שנת 2014

זמן מוחמץ מאת עדו סוקולובסקי

05/06/2014 ז' סיון תשע"ד

"אם היית חכמה כמו היינריך היית יכולה לבנות לך מכונת זמן ואז לא היית עושה את השטות הזאת. והייתה לך עבודה טובה באוניברסיטה באמריקה היום."

זה מה שאמר לי פרופסור רוטשטיין כשאמרתי לו שברוסיה הייתי כימאית ושבארץ לא מצאתי עבודה במקצוע שלי. בכלל היחס שלו אלי השתנה מאד ברגע שגילה שאני מבינה גרמנית. בהתחלה הוא בקושי דיבר אלי – הרוסייה שבאה פעם בשבועיים עם דלי ומגבים - רק הנהן. הנהון ראשון כשפתח לי את הדלת ואז היה פונה ונעלם בחדר העבודה שלו. כשניקיתי חדר אחד הוא היה יושב בחדר השני ומחכה שאסיים כשהייתי מופיעה בפתח החדר היה מהנהן קצרות ועובר לחדר שכבר ניקיתי בלי להגיד מילה. בסוף היה מושיט לי את התשלום, מהנהן עוד פעם וסוגר אחרי את הדלת. היו לו שלושה חדרים בדירה, בחדר העבודה וגם בחדר השינה היו מדפים עמוסי ספרים מהרצפה עד לתקרה אבל לא הייתי צריכה להתעסק איתם יותר מדי, רק לעבור עליהם עם מברשת נגד אבק מבחוץ.

בסלון היו תלויות התעודות שלו, שתי תעודות בגרמנית מאוניברסיטת היידלברג, שמהן אפשר היה לדעת שהוא סיים תואר ראשון ב1932 בפיזיקה ואחר כך שורה של תעודות מהטכניון בחיפה שמהן אפשר היה לראות כיצד סיים תואר שני בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, קיבל דוקטורט ב1953 ואחר כך היה לפרופסור מן המניין ולבסוף פרש ב1983 כשהוא סגן ראש המחלקה לפיזיקה. בין התעודות היו צילומים, רובם בשחור לבן ובכולם הופיע הפרופסור ליד אנשים אחרים בחליפות, ככל הנראה פיזיקאים כמותו.

במרכזה של תמונה אחת עמד אלברט איינשטיין כשהפרופסור בקהל של לובשי חליפות שהקיפו את האיש ולא ידעתי לומר אם התמונה צולמה בארץ או בחו"ל. כל התמונות האלו ביחד עם התעודות הקיפו תמונה אחת במרכז הקיר. תמונה גדולה בשחור לבן שכנראה צולמה בתוך סטודיו של צלם לפני הרבה שנים. הייתה זו תמונת פניה של אישה צעירה עם שיער שחור כפחם שמישירה זוג עיניים כהות ושקועות בארובותיהן אל המצלמה כאילו היא עוקבת אחרי המתבונן. לא יכולתי להחליט מי האישה הזאת בשביל הפרופסור. סביר מאד שאם הוא למד בגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה היו לו קרובי משפחה שנספו בשואה. זאת יכולה להיות אימא שלו בצעירותה, אחותו או אפילו אשתו שלא הצליח להציל. זאת הייתה התמונה היחידה בחדר שנראתה אישית ולא קשורה לעבודה שלו.

בכל אופן, אני והפרופסור הסתדרנו בהנהונים במשך כמה חודשים כשעבדתי אצלו עד שיום אחד הוא שכח את הספר שלו כשעבר לחדר השני. הידיים שלי היו רטובות ולא רציתי להרים את הספר אז הלכתי לחדר השני ואמרתי לו: "פרופסור רוטשטיין, שכחת את הספר על תורת המיתרים בסלון." , הפרופסור הזדקף בבת אחת והסתכל עלי כאילו ראה אותי בפעם הראשונה, " איך ספראכן זי דויטש?"
"יא, איך שפראכה דויטש", עניתי מחייכת למרות שהייתי עייפה וכאבו לי הרגליים ואז הוא שאל אותי בגרמנית אם אני יודעת פיזיקה. עניתי לו שאני מתחום הכימיה אבל הוא לא נראה מאוכזב. במשך רבע שעה עמדתי עם המגב ביד בפתח החדר והפרופסור – איש קטן עם קרחת ומשקפיים גדולים שנפלו על אמצע האף הנשרי שלו – הפציץ אותי בשאלות בגרמנית. היכן למדתי? מאיפה לי גרמנית טובה כל כך? למה אני עובדת בניקיון ולא מצאתי משרה באוניברסיטה בארץ? לגבי השאלה האחרונה התעוררה בי תקווה מסוימת שאולי הפרופסור באמצעות הקשרים שלו יוכל לעזור לי למצוא משרה שקצת יותר קרובה למה שעסקתי בו במשך עשרים שנה ברוסיה והייתי מספיק אמיצה כדי לרמוז לו על זה אבל הוא אמר לי שלא אטפח תקוות. "כבר שבע שנים שאני לא בטכניון, כל הסגל שם התחלף ואף אחד לא מכיר אותי. יותר טוב שתנסי לתת שיעורים פרטיים בכימיה לסטודנטים שם." בסוף אמרתי לו שאני צריכה לגמור לנקות עד שלוש והוא אמר "כמובן, כמובן" בעברית, אבל הלך למטבח והכין לי כוס תה שקיבלתי בתודה. נכון, זה נראה לי מוזר שדווקא בישראל היחס אלי משתנה לטובה בגלל הסבתא הגרמנייה שלי אבל כשהגב כואב לא עושים חשבונות כאלו.

המשכתי להגיע כל שבועיים לנקות את הדירה שלו ועכשיו כבר חיכתה לי כוס התה כל פעם כשנכנסתי ובזמן שניקיתי פרופסור רוטשטיין היה מתחיל לשאול אותי שאלות – למשל על המשפחה שלי שנשארה ברוסיה, או האם אני חושבת שגורבצ'וב יחזיק מעמד ולא יודח בהפיכה – ואז תוך כדי שיחה הוא היה מתקשה משום מה בביטוי כלשהו ועובר לגרמנית, וכך ניקיתי את הדירה והקשבתי לו כשדיבר בעיניים נוצצות בשפת אמו. מדי פעם עניתי לו כדי להראות שאני מבינה כל מה שאמר. היה ברור שהרמות הקול שלו ותנועות הידיים הרחבות הצביעו על התלהבות שלא הייתה קשורה בכלל לנושא השיחה אלא לעובדה שהפרופסור פשוט נהנה לדבר גרמנית. כשיום אחד הוא שאל אותי אם אני לא מצטערת שעליתי לארץ הגענו לעניין הזה של היינריך ומכונת הזמן שלו.

"הכרת מישהו שבנה מכונת זמן?" שאלתי בזמן שכרעתי על הברכיים כשאני מנקה את האבק מאחת הפינות בסלון, מתחת לקיר של התעודות. הייתי עם הגב אליו, יותר נכון הפניתי אליו את כל חלק הגוף האחורי שלי אבל לא דאגתי. לפחות עם הפרופסור לא היו נגיעות, לא מישושים ולא דברים אחרים שנאלצתי לספוג מאז שהתחלתי לעבוד בניקיונות. היו יותר מדי אנשים שחשבו שאם אני 'רוסייה' אני אמורה לנקות להם את הדירה וגם לספק את הסטיות שלהם באותו זמן.

"אמרתי לך. קראו לו היינריך, הוא למד איתי בהיידלברג והיה יותר חכם מכל המרצים שם ביחד, גם פה בארץ לא היה אף אחד חכם כמוהו." את המשפט האחרון הוא הוציא במין אנחה ואז הלך להתיישב על הספה בסלון. "תתארי לעצמך," הצטחק הפרופסור אחרי רגע של שתיקה "שהוא אפילו שמר את הדרכון הישן שלו. הוא תכנן לצאת מהמעבדה שלו עשר שנים קודם, לרדת לנמל ולקחת אוניה לגרמניה. אז הוא בירר באיזה תאריכים עגנו אוניות פה בחיפה כדי לבחור את היום הנכון."

הזכרתי לעצמי שהפרופסור צריך להיות בשנות השמונים שלו, נכון שתמיד הוא דיבר לעניין ונראה היה שהוא זוכר דברים שקרו לפני חמישים שנה כאילו קרו רק אתמול אבל בהחלט יכול להיות שהוא שוקע בדמנציה מדי פעם. 'שיטיון' קוראים לזה, כך לפחות הסביר לי דימה, בעלי, שעדיין נאבק בעברית כדי לקבל אישור לעבוד בתור רופא פה בארץ .

האמת היא שדווקא קיבלתי את העצה של פרופסור רוטשטיין ותליתי מודעות בכל חיפה "מורה בעלת תואר שני בחימיה, נותנת שיאורים פרתיים". היום אני יודעת שהייתי צריכה להיזהר עם שגיאות הכתיב, הטלפונים הראשונים שקיבלתי היו שוב של כאלו שהציעו לי הצעות מלוכלכות, גם אלו שבאמת רצו ללמוד הציעו לי חצי מהשכר הרגיל למורה פרטית כי הבינו שאם אני עולה חדשה אני לא אתמקח איתם. אבל אז לא ידעתי כמה צריך לדרוש והסכמתי בשמחה לעבוד סוף סוף במשהו שקרוב לתחום שהכרתי ואהבתי.

בכל אופן, בפעם הבאה שבה באתי לנקות אצל פרופסור רוטשטיין הוא כבר נראה לא כל כך טוב, עצמות הלחיים שלו היו בולטות כאילו רזה מאד והידיים שלו רעדו כשהכין לי את כוס התה הקבועה שלי. השארתי אותו בסלון והתחלתי לנקות את חדר השינה כי חשבתי שהוא עייף ולא רוצה שיטרידו אותו ובאמת כשהגעתי לסלון ראיתי שהוא נרדם על הספה הצהובה שמול הטלוויזיה וכחכחתי חזק בגרון כדי שיתעורר.

"פרופסור רוטשטיין?"

"כן גיטה?" הוא פקח עיניים והסתכל בי.

"אולגה, קוראים לי אולגה." הזכרתי לו.

הוא הביט בי ממושכות ואז נאנח, "אולגה, נכון, גיטה מתה." הוא הצביע על התמונה של האישה שחורת השיער באצבע רועדת וקולו עלה ביבבה "היא אהבה את היינריך, אני הייתי כלום בשבילה."

הייתי מודאגת, הפרופסור לא נראה בסדר, לא הייתי בטוחה אם הוא יודע היכן הוא ואיזה יום היום. "התמצאות בזמן ובמקום" הסביר לי דימה, "זה הדבר הראשון שצריך לברר אצל החולה. כשלא יודעים מה הבעיה." עלה בדעתי שבעצם אין שום קרובים של הפרופסור שאני יכולה לפנות אליהם ואני עולה חדשה, אין לי שום מושג לאיזה מספר מתקשרים במקרה כזה.

"אתה יודע איזה יום היום?" שאלתי אותו כמו שדימה הסביר לי. הפרופסור הרים אלי את מבטו והביט בי כשבדל של חיוך משועשע על שפתיו הדקות.

"את חושבת שאני משוגע נכון? את חושבת שאי אפשר לבנות מכונת זמן ואני סתם ממציא דברים?"

הרכנתי את ראשי, יש לי עוד חדר אחד לנקות ואחר כך אני צריכה להספיק להוציא את לאוניד מהצהרון, אני לא באמת רוצה לענות לשאלה הזאת.

"נו תגידי." התגרה בי הפרופסור, "תגידי שאם היינריך חזר אחורה בזמן אז הוא הרג את סבא שלו ולא נולד בכלל.", שיעול פתאומי זעזע את האיש הקטן ואני הלכתי למטבח והבאתי לו כוס מים. הוא לקח את הכוס ביד רועדת ואחר כך ביקש ממני להביא חבילת כדורים לבנים מהמגירה של המטבח. עזרתי לו להוציא את אחד הכדורים מהקופסא ולבלוע אותו והוא עצם את עיניו והשעין את ראשו לאחור.

"שאני אקרא לרופא?"

"היינריך היה הכי חכם, מוח כמו שלו יש פעם במיליון שנה.", נאנח הפרופסור הזקן, "והוא אהב את גיטה, הוא נשבע לה שהוא יחזור אחורה בזמן ויציל את המשפחה שלה שנשארה באירופה. הוא רק לא הבין מה יקרה כשהמכונה שלו תעבוד. אני," פרופסור רוטשטיין הצביע על חזהו, "אני הבנתי על המקום."

שתקתי, הפרופסור לא נראה טוב ועדיין לא הייתי בטוחה שאפשר באמת להשאיר אותו וללכת, מצד שני בשלוש אני חייבת לצאת ואפילו לא התחלתי לנקות את הסלון.

"בשביל זה צריך את רוטשטיין!", קולו של הפרופסור התחזק קצת, "מישהו שיתעסק בדברים הקטנים, שהם כל כך קטנים שאף אחד חוץ מרוטשטיין לא רואה. שלושים שנה בטכניון אף אחד מהם לא יכול היה להסתדר בלעדי, אבל ראש מחלקה? זה לא! מישהו צריך להיות הסגן נכון? אז למה שגיטה תאהב את מספר שתיים כשיש לה את היינריך?" שוב הוא התחיל להשתעל אבל הפעם הוא לא הפסיק, הגוף הקטן שלו הזדעזע עוד ועוד ואני התחלתי להרגיש פאניקה, איפה דימה עכשיו כשצריך אותו?

הלכתי לחדר השני והתקשרתי לבית חולים 'הכרמל' ששם דימה מצא עבודה בתור אח. בהתחלה חשבתי לבקש לדבר אתו אבל אחר כך פשוט אמרתי להם שאני נמצאת לבד בדירה עם איש זקן שנראה במצב לא טוב ושישלחו מישהו. המזכירה אמרה לי להתקשר למגן דוד אדום והרגיעה אותי שלא אני אצטרך לשלם על האמבולנס. רבע שעה לאחר מכן הגיע אמבולנס עם רופא וחובש, הם ניגשו לאיש הזקן השרוע על הספה בסלון שכבר התחיל לנשום נשימות מחרחרות והתחילו לחבר אותו לא.ק.ג .אף אחד לא שם לב כשיצאתי והלכתי משם. הרגשתי קצת אשמה שאני משאירה את הפרופסור עם שני זרים והולכת. מצד שני הייתי צריכה להספיק לאוטובוס ולא רציתי שיתחילו לשאול אותי שאלות כמו 'כמה זמן הוא ככה?' ואם יש לו קרובי משפחה שצריך להודיע להם.

אחרי יומיים אמרתי לדימה שאני הולכת לקחת מפרופסור רוטשטיין את הכסף שהוא חייב לי, דימה נהיה קצר רוח ועצבני מאז שדחו אותו בבחינות להסמכה לרפואה וגם דיבר על חזרה לרוסיה ששם הוא כבר מוכר בתור רופא ולא צריך לעשות עבודה של סניטר. אם הייתי אומרת לו שאני הולכת לבקר את הפרופסור כי הוא חולה ולא ברור כמה זמן נשאר לו דימה היה עושה לי סקנדל שאין סנטימנטים בעבודה ואני מנקה אצל הפרופסור לא חברה שלו. לקחת תשלום שמגיע לי זו כבר סיבה טובה לנסוע לבית החולים בערב ולהשאיר את דימה לבד עם לאוניד.

ליד כל החולים במחלקה הקרדיולוגית היו בני משפחה או חברים שישבו איתם חוץ מאשר ליד מיטתו של הפרופסור. אפילו כיסא לא היה לידו ואני נאלצתי לשבת על המיטה שלו ולהביט בו נושם במאמץ כשמסיכת חמצן על פניו. הוא היה ישן וכבר חשבתי שעשיתי את כל הדרך לחינם, כשקמתי ללכת התזוזה של המזרון כנראה העירה אותו והוא פקח עיניים והביט בי.

"אולגה."

"נו, אז אתה כן מזהה אותי."

הוא הביט בי רגע ואז הוריד את המסכה שהפריע לו לדבר והצביע על המגירה "הארנק שלי פה, תוציאי .."

הנדתי בראשי לשלילה מתוך נימוס, האמת היא שבאמת יכולתי כבר להרשות לעצמי לוותר על הכסף. בשלב הזה כבר ידעתי כמה צריך לדרוש לשעת עבודה של מורה פרטית והתחלתי לצבור מוניטין בקרב הסטודנטים בטכניון, אבל אחרי התעקשות קצרה שלו הוצאתי את הארנק ולקחתי את מה שמגיע לי.

"אז באמת היינריך בנה מכונת זמן?" שאלתי, לא היה נראה לי שאחזור לנקות אצל הפרופסור שוב ורציתי לדעת.

"כן, בגלל זה הוא מת היינריך, ידעתי שזה מה שיקרה."

"אז למה לא עצרת אותו?"

"את היינריך אי אפשר היה לעצור," הפרופסור נענע בראשו בעייפות. "אי אפשר היה, הוא היה חכם יותר מכולם, אמרתי לעצמי שאם הוא לא מבין מה שגרהרד רוטשטיין מבין אז מגיע לו שגיטה תהיה שלי.." הקול שלו נחנק והיה נדמה לי שראיתי דמעה בזווית העין של האיש הזקן.

"המכונה שלו לא עבדה." השלמתי את המשפט

הפרופסור הביט בי בראש מוטה למחצה ושוב החיוך הקלוש, המזלזל הופיע על פניו, "גם את לא רואה נכון? היינריך היה חכם מדי, הוא ראה כל כך רחוק אז הוא לא יכול היה לראות מה שמתחת לרגליים שלו אבל את מה? סתם לא רואה."

נעלבתי, לא בשביל זה באתי להיפרד מאדם גוסס, התחלתי להבין למה הפרופסור מעולם לא התחתן, למה אף תלמיד או קולגה לא בא להיות אתו בימיו האחרונים, רציתי להיפרד בנימוס בכל זאת ופתחתי את פי לומר שלום כשהוא אמר לפתע: "תגידי אולגה, איפה היית לפני שעתיים?"

הבטתי בו בתמיהה "לפני שעתיים בערך הגעתי הביתה." אמרתי.

"ואיפה היה הבית שלך?"

ברור שהפרופסור כבר לא במלוא חושיו, מה זאת אומרת איפה היה הבית? מה אני אמורה לענות על זה? הפרופסור הרים את קולו כאילו דיבר עכשיו אל סטודנט עצלן שלא הקשיב בהרצאה.

"איפה היה הבית שלך לפני שעתיים?"

"ברחוב המעפילים.. " רציתי כבר ללכת אבל לא היה לי נעים פשוט לקום ולצאת, אולי אני צריכה פשוט לקרוא לאחות...

"ואיפה היה הרחוב?"

מה עכשיו? הוא ישאל אותי איפה הייתה העיר? המדינה? העולם?

פתאום הבנתי, הסתכלתי אל הפרופסור והנהנתי אליו. אם המכונה של היינריך אכן פעלה הרי שהוא נסע אתה עשר שנים אחורה בזמן ומצא את עצמו בחלל שחור וריק ,במקום שכדור הארץ עדיין לא הגיע אליו. לא מספיק לחזור בזמן כדי להגיע לאירופה שלפני היטלר. צריך גם לנוע במרחב ואת זה הבין גרהארד רוטשטיין הצעיר, ולא הזהיר את חברו ,את היינריך הגאון.

"ומה קרה לגיטה?" עכשיו הרגשתי שאני חייבת לדעת.

"מתה," אמר הפרופסור ביובש, עיניו עדיין עצומות "היינריך נעלם יום אחד 'פוף' בלי להגיד שום דבר והיא, לקחה קופסה שלמה של כדורים. לא הסתכלה בכלל על גרהרד רוטשטיין שהיה מוכן להוריד את הירח בשבילה."

קמתי ללכת, אולי הייתי צריכה לשנוא את האיש הזקן הזה שהשתיקה שלו עלתה בחייהם של שני אנשים אבל הרגשתי כלפיו בעיקר חמלה. חיים שלמים של בדידות מתחת לעיניה המאשימות של גיטה הם עונש מתאים לפשע שלו והוא ריצה אותו עד תומו.בסופו של דבר, היינריך הוא לא היחידי שמרוב אהבה לגיטה לא ראה את כול התמונה.

חפש באתר

All Rights Reserved © - Municipality of Modiin   כל הזכויות שמורות © - עיריית מודיעין מכבים רעות, רחוב תלתן  1 טלפון: 08-9726000