שנת 2014

מעיין נסתר מאת חוה אפשטיין

05/06/2014 ז' סיון תשע"ד

עדר זאטוטי שעט לפני במורד.

'יותר לאט!' צעקתי אליהם.

רגלי אינן מוצאות להן מנוח. הולכות. צועדות. אני מבקשת בכל לבי להאמין – ככל שאצעד רחוק יותר אקרב מהר יותר למחר, עשר בבוקר. ידי נכאבות להיות כבר שם. שם.

כיצד שעיתי לבקשתו של יהל לטייל עד המעיין? אני לא מבינה את עצמי. מישהו כבר יעולל לעצמו איזה נזק ואני אהיה מרותקת אליו מחר. איך לא חשבתי על זה קודם?

'תפסיקי לדאוג,' השיב לי יהל, 'נחכה לך למטה, ליד עץ החרוב'.

סתיו. מרבית העצים כבר הצהיבו, משירים עליהם בשלל גוונים. רק עץ החרוב עמד בירקותו. ענֵף, רחב צמרת. חבל שלא הצעתי להם טיול 'עד לעץ החרוב' והסתבכתי בהליכה עד למעין.

התיישבתי למרגלות העץ, בצל ענפיו המפותלים. בהיותי תלמידת בית ספר נהגתי ללכת עם חברתי הטובה אל עץ חרוב שהיה נטוע ב'גן העיר'. זה היה ה'מחבוא' הפרטי שלנו ושם היינו מסתודדות בסתר. לפעמים הייתי הולכת אליו בגפי. מתיישבת על אחד הענפים וקוראת בספר. ספרי ילדות לא מעטים שזורים בזיכרוני בענפי החרוב ההוא.

הילדים טיפסו על העץ, צוהלים. ניצן ויהל זרקו אלי את כובעיהם. יהל השליך אלי חרובים ואני אספתי אותם אל אחד הכובעים, ונטע, בוכייה, ביקשה כל כך להגביה אבל פחדה, הקטנה. ואולי כאן הם זוממים להכשיל את דרכי. מתכננים ליפול מן הענפים הגבוהים ולשבור יד או רגל. צילומי רנטגן ב'הדסה'. גבס.
'בואי, נטע. בואי חמודה ועזרי לי לאסוף חרובים. יופי. ילדה טובה. עוזרת לאימא.'
רק שתמשיכי ותעזרי לי לעבור את היום הזה בשלום.

כמה שנים כבר לא טעמתי חרובים? אמי נהגה לקנות מהם בילדותי. טעמם כמעט נשתכח ממני כליל אבל הם קשורים בתמונה שקרושה בזיכרוני: מכסה של קופסה אשר עמדה על אדן החלון, מלאה בחרצני חרובים. לידה נירה המרשעת, חברתי מן הקומה הרביעית (ואחר, במשך שנים, ג'ילבתי השנואה על שהרימה את שמלתי וחשפה את תחתוני לעיני כל כשעמדתי ופני שעונים אל הקיר במשחק המחבואים) אשר עמדה והשליכה חרצן אחר חרצן בעוברים ושבים שמתחת לחלון. חרצן אחד נלכד בשולי כובעו של אחד מהם, מבלי שהרגיש. אחרים תרו לשווא אחר המתנכל הסמוי.

'תפסיקי,' התחננתי אליה.'זה לא יפה.' אך היא המשיכה והשליכה עוד ועוד חרצנים עד שאיש כעוס אחד התעקש: 'אני לא מתכוון לשתוק! אני אקרא לשוטר.'
נדחקת לנירה המרשעת מתחת למיטה רציתי להעלם בתוך הקיר או להיבלע מתחת לאדמה. צעדיו המאיימים הדהדו וקרבו מדרגה אחר מדרגה. קיוויתי שהמטפלת תציץ בחריר הדלת ולא תפתח אותה לאדם זר אבל הוא כבר התייצב בחדר הילדים והצליף בנו בלשונו:

'לא תצליחו לברוח ממני. פרחחיות. אני רואה אותכן, מתחת למיטה ואני אגיד אותכן למשטרה אם עוד פעם תעיזו לזרוק חרצנים על אנשים שעוברים ברחוב.'
הוא לא ידע שלא הייתי שותפה למעשה האסור. שלא בצדק הוא צעק גם עלי. אולי בשל כך עלבוני צורב את זיכרוני.


בחרצנים של חרוב מכושף, ארוכים וירוקים, הייתי קודחת חורים ומתקינה מחרוזות בתקופת הנח"ל שלי, בקיבוץ. זה לא היה תרמיל של חרוב ובוודאי שלא היה מכושף אבל אני כיניתי אותו כך משום שנראה כמו חרוב ענקי שהמשיך לגדול ולגדול כאותו אפון מכושף, אגדי, שצמח עד השמים.


עץ חרוב מכושף. אפילו חלמתי עליו. חלמתי על עץ רחב צמרת, כורע מעט תחת נטל פירותיו העצומים שהיו תלויים, ארוכים ומפותלים, נפוחים ושקופים.
ירוקים היו אך הגדולים שביניהם כבר הצהיבו, שופעי יפעה ואור, ומתוכם השתקפו 'חרצני' לטאות וחרדונים משונים.

אני ישבתי במכונית, מעבר לחומה, והשוטר לצידי.

'הפרי הזה מורעל,' הזהיר אותי השוטר. 'אל תקטפי.'

אז קטפתי לי רק פרי קט, ירוק שהיה תלוי מקצה הענף אשר השתרבב מן החומה החוצה. והנה, בתוך ידי, הזהיב הפרי ומבטנו השתקפו החרדונים המשונים שהשתכשכו שם כדגים באקווריום.
'קטפת מן הפרי האסור' כעס עלי השוטר.


והרי לא עברתי את החומה.
והרי הסתפקתי במועט ובקט.

וכך גם נהגתי מולך. כה קרובה הייתי אליך. פניך המאושרות דיברו עמי שמחה והניחו לי לעשות בהם כרצוני ואני רק מיששתי אותם בכף ידי, קובעת את צורתם בזיכרוני: מצח עצום. אף דק וארוך, נחיריו מורמים (אי אפשר להסתיר בם אף סוד, חייכתי ביני לביני), פה דק ומחייך, חצי סהר. סנטר חד ועיקש והפנים – נוף נרחב מאד.

פני ליטפו את פניך ורחרחו אותם ככלבלב ובאצבעי תרתי אחר אותה צלקת פעוטה שאבדה היכן שהוא, סמוך אל פיך. אני נשאתי את זכרה כל אותן שנים שנים בהן לא ראיתיך.

'רק שלא תחטטי לי שם,' הזהרת אותי, 'מה? את זוכרת את הצלקת הזאת?' חייכת, קורן אור.

'איך זה קרה?' התחקיתי על עקבותיה.
'התחלקתי על חצץ.' הצטחקת.
שנים. שנים. שנים. חלמתי לחמול עליה. לנשקה. אבל סמוכה אליה רק רפאתי לה בקצה אצבעי. הסתפקתי במועט ובקט, פרי אסור שכמותך, ובכל זאת השוטר כעס עלי:

'עלייך תמיד לחשוב מראש,' נזף בי בחלומי, 'מהו שיצמח ממעשייך ואיזה פרי יוכלו להבשיל.'


ביקעתי את החרוב שבידי בטרם אגיש אותו אל פי. טוב שנזהרתי. תולעים קטנות רחשו שם בפנים.

'תיזהרו, ילדים.' קראתי אליהם. 'אל תאכלו את החרובים. הם כבר מקולקלים.'
רק זה חסר לי – שמי מהם כבר אכל ומחר יתפתל לי בכאבי בטן. רק שהכל יעבור בשלום עד מחר ואני אפגוש אותך שם, בתחנה המרכזית של תל אביב, ליד רחבת המוניות הנוסעות לירושלים. שם אשוב ואראה אותך. עיניך כחולות כחולות. כשאני רואה את כחול הים, כחול השמים, וכשאני מעלה אותו במכחולי - אני כפוגשת ניצוץ משלך. אבל מחר, מחר אשתקף בהן ואצלול לתוכן. עיניך כמעיין ברכה, וודאי רואות את העולם בכחול, צובעות את הכיעור ביופי.


'אימא, מה את חולמת?' גער בי יהל. 'אם ניתקע כאן לא נספיק להגיע אל המעיין.'
'אולי נישאר כאן?' ביקשתי על נפשי.
'אבל אימא, הבטחת.' מחה ניצן.

'אל המעיין' שרתי כשאני מוחה את הזיעה ממצחי ורגלי מובילות אותי מעצמן בעקבות ילדי.
'אל המעיין,' ענו הזאטוטים במקהלה רועשת.
'בא גדי, בא גדי קטן'
'בא גדי, בא גדי קטן'
'אל המעיין'
'אל המעיין'
'בא גדי קטן'
'בא גדי קטן'.

מה פתאום נפל עלינו חמסין ביום סתיו?
'ילדים, תחבשו כובעים. נטע. קחי את הכובע שלי. רק שלא תקבלי לי מכת שמש. ותשתו מים מהמימייה.'

כמה נמאס עלי המאבק המתיש הזה בין הגוף שנמצא בפיגור זמן מן המפגש ובין רצוני העז להגביר תאוצה, להשתחרר ממגבלות הטבע הגורסות אורך זמן קבוע הנמתח לאט לאט מדקה לדקה ולהימצא כבר שם.
באמת. תרחמו עלי. ילדים. שנתיים עברו מאז ויום אחר יום אני אוחזת בקצהו של אותו חוט סמוי של זהב המקשר אותי אל אורך. יודעת – כל עוד יש בכוחי לשחזר בדמיוני את מראך – אתה שלי.
'חם לי והתעייפתי כל כך,' התלוננתי, 'המעיין הזה נמצא בסוף העולם.'
'כבר אנחנו מגיעים,' הרגיע אותי יהל.

חצינו בוסתן עצי תאנה צמוקים בשלכת וכבר מצויים היינו אצל המעיין. מעיין. בעיני רוחי ראיתי, מעבר למילה זו, את הצלול, הטהור, הנכסף. להיות כבר שם. ומה ראיתי כאן? אמת מים דלוחה. עכורה. מוקפת בעפר רמוס. בפינה הצחינה אלי ערימת אשפה ובצימאוני הרב (המימייה הקטנה התרוקנה מזמן) נאלצתי לשתות ממי המעיין ואף להשקות בהם את ילדי (רק שלא יחטפו איזה וירוס, לא עלי).
ניצן השליך אבן לתוך המעיין. רק שלא ייפול למים בעקבותיה ממרום שבתו על חומת האבן חסרת המעקה. האבן זעזעה את המים וצללה מטה בהותירה אדוות מתרחבות.


כל השנים שימרתי בי את מראך. צלול היה כמו נשקף אלי מחלקת מים שוקטים. יכולתי, בכל עת שרציתי, לנעול את עיני בכפות ידי, להסיר מזיכרוני את כל שעבר עלי בחיי, את כל שהווה בי כעת, ואז – לראות אותך חי וקיים ומתנועע לנגד עיני, לחוש את אותו דבר בדיוק ולחוות את אהבתי אליך כאילו רק היא קיימת בעולם. אבל מאז נדברנו להיפגש היטשטשו בי תווי פניך והריני כמעופפת אחר פיסות קרועות הנושרות כעלי שלכת ומנסה לשווא לחברן. כל תו ותו נוגן בי בנפרד אך אני לא מצליחה לרקום אותם יחדיו.

לפיכך מיקדתי את מבט רוחי אל אותו חיוך מופלא של אז. הוא דמה בעיני לחיוכו של אותו חתול צ'שייר מן הספר 'עליסה בארץ הפלאות'. חיוך מנותק ממציאות התלוי מן השמים. מצמרות העצים. ממרחבי ההרים. מכל מקום אליו נשאתי את מבטי. ועכשיו – מתוך מימיו העכורים של המעיין הנכזב. נעצבתי – מראיך התפזר לרסיסים ואבד לי מפני שלא השארתי את המצב בצלילותו. משאלתי זו – לראותך – נזרקה כאבן אל מימי זיכרוני, החרידה מרבצו את מראך וטשטשה אותו אל אדוות מתרחבות ונמוגות.


'תמיד כשאנחנו מגיעים למעיין,' הסביר לי יהל, 'אנחנו הולכים בתוך הניקבה. אבל את גדולה מדי. לא תוכלי לעבור בה.'
ממתינה התיישבתי לנוח בצל לא צל של עץ תאנה כמוש עלים. להיות כבר במקום אחר. בזמן אחר. להיות כבר שם.

קבוצת נערים ונערות מתנועת 'השומר הצעיר' פרקו אוהלי שמיכות ואספו את תרמיליהם. קבוצת נערים אחרת תפסה את מקומם. הנערים רדפו זה אחרי זה, משתעשעים וקראו זה לזה בערבית גרונית. כמה מהם גחנו אל המים, קיערו פנימה את כפות ידיהם וגמעו בקולניות.

מה הם מסתודדים שם? לעזאזל. אני לא מבינה אף מילה. רק יודעת שדווקא הנערים חמומי מוח וכה נוחים להסתה. הם שרוגמים אותנו באבנים. הם שמציתים צמיגים.

בזוויות עיני ראיתי את גב חולצותיהם הכחולות של אחרוני הנערים מן 'השומר הצעיר' . אי מנוחה תקפה אותי. מי יודע מה זוממים יצריהם החמים, אלימים, של הנערים הערבים?


'בואו ילדים, נלך. כבר מאוחר.' נשמתי לרווחה כשהם יצאו, סוף, סוף, מן הניקבה (להיות כבר שם...) אבל דווקא עכשיו ניצן התעקש להראות לי את הפתח מצד השני, איפה שהתאמץ והצליח, ברוב גאווה, לטפס. ועוד הכניע אותי בדמעותיו, ועכשיו, נוסף על כל הצרות, הפיל פנימה את כובעו.

מוטב להשאיר את הכובע ולהסתלק. חשבתי, אומדת את כוחי: שלושה ילדים קטנים שגילם נע בין שש לאחת עשרה שנה ואימא אחת גדולה שכוחה בפיה – כלב נובח לא נושך – מול עשרה נערים עם מלתעות מאיימות. זה באמת מאבק לא הוגן. מוטב להיסוג ומהר ולא להתגרות בגורל בשל כובע קט. אבל לא רציתי להפחיד את יהל שרץ אל הנקבה מבלי לבקש רשות אפילו והעדפתי להתפתל ביני לביני במעמקי חששותי הנעולים היטב. למה הוא עוד לא חוזר? אולי חובטים בו שם? והנה, למרות הכל, הוא חזר, חיוך שפוך על פניו וידו מנופפת את הכובע בשמחה.


'אימא,' אמר יהל, 'הכי קרוב לחזור על פסי הרכבת.'
(לחזור. לקרב. להיות כבר שם.)
יהל פסע על אדן הברזל המשופשף ועזר לניצן שפסע בעקבותיו ואני אחזתי בזהירות את ידה של נטע המהלכת בסוף השורה.

פסעתי על שלבי העץ שבין האדנים כשאני פוסחת על מרווחי החצץ. דובים מדובעים. בכל זאת הצלחתי להגיע אל המעיין המרוחק. להיחלץ בחזרה ולצמצם את מרווח הזמן. דובים מדובעים, ראו איך אני הולך לי רק על הריבועים. מאום לא יפחידני. לא הדובים ולא הערבים ולא השוטר שנשאר בבית. מאום לא יפחידני.
'הי, הי, הנני שומר. גשם שמש רוח סערה. מאום לא יפחידני. מאום לא יפחידני.'
זאטוטי הצטרפו לשירתי. טוב ששבת היום. שום רכבת לא תגיח לה לרמוס אותנו. ואם יתחשק לאיזו רכבת לטעות ולהגיח פתאום משום מקום. טו. טו. טו. ולשעוט לקראתנו! הילדים! הם קלי רגליים. הם יינצלו ויהי מה. רק אני בוודאי אמעד על הפסים ואכבש תחת הגלגלים.

אולי התאבדה? יתמהו כולם. משהו כמו אנה קרינינה. אבל מה הם חושבים לעצמם? שאני אתאבד לפני שאפגוש אותך? הרי לקראת אושרי הקט אני צועדת.
ומהו אושרי הקט? להשחיל כל תו ותו שבפניך למקומו השמור בתוכי. לראותם במו עיני ואולי גם בכפות ידי. למשש את קיומם כדרך העיוורים. שהרי אני יודעת – הם מוכרחים להיות קיימים בעולם ולא רק בתעתועי לבי.

*
התעוררתי עם כל משפחתי בקיבוץ סאסא. הרחק בגליל העליון. תמהה לגלות שכל אשר עבר עלי וייגע אותי לא היה אלא חלום. מה השעה? אחת עשרה. בחדר האוכל הקיבוצניקים עוד אכלו ארוחת בוקר ובמקום אחר הם כבר אכלו ארוחת צהרים. איך עלה בדעתי שאוכל להיות בשעה עשר בתל אביב? ראיתי אותך בדמיוני מחכה לי ומחכה. כבר מאוחר מדי ולא נותר לי אלא להסביר זאת במכתב מתנצל.

הקצתי באמצע הלילה.
זמן רב שכבתי ערה בתוך המיטה. מהרהרת ומשחזרת את חלומי. מתהפכת ומהפכת במחשבותי. רובי ישן לצידי. נשימותיו שלוות וקצובות. רק שלא יקום בבוקר עם תוכניות אחרות במקום ללכת לעבודה כהרגלו.

כאב ראש שתפח והתעצם פילח את מצחי. מנע בעדי מלהירדם שוב. הפכתי את הכר. משכתי את השמיכה. נצמדתי לרובי. מפויסת מחום גופו. לו רק אפשר היה לגשר בין העולמות.

השתדלתי להתעלם ממכאובי. לישון. לישון. שיהיה לי כוח למחר. לבסוף נכנעתי. חיטטתי בזהירות במגירה עד שמצאתי את כדורי האקמול. עוד מילדותי לא הצלחתי לבלוע כדורים וגם עכשיו גרסתי את מרירותו וניסיתי להשקיט אותה בעזרת מים ומעט סוכר.

הכאב מיאן לחלוף וזמן רב עוד התפתלתי עד שנפתלתי לתוך חלום סיוטי נוסף:
רובי לא עזב את הבית ובכל פעם הגיע איזה אח שלו ועוד אח ועוד אח שעיכב אותו. ואני חישבתי לי בחלומי כל מיני חישובים – איך וכיצד איחלץ מהם ואצא לדרכי.


למרות הכל הבוקר היה רגיל עד להתמיה. הילדים, כבכל יום, התלבשו, אכלו ויצאו לדרכם. לא מיהרו במיוחד. לא התעכבו במיוחד. וכמותם גם רובי.
לאחר שכולם יצאו מן הבית היה גופי כה שבור ומכווץ ודרוך. רק שלא תתקשר עכשיו ותדחה את המפגש כי אז אפול על הרצפה ואתעלף מרוב געגועים.

*
גוש אנושי עצום התנחשל וזרם מכל הכיוונים, לכל הכיוונים, ואיים לסחוף אותי כמים אדירים. פרצופים דהויים ובלויים, מחוקי סבר, סרי צורה, קמוטים, מסמורטטים התערבלו זה בזה, צפופים. סוחבים מיטלטליהם. צורחים. מרעישים. נוגסים מן הפלאפל החם והמהביל. בִּיצת החיים הרוחשת כיעור. קלחת רותחת שעלתה על גדותיה, תוססת, נשפכת מעל מדרכה מרופשת זרועה בשיירים.
נזהרת שלא להיגרף עם ההמון הגואה – עומדת הייתי בחגיגית שבשמלותי, מאותתת בה לקראתך אי של שמחה. מבכה עצמי – כיצד עלה בדעתי לפגוש אותך דווקא בתחנה המרכזית של תל אביב.

שיוויתי לנגדי את מלוא קומתך, חלקת עורך, משי שערך, תנועותיך הרוגעות. אף את פרטי לבושך דמיינתי: חולצתך בגון עיניך הכחולות, הצלולות והזכות. מכנסיך בהירים, מגוהצים, ללא רבב. וסנדליך כאילו זה עתה נרכשו ומדרך רגלם עוד לא נוסה באבק ולא שקע בבוץ.

בתחילה סירבת להיפגש שם ואני הגבתי: 'אם אצטרך לנסוע משם הלאה – אפסיד זמן יקר וחבל...'

כל כך חמדתי את מראך. רציתי לדחוס כמה שיותר אל תוך מרווח הזמן בן השעתיים. לא להפסיד שבריר שנייה. עוד ועוד ועוד. אל תחמוד. ואפילו אם שמחת עניים ביקשתי. אפילו אם בכבשת הרש הסתפקתי.
'טוב,' התרצית לי, 'נסתלק משם מיד.'

רק אמרת מילותיך אלו וכבר הצטמצמה חשיבותה של נקודת המפגש. לא תהיה זו אלא צעד קט בדרכי הארוכה אליך, המעין הנסתר מעבר להר. אבל שעות עמדתי שם, באפילת הקלחת הרותחת, וזעקתי אל אלוהי שבלבי: אל תסתיר פניך ממני. גלה לי את פניו. הממשיים. שלו. שבהם הוא. לעשר דקות. לחמש. לדקה. לא אתווכח אתך. אלוהי. לא אכעס. תן לי לראותו כהרף עין. שאדע שהוא קיים בעולם, מחוצה לי, ולא רק בי.


לבי פסק לדפוק לרגע.
גבר צעיר, גבה קומה, כחול עין. גופו נאה ואך כרס קטנה מקלקלת את שורתו. קרב ובא.
אולי ככה השתנית. אולי זה אתה. היה לבי מצעק בי, מושב ריקם. לא היה זה אלא אחד מסדרני המוניות שליד תחנתן ציפיתי לך, כמתוכנן.
'את לירושלים?' שאל. עיניו הכחולות. ריסים בהירים מרפרפים מעל פרפרי עיניך. הם בי . הם בי. אי אפשר לקחת אותם ממני.
בעיני רוחי אני צופה בתוך ראשי פנימה ובמקום לראות את האיברים המצויים בתוכו כדרך הטבע אני רואה אותך ממלא את תוכי. אתה בי. אתה בי. אי אפשר לעקור אותך משם.
אני מרגישה כאילו גזלתי ממך משהו ששייך לך ושמתי אותו בתוכי ואני יודעת ששום דבר בעולם לא יוכל לגזול אותו ממני למרות שכל אחד יאמר לי שזה לא הגיוני. שאין לזה מקום. שזה לא קיים.

'לא. אני לא לירושלים.' עניתי לסדרן והוא פנה והלך לו, פרפרי עיניך עמו. לא! נפשי הזעירה, הבלתי נראית, תגיח מקליפתה המיותרת ותעופף עימם, אוחזת היטב במשענת גשר אפך. היא תטבול במעיין עיני הכְּחול, צובעת עצמה, צובעת עולמה, ואז כחולה ומאושרת היא תנחת על פני חלקת עורך.

גבעות קטיפה רכות ייענו לנפשי הזעירה המחליקה ותרה את ארץ חמדתי ומולדתי. רחבות גבעות לחייך. רמה גבעת מצחך. אצבעות נפשי ינגנו שם עדנה, ילטפו את אותו ספינקס חידה אשר רובץ למלוא אורך אפך ושומר מוצא פיך. הוא יתבונן בי מארובות עיניו שבנחיריך, ירטיט אוזניו – זוג כנפות נחיריך וישיב עלי את נשמת אפך.

נפשי תחבוק נשמתך ומאושרת תתערסל בתוך החריץ שבמרכז סנטרך המזדקר, עיקש. תתנמנם לה כחולמת. תצבור כוח.

אחר תקטוף חיוכים מפיך. נזהרת לבל תיפול אל תהום חלל הפה מבין צוקי שיניך.
אדוות רוחי באלומות שערך תשתעשע, תבשיל את קמתך, תתור את כל שביליך. רך ומשיי שערך וגון שיבולים לו. אדוותי כה תדאב בעוזבה את שדה אהבתה. ממאנת להיפרד תיחבא במנהרה השחורה שבתוך קונכיית האוזן ותאזין לפעימות לבו של עובר האפרכסת. רבי חן הם תאומי עובריך. צמד כרובים נמים. שומרי מבואותיך. לו אך היו מתעוררים, פורשים כנף, כי אז היו נושאים אליו את פניך. כצלמו וכדמותו ברא אותך – פניך לו כראי.

בפסיעה חרישית, לבל ירעימו תופי אוזניך, תצעד נפשי הזעירה בתוך המנהרה. תחפש דרכה במבוכים הפתלתולים הלבנבנים, האפורים והאפלים מנשוא שבהיכל מוחך. תטפס בתוך ענפי העץ המשתרג שם. עד למחסני הזיכרונות תגיע, ושם תחטט בכל הארונות ובכל המגירות, תשלוף את כל שעבר עליך לפרטיו ולדקדוקיו יום אחר יום, שעה אחר שעה. היא תחבוק את חייך ואיתך תצעד, לא לצידך כי אם בתוכך. עימך.

עימך תיוולד בצעקה. עימך תינק חלב אהבה מכדי שדי אם. עימך תחייך חיוך ראשון. תצמיח שן. תפסע פסיעה ראשונה. עימך תבכה כשתינגף ותיפול. עימך תשמח לחוש את טעם החיים. לראות את כל הצבעים. לשמוע את כל המילים. לספוג את כל הריחות. עימך תאהב לראשונה אישה. עימך תיאהב. עימך תחלוק את אנוכיותך. עימך תשהה בבדידותך. עד לרגע ההווה.


נפשי הזעירה תיבהל מעט כשתמצא עצמה מתדרדרת בתוך מנהרת החושך שבגרונך השותק, אך במהרה היא תיאחז בשורשי וורידיך, תפרוט על כל נימיך, נים אחר נים, תזרום בתוך גזעי עורקיך עד שלקודש קודשיך תגיע, תיגע בלבבך. תשכון בחדריו. תטפס על קומותיו. תיטמן בעליית הגג וברגשותיך תתעטף.

לבבך, אבן אודם, שט, פועם, מיטלטל על גלי הזמן ונפשי בים היממות תצלול, תתכנס כפנינה בקונכיית אשכך. להקות דגיגי זרעך, כראשנים קטנים, יחלפו על פניה והיא תושיט ידה. תחמוד לה דגיג אחד ויחיד. תשתול אותו בקרבָּה. תנביט אותו באדמתה ותצמיח אותך בשנית.

כפיל דמותך יהיה. תאום פניך. תאום גופך. תאום נפשך. ויכול יהיה, פעם נוספת, לתת ולקבל, למסור, להימסר, לאהוב, להיאהב.

נפשי בי שדה בוכים. בורחת. מתגלגלת. נקווית. נובעת מדמעת העין. הרי אני יודעת. לו הייתי זוכה לראות את פניך, ואף לו באהבתך זכיתי – לא הייתי מצליחה לתור את היכליך ומקדשיך פנימה ועד עולם לא אוכל לגאול את בדידותך.

*
חומת ערב רב חסמה את אופקי. עיוורת. אדישה. רק הסדרן תלה בי עין מחמירה מכחול שמיו. לבושה חג בתוך המון חולין. ממתינה בין ממהרים. בוכייה בין אטומים ונעולים.

'אני לירושלים,' אמרתי לו, מוחה את דמעותי, וחפזתי אל תוך המונית, מסבה פני ממנו, מבוישת.

'חיכיתי. חיכיתי. בכיתי, בכיתי, ומי לא בא? מיכאל... שמלה לבשתי יפה מאד וסינר, בו רקום אפרוח וורוד... ובגזוזטרה עמדתי, ולחצר ירדתי, וחרדתי – מיכאל. והוא לא בא, והוא לא בא, מיכאל.'
כבר ידעתי שעם ערב אפתח את ספרה של מרים ילן שטקליס ואקריא לילדי את שירה 'מיכאל' וכמוה ארגיש: 'מחר אלך השכם בבוקר אל הגן ואשב לי ואבכה לי כל הזמן. מיכאל.'


ילדי המתוקים. כמה זמן עבר מאז טיילתי איתכם אל המעיין? נדמה לי חודשים או שנים. אז עדיין האמנתי שפגישתי תניב פרי ועתה קמלה נפשי, אי שם בדרך אל המעיין הנסתר, כאותו עץ תאנה בשלכת.


'יש כאן מישהו שלא שילם.' הגיס הנהג את קולו.
'סליחה,' אמרתי ומיהרתי לפשפש בארנקי. ידי פעלו מאליהן. מסרו את השטר, מנו את העודף, החזירו לארנק. ואת הארנק לתיק. כלפי חוץ התאמצתי לשחק כראוי את התפקיד אף שמשהו מת בקרבי.

חפש באתר

All Rights Reserved © - Municipality of Modiin   כל הזכויות שמורות © - עיריית מודיעין מכבים רעות, רחוב תלתן  1 טלפון: 08-9726000