו ומשפחתו רגע ארוך. מוריד רגליו אל הרצפה באיטיות , החדר קר, הלגה עדיין ישנה בצידו, נושמת בכבדות. מעניין מי מבקר בחלומה?.

יוסף לוין מאס בחייו.  הוא שכב גלמוד במיטתו באור חיוור של שחר מוקדם, צנוף בסדינים הסתורים, וחשש להירדם.  כשעיניו בוהות בתקרה, הרהר במרירות במצבו.  הוא ידע שבאם יעצום את עיניו, ישובו החזיונות לפקוד אותו.  הוא שנא את החזיונות.  החזיונות, אותן תמונות שחלפו מול עפעפיו הסגורים ואיפשרו לו לחזות את העתיד להתרחש, הביאו לו רק צער וכאב.  בגלל יכולתו לראות את הנולד איבד את משפחתו וחבריו.

תמיד נרתעתי ממים. לשחות, כמובן, אני לא יודעת. זה לא שלא ניסיתי ללמוד, דווקא להפך, אימא לקחה אותי לחוג שחייה כשהייתי בערך בת שבע. ואני, גיבורה גדולה, בבגד ים כחול וכובע ים תואם שמתח עד מאוד את שיערי הארוך והעבה, כך שעיניי הגדולות ובולטות מטבעם איימו לצאת מחוריהם, צעדתי בראש מורם עד לשפת הבריכה. אבל כאשר המאמן ביקש ממני להיכנס למים, נעצרתי. כול נורות האזהרה האדומות נדלקו בראשי ופשוט קפאתי במקום. כול איברי, בבת אחת התקשחו וכפות רגליי נדבקו לרצפה החלקה של הבריכה. זו הייתה הפעם הראשונה שפחד שיתק אותי.

"היי, חבר'ה! בואו למסיבה היום בערב בגג, יהיה גדול" אמרתי בזמן שחילקתי את הפליירים. התגובות העיקריות היו "גדול!", ו"נתראה שם". כולן, חוץ משל אחת... של קטיה. "רגע... הכניסה עולה כסף?" היא שאלה בהיסוס. "כן, 30 שקלים", עניתי לה. "אוי... נזכרתי שאני צריכה לעזור להורים שלי היום בערב... אני לא יכולה לבוא", היא אמרה והלכה מושפלת מבט. בנקודה הזאת כבר התחלתי לחשוד. לקטיה תמיד היה משהו שמנע ממנה לבוא. לכל מקום. לסרט, אליי הביתה, או אפילו סתם לגינה. ככה כבר כמעט שנה וחצי, מאז שהיא הגיעה אלינו לכיתה.

גדר ברזל חלודה, עם שאריות של צבע ירוק עליה, מפרידה בין חצר גדולה ועזובה לרחוב. והרחוב צר וישן הוא, צריפים ישנים עומדים ליד בתים חדשים וכביש משובש מפריד חוצה אותו לאורכו. האווירה בו היא של דורות עברו, דבר שכבר חלף ועבר מן העולם.גדר ברזל חלודה, עם שאריות של צבע ירוק עליה, מפרידה בין חצר גדולה ועזובה לרחוב. והרחוב צר וישן הוא, צריפים ישנים עומדים ליד בתים חדשים וכביש משובש מפריד חוצה אותו לאורכו. האווירה בו היא של דורות עברו, דבר שכבר חלף ועבר מן העולם.החצר שקטה היא, גדלים בה פרא קוץ ודרדר, בין מוט ברזל ישן וחלוד שראשו כמתגרה בשמים, לעץ שענפיו עמוסים פירות בשלים, ואף בשלים יתר על המידה - ללא יד שתקטוף אותם, והעץ בודד הוא - אין ילדים המשחקים להם בין ענפיו.

"עשית החלטה נכונה" אמר יואב. "תאמין לי, איילה שווה את זה". "נכון, אבל אני מרגיש לא נוח עם זה, מה אלון מרגיש עכשיו? מה הוא חושב? הוא בטח בוכה עכשיו, בוכה על כך שאפילו את החבר היחיד שלו הוא איבד..." זה קרה לפני שבועיים. אותם שבועיים אחרונים של החופש הגדול לפני שעולים לכיתה ז'. התחיל לשחזר רועי. אותם ימים היו ימי קיץ חמים, במיוחד בעיר שבה אנו גרים, אשקלון. היינו נוהגים בימים אלו להישאר במזגן בבית, או מדי פעם ללכת לים או לבריכה. ברוב ימי החופש הייתי עם חברי הטוב ביותר, אלון. פעם אני באתי אליו ולפעמים גם הוא בא אליי. אלון היה צייר מדהים, וכל החדר שלו היה מקושט בציוריו הצבעוניים והססגוניים. היה לו קלסר ענק עם כל הציורים שלו. הציורים שלו היו חשובים לו מאוד והוא לקח את הקלסר לכל מקום איתו.