שנת 2014

נגיעות מאת את-אל אבנר

05/06/2014 ז' סיון תשע"ד

..

כדאי פשוט לא לחשוב, הוא מזכיר לעצמו. תמיד אמרת לו שהוא חושב יותר מדי, ועכשיו תראי אותו. ציפה להגיע ליותר, עם התואר הראשון והשני; מאז שאינך הוא לא יותר מעובד משרד אפרורי, כלוא בקוביית מחשב. לא לחשוב, לא עלייך, לא על המלאכים הנופלים מהשמיים.
הוא רואה אותם, מזווית העין, בוערים בנפילתם.

בוערים מאחורי שמורות עיניו. צורבים כמו דמעות.

..

הוא מכין לעצמו קפה וכמעט מפיל את הנימפומנית של המשרד, המפלרטטת איתו תחת שיערה הצבוע, אצבעותיה נוגעות לא נוגעות בחזהו. תשובותיו ריקות. היא מאבדת עניין במהירות.
הבוסית עם החזה המזויף קוראת לו אל המשרד הראשי. שולחן עץ רחב מאיקאה וכיסאות מצופים לכה שחורה מקדמים את פניו. על השולחן עומד אגרטל ובתוכו סחלבים מפלסטיק. הנוף מהחלון משקיף אל העיר האפורה. הוא מקפיד שלא להביט אל השמיים המעוננים; יודע מה יראה אם ירים את עיניו- עוד ועוד מלאכים נופלים.

הבוסית מדברת במתיקות על חופשה בלי תשלום והוא תוהה איך הצליח להיכשל אפילו בעבודה שאינה דורשת ולו שבריר אינטלקט. היא מבטיחה שזה לא תמידי, רק הזדמנות להשיב לעצמו קצת כוח, והם הרי יודעים איזה תקופה עוברת עליו. אולי הכל יהיה קצת קל יותר אם תיקח קצת זמן להתאבל ולחשוב, היא אומרת ומחייכת, חיוכה חושף שיני זהב טוחנות.

היא טועה, הם כולם טועים; היא לא יודעת אפילו עד כמה היא מזויפת, ואם הייתה יודעת, בטח לא היה אכפת לה. הוא תוהה איך הייתה מגיבה אם היה מספר לה את האמת, מספר לה על המלאכים ועל הצרחות השקטות שלהם, על הכנפיים השבורות שהוא רואה בכל מקום. לרגע הוא פוצה את פיו, ואז סוגר אותו, מתרומם על רגליו.

הוא מעביר יד בשיער שארך מעבר לכל פרופורציה, מרכין את ראשו כדי לא להיחבט במשקוף הדלת, ומרגיש את מבטה של הבוסית מרפרף על גבו.

מעז לחשוב עלייך, על מבטך, שהיה דומה כל כך לנגיעת יד.

..

העיר מצליפה על פניו בגשם ופיח. חליפה אפורה רודפת חליפה אפורה אחרת והוא נסחף עם זרם האנשים, חלונות הראווה ושלטי הניאון בוהקים מדי לעיניו. הוא נכנס לבר הראשון שהוא רואה, ריק מלבדו ואיזה נער, מקסימום בין תשע עשרה. הנער מעפעף אליו בין ריסים סבוכים.

הוא מזמין בירה מעורבת בספרייט, כי ככה את אהבת לשתות את הבירה שלך, הוא אהב אותך, וטעם המשקה מזכיר לו את הבל נשימתך. הנער מנשק אותו על השפתיים. זה בסדר, אבל זה ריק, והוא מושך אחורה ושותה שלוש כוסיות וודקה כדי להפיג את הקור בחזה.

אלוהים, הוא צריך אותך כל כך. הוא צריך אותך עכשיו, עם כנפיים או בלי.

הוא צריך אותך כי הכל מזויף וריק וקר, והעיר הזו זרה פתאום.

הוא ניתק מהנער בחצי התנצלות ומשאיר טיפ לברמן, יוצא רועד אל הרחוב. אישה עגולה במדים בהירים נתקלת בו בהליכתה המהירה, ספל הקפה שאוחזת בידה נופל ונשפך על נעליו. היא מתנצלת ומתנצלת, כורעת על ברכיה ומנסה לנקות את הנזק במעיל הרוח שלה.

הוא אוחז בכתפיה עד שעיניה הדומעות פוגשות בעיניו ומבטיח לה שזה בסדר, באמת, הוא בסדר. הוא משקר, היא לא יודעת, היא לא יודעת. הכרת תודה שוטפת את פניה. הוא מנסה להיזכר איך לחייך, מתמכר לרגע לחום עורה תחת אצבעותיו.

היא מזכירה לו אותך, בעורה השקוף כמעט, קמטי החיוך סביב עיניה, רוך גופה, מתאר הכנפיים הרכות העוטפות אותה כמו הילה.

כשהאחרים נפלו היא נשארה שלמה, הוא יודע.

כשהיא נעלמת חזרה אל זרם האנשים הוא מרגיש חלק קטן ממנו מת, מנסה שלא לחשוב על מגע העור בעור, מנסה שלא לחשוב על הסחלבים מפלסטיק או על הבחור ההוא בבר. מה ילד בגילו בכלל עושה בבר באמצע היום, לעזאזל.

לא לחשוב. לא לחשוב כמה הוא רוצה, כמה הוא צריך.

כמה הוא מתגעגע אלייך.
...
הוא מבין שהוא שיכור ומוחה את הדמעות מעיניו, מדדה את שארית הדרך הביתה, פותח בסרבול את דלת הדירה הקטנה מדי למידותיו. מקווה שיצליח לישון כמה שעות בלי לראות את פנייך ובלי לשמוע את צריחות המלאכים הנופלים.

..
הוא מתכרבל על הספה ופוקח עיניים כשאור השמש מציף את החדר וצלצול הטלפון קודח באוזניו. מחכה לרגע לפני שניגש לענות; מדמיין שכשירים את הטלפון זו תהיי את, תאמרי לו לבוא לאסוף אותך משדה התעופה או לפגוש אותך למטה כדי להעלות מצרכים מהסופרמרקט. היית מרימה מבט אל השמש שתמיד זהרה רק עבורך כדי לנפנף לו מעבר לחלון.

היית צוחקת. היית אומרת שהוא טיפש ונפלא.

היית מבטיחה ששלושת החודשים האחרונים היו לא יותר מחלום רע.

הוא עונה לטלפון וזו רק מוקדנית שמנסה למכור לו סוג חדש של טלפון. כמה אדיוטי זה, לנסות למכור טלפונים דרך הטלפון. כמה היא מזוייפת, והיא אפילו לא יודעת.

הדירה מטביעה אותו בריקנותה.

..

הוא מתעורר בצרחות לילה אחר לילה. השכנים מתלוננים. הם מביטים בו בפנים ריקות כשהוא מנסה להסביר להם על המלאכים הרודפים את חלומותיו, על הכנפיים השבורות.

מילותיו נעשות מגומגמות, עד שהוא מפסיק לדבר. הוא מפסיק לאכול. בימים הוא משוטט ברחובות במעגלים, קורא בשמך, קורא בשמך. את אף פעם לא עונה.

הוא מנסה לחזור אל אותו הבר בו פגש את הנער ארוך הריסים, מקווה לטעום בשפתיו משהו ממך. אך המקום נסגר, והמקום הפך לאתר בניה עבור גורד שחקים מכוער, שיתנוסס כתורן בים העננים האפורים.
...

המלאכים דופקים על דלת הבית, קוראים בשמו. הוא לא מסוגל להבדיל בין צרחותיהם לבין יללות הסירנה.

הוא יושב שעון אל הקיר, ריח דם ואבק באפו. הנקישות נעשות תקיפות יותר ויותר. הכאב כבר עבר, נותר רק תקתוק השעון שעל הקיר, פעימות הלב הקצובות. הכרתו מתעמעמת. הוא חושב על מוסיקה, על קול צחוקך. השעון נשמע כשינייך הנוקשות בלילה קר.

הוא עוצם עיניים כשהדלת מתרסקת, נותן לריקנות לשטוף אותו איתה.
..

אישה עגולה לבנה תחת הפלורוסנטים. היא מחייכת אליו , סוקרת את המוניטורים במבטה. אצבעותיה הארוכות עוטפות כוס קפה. האור עוטף אותה כהילה.

היא נוגעת בכתפו, בהדרגה מהדקת את אחיזתה, עד שהוא מתמכר למגעה, עד שמאחורי עפעפיו העצומים הוא מסוגל לראות את תווי פנייך.

אנחנו נטפל בך, אומרת האישה. אתה תהיה בסדר.

קולה רך כל כך. הוא מנסה להאמין לה.

...

הכדורים עוזרים. הכדורים מחרישים את הצרחות. הוא מתחמק מחלונות, מתחבא בחדרו כדי לא לראות אותם נופלים.

הוא מרגיש שהוא נופל. מרגיש שהוא טובע.
..

הכול לבן סביבו, לבן וריק.

לולא היו סורגים על החלונות, אולי היה טועה לחשוב שהוא בגן עדן.

..

הוא משתחרר מבית החולים אדם חדש ועצוב. השמיים נקיים ממלאכים, ריקים להפליא. פניהם של האנשים ריקות מרגש. קול צחוקך הוא זיכרון עמום.

האישה העגולה מלווה אותו אל דירתו הישנה, אומרת מילות ריקות בקולה הרך. אתה תהיה בסדר, היא אומרת, כמה התקדמת. אתה תהיה בסדר. האור נטווה סביב כתפיה, הבטחה לכנפיים שנגדמו זה מכבר.

מישהו אוורר וניקה את הבית, הפך את השטיח המוכתם. הוא מתגעגע לריח הספרים והאבק.
הוא מתאמץ שלא לחפש את פנייך בפניה. הוא יודע, הוא למד שלא ימצא אותך שם.

...

הוא ניגש אל המקלחת, פושט את בגדי בית החולים, את תג השם, קורע מעליו את צמיד הפלסטיק.

נותן לזרם המים החמים להרפות את שרירי הגב והזרועות.

השקט מכאיב באוזניו. הוא מוצא עצמו מתגעגע לצריחות המלאכים.
..

הוא נושם אל תוכו את הריח שהותרת מאחורייך בין קירות חדר האמבטיה, ריח הדבש הנקי של שיערך.

בעיניים עצומות, מדמיין את שפתייך על צווארו.

את זרועותייך סביב מותניו.
..

הוא מעמיד פנים שהמליחות בפיו היא טעם הסבון בלבד.

חפש באתר

All Rights Reserved © - Municipality of Modiin   כל הזכויות שמורות © - עיריית מודיעין מכבים רעות, רחוב תלתן  1 טלפון: 08-9726000