שלושים ימים עם דניאל, מאת: שחר פרידמן

12/02/2013 ב' אדר תשע"ג

בהתחלה רק הבטתי על גופו המכורבל. מונח לו על המיטה, עם כמעט-זרועות וכמעט-ריסים וכמעט לב שפועם. כל כך כמעט כמונו, רק דוק של נצח מבדיל. הוא היה זעיר מאוד, כמעט בכלל לא, כמעט ורק נקודה בחלל. בחנתי סביבו בעיניי רוחי, מנסה לשאוב כל קמט וקפל וניואנס. אבל הוא היה חשוך כל כך. למרות כל תאורת הפלורסנט לא היה בו שום דבר חי או ורוד. רק שש מאות שלושים גרם, ולא יותר.
אחרי זמן רב מאוד הוא דפק בעדינות על כתפי. "מספיק," אמר לי. "בואי".

ביום הראשון שלי עם דניאל הבטנו אל האופק. אבל לא היה מה לראות, רק לבן ולבן. מזרח ומערב התאחדו, שמים וארץ נשקו. שעון לא תקתק, השניות חדלו להיספר קדימה. ובתוך כל הלבן רק אנחנו שני חיים.

ביום השני שלי עם דניאל שאלתי אותו איך ירצה שנקרא לו. הוא הציע אבטיקוקוס, על שם החיוך שלו, או פורפוריא, על שם העווית של הפנים, או ילד איקס על שם הסוף. אבל אני כבר החלטתי. "נקרא לך דניאל," אמרתי לו.
"דניאל," אמר, מנסה את השם על לשונו החדשה. השם התגלגל על הלשון, דגדג אותה וחישמל אותה וסיבך אותה עם עצמה.
"דניאל. אני חושב שהוא בסדר."

ביום השלישי שלי השכבתי אותו לישון. נדנדתי אותו בין שתי זרועות ושרתי שיר עדין בשקט. הרגשתי את משקלו בין שתי ידיי, משקלו החם הרך, שוקע אט אל החושך. ידיי עייפו, המשקל גבר, עד ששקל כילד בן חמש. המשכתי לנדנד, הוא נהיה כבד כאלם בן עשרים, ועדיין התחזקתי, ועדיין החזקתי אותו אל חיקי, והוא כבד כאבן, ואחר כברזל, עד שנהיה כבד כמו הבשורה, כמו המוות עצמו, ושמטתי אותו מבין ידיי.

ביום הרביעי הרכבתי לו לול. דאגתי שיהיו סורגי עץ סימטריים, וכריות בצבע תכול-תינוק, בדיוק כמו שהחוברות אמרו. מעליה תליתי קוביות מסתובבות וכשמתחתי את הקפיץ הן שרו. שירי ילדים פשוטים, עוגה-עוגה ושפן קטן. אבל מהמקום בו הוא שכב, עמוק מתחת לקרקע, הוא לא יכל לשמוע מאום.

ביום החמישי שלי בנינו פאזל ענק. הפאזל היה פרוס לאורך והקצה הראשון שלו היה עכשיו. חיברנו חתיכה לחתיכה לינקות שלא תהיה לו, לתחליף החלב אותו לא יעדיף – מטרנה או רמדיה או סימילק. יחד הרכבנו את הצעד הראשון, ואז הצליל הראשון, את המילה. הוא בחר חתיכות מעוגלות היטב לשלום כיתה א', ליום בו לא יחזור הביתה משולהב עם כלבלב קטן ביד. ומשם ליסודי, ולתיכון, לתחביבים שלא יהיו לו – אולי שיט, אולי חשבון, היו חתיכות רבות יותר לברור מתוכן, ובחרנו יותר בקפידה. באוניברסיטה לא ילמד פסיכולוגיה, ועם בחירת ליבו לא יינשא – הוא בחר חתיכה חדה ושלמה בשם רות. המשכנו את המרדף של ימי הבגרות, את הישיבה של ימי הזקנה. את הילדים שבתורו לא יהיו לו ושהם לא ישאלו אותו את השאלות הקשות באמצע לילה. ואז הגענו ליום האחרון. האופק היה ריק. ופתאום מצאנו את עצמנו עומדים שוב בנקודת ההתחלה, ולפנינו במקום פאזל רק אופק ריק לבן.

ביום השישי שיחקנו מסירות. אני מסרתי לו את נפשי ואת דמי ולילות רבים בלי שינה, והוא מסר לי כדור-ים. הדפתי את כדור-הים בכעס ומסרתי לו דרישה. אפילו לא דרישת-שלום, פשוט דרישה אותו. שיהיה, שיהיה לי. הוא מסר לי מֶסֶר. אני כאן. גם אם לא אהיה בכלל, תמיד אהיה שלך.

ביום השביעי עם דניאל הוא נתן לי את שמי שלי. ציפיתי לאסתר, כמו שקראו לי בעולם ההוא, אולי לאמא, אולי לאמא'לה, אבל הוא קרה לי אוממממגגגה. "זה גדול ומעניק, בדיוק כמוך," הסביר.
"אומממגגגה," ניסיתי אותו על לשוני הבלה. פתאום לא יכולתי להכיל את זה יותר. כל הרחמים שבמשך תשעה חודשים התבשלו לי בבטן התפרצו החוצה כמו פרחים שוטים ולא היה להם מה לעטוף. הבטן שלי נפרסה כמו זרועות ימין ושמאל, מחפשת לחבק, מחפשת לכנס, אבל בסוף הן נסגרו על עצמן בלבד. ניסיתי לפחות להגיד לו מילה, אבל לא היה שם אל מי לומר. בבטן ריקה, קרסתי אל תוך עצמי. במרכז שלי לא היה דבר. הרגשתי קטנה, בודדה, עזובה. רטושה. הדמעות שלי זלגו כמו מי שפיר. נשפכו לקרקע הזרועה, לא מעניקות חיים לדבר. ואז הוא שוב נגע בכתפי. "די, אומממגגגה," אמר. "אל תבכי. נומי נומי אימי שלי, נומי-נומי נים."

ובאמת ישנתי. עשרים שעות ביממה. כשפקחתי את עיניי, צורחת בהיסטריה, הוא מיהר אל עריסתי עם בקבוק חלב חם ונידנד אותי ושר שירים. "ככה?" שאלתי אותו. "אתה האמא, אני התינוק?"
"ככה בדיוק," ענה. "אנחנו חייבים להתנסות כל אחד בשני".
"אל תעזוב אותי," ביקשתי.
"לא אעזוב."

אז במשך יומיים שלמים סגרתי את תריסי התודעה ופשוט הייתי. העולם היה קולאז' של צורות גדולות וקולות גדולים ופחד עצום. לא היה הסבר לדברים, הם היו כל-כולם, הם היו מוחלט. הכאב שיתק, הפחד טלטל, גם השמחה סחפה אותי כמו זרם שיטפון. רק דבר אחד היה בטוח: גוף גדול, מזוהה אצלי עם ריחות וצבעים וחום, שהחזיק בי מליפול לתהום. לא יכולתי לקרוא לו בשם או במילה, בקושי ידעתי איפה הוא נגמר ואיפה אני מתחילה. הוא היה הכרית הגדולה של הקיום כולו.

אחרי יומיים נפקחו עיניי וידעתי שוב הכל. דניאל הביט ועל פניו המבט המבין והמזועזע ביותר. פשוט הסתכלנו, שנינו יודעים, ואז פרצנו יחד בבכי קורע. חיבקתי אותו, הנחתי שמאלי תחת לראשו והצמדתי אותו אליי. הוא הניח את ראשו בחיקי כמקלט ומירר בבכי. בכל היום העשירי עמדנו כך, מחובקים, מייללים, אחוזים זה בזו. "דעי לך, אמא, דעי לך, גם אני כל כך רציתי לחיות." לא הייתה לי מילה לנחם אותו; אפילו את עצמי לא הצלחתי לנחם. ליטפתי את שערותיו, את ריסיו, את עורפו, כינסתי אותו לתוכי, הנחתי ראשי על כתפו – גם אני הייתי צריכה משענת. ויהי ערב ויהי בוקר יום עשירי.

וביום האחת-עשרה הוא התחיל להתפוגג. הרגשתי את אחיזתי החובקת סביבו נרפית. נשאתי את עיניי וראיתי – הגוף שלו כבר חצי שקוף, כמו צבוע בצבעי מים מהולים. הוא היה רחוק, רחוק כל כך, מעבר כל אופק. "מה זה קורה פה?" אמרתו לו. "מה קורה?"
"אני כבר מת, אמא", הוא אמר, קולו כמיליון פעמונים. "כל המפגש הזה הוא דמיון. ודמיון לא יכול להתמיד."
"לא, אל תעזוב אותי!"
"בסופו של דבר תצטרכי לתת לי ללכת..."
"לא עכשיו," התחננתי, "תן לי להיות איתך עוד מעט, תן לי להיות איתך עוד נצח..."
"אומממגגה גדולה שלי, תהיי גדולה מספיק גם בשביל זה."
"לא עכשיו," התחננתי, "עוד מעט, עוד מעט, אני מבטיחה".
הוא הביט עליי במבט אבהי מרחם.
"זה בסדר," אמר, "יש לנו עוד כמה ימים. לאן תרצי ללכת?"

אז הלכנו לעמדת המיקרופילם. הכנסתי את עיניי למשקפות וביחד צפינו בכל הרגעים הכי קסומים שהיו יכולים להיות לנו ביחד.
"תראה," אמרתי, "הנה מסיבת חנוכה בגן רבקה, אתה רוקד עם נר על הראש! איך הרשנו את זה?"

"הנה המסע שלנו לירושלים, ברכבת המהירה. אחרי זה הלכנו לגן חיות. ראיתי פיל, אמא, ראיתי פיל!"
"אני זוכרת. הנה אתה מביא הביתה גוזל מת."
"את התעלפת! רק רציתי שנקבור אותו."
"הנה אתה חוזר הביתה עם אליפות מחוזית במתמטיקה!"
"המבחן היה מה-זה קל...".
"אין לך מושג איך אני ואבא היינו גאים בך."
"אני זוכר, יצאנו כל המשפחה לחגוג בבית קפה".
"הנה החתונה שלך".
"הנה יומולדת חמישים שארגנתי לך."
"הנה... הנה... דניאל?"
הוצאתי את עיניי מן המיקרופילם. הוא כבר היה דהוי יותר, כמו עשוי מעננה.

ביום השנים עשר כבר לא ממש הייתי עם דניאל. הוא ריחף מעליי, שט סביבי, אבל כשהושטתי את ידי הרגשתי ערפל. לא יכולתי להשלים עם זה. צעקתי אליו, "ילד רע, ילד רע, תחזור לכאן מיד! אני מצווה עליך, אני פוקדת עלייך, תחזור לכאן!" ואז שכחתי שאני האמא, שכחתי שאני הדמות הסמכותית, הייתי רק אשה בודדה לחלוטין והתחננתי אליו, "תחזור... תחזור..." אני בוכה, צועקת, מורטת בשערותיי. מחפשת זכר ממנו בכל נקיק ועשב. דניאל נעלם.

במשך תשעת הימים הבאים נשאתי אותו בתוך רחמי. יום אחד כאן עבור כל חודש של הריון במציאות. אבל במקום לשאת תיכף-ילד, עתה נשאתי בקרבי את האובדן. כמו גיבנת ברחם שלי האובדן רבץ, אוכל איתי כשאכלתי, שותה לי את הדם והחלב. כששכבתי על המיטה בלילה הוא בעט בתוכי ולא נתן לי מנוח. כולם ראו איך התנפחתי ולחצו ידיים בעידוד, אבל בסוף נשארתי לבד עם סבל הצירים. לא המורפיום המפעפע ולא דורון המחזיק לי ביד הצליחו להקל מהכאב הצורח, הלגמרי לגמרי לבד. ואחרי תשעה ימים, האובדן נולד.

ביום העשרים הבטתי לאובדן בעיניים. אבל המבט שלו היה נורא מדי ומיד השפלתי מבט. אתה לא דומה לו, אמרתי לו, אתה לא דומה לו באף שערה ונימה. הוא לא הגיב. אבל יכולתי להרגיש את הנוכחות שלו חונקת סביבי, קפואה, איומה. לך מכאן! אמרתי לו. בבקשה, תלך. תחזיר לי את דניאל. נשאתי את עיניי. איפה דניאל עכשיו? איפה הילד שלי?

לא יכולתי להתנער, לא יכולתי להתכחש. דניאל היה האובדן. הילד הקטן שלי שכן כעת באופל, אחד עם הדממה. השחור הנורא הזה הוא עצמו הילד שלי עכשיו. לא נותר לי מה לומר.

במשך שבעה ימים ושבעה לילות הבטתי אל תוך הלא-כלום הזה. עמוק אל תוך עינו. לא היה דבר בכל החלל הרחב והלא-נגמר מלבד לא-כלום ואבק כוכבים. לא זרם לי דם בעורקים. ליבי לא פמפם בקצב. הפריפריות של גופי קפאו ונמקו. השחור התפשט אל תוך הלב ועשה אותו קרח. לא איכפת לי מכלום, לא איכפת לי מכלום. כל העולם יכול לדעוך ולהעלם, מצידי כל העולם כבר דעך. ובכל העת קול של ילד, ממרחק אופק אינסוף, לוחש לי, "די, אמא, די. זה לא נורא. זה לא נורא".

ביום העשרים-ושמונה ראיתי אותו בפעם הראשונה לפניי. גוף קטן ומוטל ומת. כבר ידעתי שהוא מת והעיניים שלי זלגו כמו הירדן. בתוך ידי החזקתי מעדר. "למה, למה אני צריכה לעשות את זה בעצמי?" מיררתי לשמיים. "כי את חייבת להכיר בזה," הוא ענה. "את חייבת להודות. את חייבת להסכים כי אני מת, מת, כי אני לא אחזור." לקחתי נתח אדמה ואמרתי לו שלעולם לא אעזוב אותו. חפרתי נתח נוסף ונשבעתי שאזכור אותו עד תום. הוצאתי עוד רגב ונשבעתי לו שאני שלו לעד, לעד, אפילו המוות לא יפריד בינינו. אבל מה כל ההבטחות שלי שוות? בסוף הבור היה מוכן.

אומרים שהאדמה היא אשה. אומרים שהקבורה היא כמו רחם. האם היא תדע להחזיק אותו באותה אהבה בה אני החזקתי? האם עליי להודות כי היא ראויה לכך? ובכלל, מי הרשה לה לקחת ממני את התינוק שלי ולעשות אותו כשלה? במה היא זכתה, במקום בו אני הפסדתי?
סתמתי את הגולל. זה היה הסוף של זה.

ביום העשרים-ותשע הבטתי על העולם דרך העיניים שלו. בשחור אינסוף, באין-גבול חום. מקום מנוחתם של התינוקות הנפולים שונה ודומם יותר מכל גן-עדן או שאול. ממעל ומתחת ומבפנים צפיתי בגופי שלי, בדמות שנותרה מאחור, מתאבלת. כאב לי לראות אותה כך; אני כבר הייתי במקום של נחמה. בתוך הנחמה שלי הבנתי שגם הדמעות האלה הן חלק חיוני. ניסיתי לשלוח לה יד, ללטף אותה מנחמתי, אבל היא נרתעה ממני, ממאנת להינחם. חזרתי אל תוכי.

ביום השלושים ריחפתי מעל גופי הממשי, הגוף שהותרתי מאחור. ראיתי איך דורון מקים אותי ממיטת היולדות ההיא, עליה ישבתי שעות שלמות, ומוליך אותי אל הרכב. לא מבקש ממני לקום, לא דורש את זה, פשוט לוקח אותי בגוף. הוא יודע שאני במקום בו מילים כבר אינן מאומה. הוא עושה את זה ברגישות, עם המון עדינות, ועם זאת בצורה נחרצת. ככה אנחנו מדדים במסדרונות בית החולים, הוא מוביל ואני מובלת, לא רוצה ולא יכולה להתנגד. שומעים את קריאות היולדות החדשות: "וואוו, איך הוא חמוד!" "איזה יופי, באמת רציתי בת!" "אתם בטוחים שהוא בריא לגמרי?". דבר מכל זה לא מגיע אליי. לא קנאה, כלום. החיים שהיו בי כבר מתו.

אני רואה איך הוא נכנס לרכב ופשוט מתניע. הראש שלי נזרק אחורה על החלון. הוא שם מוזיקה שקטה, אבל מיד מתחרט ומכבה. בתוך הדממה שלי אני תוהה מה הוא חושב לעצמו. האם הוא מגשש אחרי מילים ולא מוצא, או שמא כבר יודע מראש שאין טעם. אנחנו נוסעים בחושך.

דלת הדירה נפתחת. על הספה בגדי התינוק שקנינו, מכנסיים כחולות רכות וחולצה עם כוכב. בחדר-העבודה כבר מחכה העריסה הריקה. אני פשוט נעמדת במפתן ולא זזה. לא מתיישבת, לא מתפרקת, פשוט עומדת ובוהה באוויר. דורון מביט בי. "אסתר, תעשי טובה לעצמך, תלכי קצת לישון". באותה נחישות רגישה הוא מוליך אותי אל המיטה.

נגמרו שלושים הימים; אני חוזרת אל עצמי.



פניה למוקד העירוני מוקד 106
פניה למוקד העירוני
חזור לראש העמוד