שנת 2014

קופסאות גפרורים מאת אופיר נבון

05/06/2014 ז' סיון תשע"ד

אני אוספת קופסאות גפרורים.

אני בת 5 ואימא מבשלת במטבח מרק בטעם שאני לא אוהבת. היא משתמשת בגפרור האחרון בקופסא ושמה אותה בהיסח הדעת בצד. אני מסתכלת על הקופסא, הקופסא מסתכלת עלי. היא לא כל כך מיוחדת, אדומה עם פס כחול בפינה. אני לוקחת את הקופסא ופותחת אותה, היה לה ריח של שרוף, ריח טוב של שרוף. "תעזבי אל תגעי בזה זה זבל". אימא שלי נותנת לי מכה ביד, ובכל זאת אני לא עוזבת את הקופסא. במקום לזרוק את הקופסא, אני מכניסה אותה לכיס של המעיל עם הכפתורים הלבנים שאני לובשת גם בתוך הבית, אפילו שלא קר עד כדי כך. אני רצה לחדר, ושמה את קופסת הגפרורים בתוך תיבת הנגינה הוורודה שלי.
אני אוספת קופסאות גפרורים.

היום יש לי יום הולדת. אני בת 9 ויש לי הרבה קופסאות גפרורים. את תיבת הנגינה החליפה תיבת עץ שגדולה כחצי מהגודל שלי. בתוכה קופסאות מכל הגוונים, מכל הצורות ומכל המינים. משובצות, מקושקשות, או סתם חלקות. כשאני חוזרת הביתה מבית ספר ואוכלת תפוח, אני רואה איש יושב בצד הדרך, הוא מלוכלך ומתכסה בעיתון. יש לו חור בגרב. אימא אמרה לא לדבר עם זרים אבל הוא נראה כל כך אומלל, אז אני נותנת לו את התפוח שלי. האיש מסתכל עלי ואני מסתכלת על האיש. "יש לי היום יום הולדת" אני אומרת לאיש. "ואני לא רוצה שתהיה עצוב ביום ההולדת שלי" האיש מחייך חיוך חסר שיניים ולוקח את התפוח. הוא מכניס את היד לכיס ומוציא קופסא קטנה ואפורה, קצת מרופטת עם פרפר בצבע שפעם היה זהב אבל דהה קצת. קופסת גפרורים. האיש מחייך ונותן לי את הקופסא. הוא לא דיבר אבל אם הוא היה מדבר, הוא היה אומר 'יום הולדת שמח' , אני חושבת.
אני אוספת קופסאות גפרורים.

היום יש לי בת מצווה .יש לי הרבה יותר 'מהרבה' קופסאות גפרורים. את בובות החרסינה על המדפים, מחליפות כעת קופסאות בערימות מסודרות. אימא טוענת שאני אוגרת זבל, אני חושבת שאני אוספת זיכרונות. כל הכיתה באה למסיבה שלי היום. רובם הביאו כסף אבל היו גם מתנות. לפני שכולם הלכו הביתה אורי, ילד נבוך, סמוק וביישן בכיתה שלי, שעוזר לי תמיד בשיעורי הבית, ביקש שאפתח את המתנה שלו עכשיו. פתחתי את העטיפה הזולה, ובפנים ראיתי קופסא ורודה עם ורד מצויר. קופסת גפרורים. פתחתי את הקופסא, ובפנים שכנה לה בשקט טבעת בצבע כסף עם עיטור של פרחים. אורי אמר שהוא מצטער שלא עטף את הטבעת בקופסא יפה יותר. אני מצדי חיבקתי אותו ואמרתי לו שזאת המתנה הכי יפה שמישהו אי פעם יכול היה לתת לי.

אני אוספת קופסאות גפרורים.

אני בת 14. קופסאות גפרורים סותמות כל סדק בקיר. אימא ואבא רבים על המדרגות בכניסה. הוא צועק שאין לו כסף, היא צועקת משהו שאני לא מבינה. אני מסתכלת דרך החלון. אבא מדליק סיגריה ומשליך את קופסת הגפרורים על הרצפה בחוץ. אימא בוכה, אבא צועק. אבא לוקח את המזוודה השחורה שלו, עולה על האוטו השחור בחליפה השחורה שלו, ונעלם. אימא נכנסת הביתה, צועקת שהיא הולכת ולא לחכות לה, היא תחזור מאוחר, ואז היא טורקת את הדלת. אני יוצאת החוצה, הכל חושך, כנראה המנורה בחוץ שוב נשרפה. אני מגששת על הרצפה בעיוורון ומוצאת אותה. קופסת גפרורים שחורה של איש שחור, עם חליפה שחורה, ואוטו שחור, וכאב שחור. הקופסה הסריחה מבגידה. וזאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אבא שלי.

אני אוספת קופסאות גפרורים.

אני בת 16. אי אפשר ללכת בחדרי מבלי לדרוך על קופסת גפרורים. אני הולכת למועדון עם חברות בלי לספר לאימא. אני רוקדת וחם לי, אני מזיעה. הן נותנות לי משהו לשתות אבל זה שורף לי את הגרון ואני נחנקת. הן צוחקות. אנחנו יוצאות החוצה והן נותנות לי סיגריה, הן מעשנות. הן זורקות לי קופסת גפרורים זהובה עם ציור מפחיד של עין עצומה ואני לוקחת את הגפרור האחרון ודוחפת אותה לכיס. אני מדליקה את הסיגריה, אני מנסה לעשן את הסיגריה, אני נחנקת, אני משתעלת, הן צוחקות. הן הולכות ואני לא מבינה איפה אני. איש אחד בא וגורר אותי, ואני לא יודעת לאן. הוא מתחיל לנשק אותי, ואני בועטת בו אבל הוא לא עוזב אותי. אני צורחת, אני בוכה, הוא נוגע בי, זה מגעיל. אני שומעת בום והאיש נופל, ואני נופלת. נער שנראה לי מוכר עומד מעלי ונותן לי יד. אני שואלת אותו איך קוראים לו, והוא אומר שקוראים לו אורי. אני שואלת אותו אם הוא זוכר אותי, ובתגובה הוא נותן לי קופסת גפרורים, סגולה כזאת עם פרחים שחורים. אני נותנת לו חיבוק והוא לוקח אותי הביתה.

אני אוספת קופסאות גפרורים.

אני בת 17. אני דוחפת קופסאות גפרורים מתחת למיטה, כי הרצפה שלי מוצפת. אני יושבת אצל סבתא בסלון, ושותה תה קמומיל. סבתא אוהבת תה קמומיל, והיא אוהבת שאני שותה תה קמומיל, גם אם זה מעורר בי חשק להקיא. סבתא אומרת שיש לה משהו לתת לי, אני מופתעת. היא פותחת את ארון הפורצלן שלה, ומרימה את ארנב החרסינה שלה מהמקום. היא מנערת אותו, וקופסא ישנה בצבע קרם ואבק נופלת בקול חבטה. היא פותחת את הקופסא ונותנת לי משהו מתכתי וקר, מפתח. שאלתי את מה הוא פותח. היא אמרה שהוא פותח את המחסן. אף אחד לא נכנס למחסן, סבתא לא מרשה. היא שומרת שם סודות. שאלתי למה היא נותנת לי את המפתח, והיא אמרה שבקרוב אגלה. אני מבקשת גם את הקופסא. למחרת בבוקר סבתא שלי מתה. אני לא בוכה בהלוויה.

אני אוספת קופסאות גפרורים.

אני בת 17 וחצי, וקופסאות גפרורים נרטבות לי בכל פעם שאני בוכה. רק עכשיו אני מעיזה לפתוח את המחסן של סבתא, כי אימא מוכרת את הבית, וזה עכשיו או לעולם לא. אני מכניסה את המפתח למנעול בפחד, מסובבת, מסובבת, המנעול חורק ונפתח. אני פותחת את הדלת, אני תוהה כמה גוויות של עכברים שוכנים במקום הזה. אני מושכת בחוט, והמנורה נדלקת. והן מסודרות מולי בערימות מעלות אבק שמתנשאות עד לתקרה. קופסאות גפרורים. סבתא שלי אספה קופסאות גפרורים.
ואני בוכה.
אני אוספת קופסאות גפרורים...

חפש באתר

All Rights Reserved © - Municipality of Modiin   כל הזכויות שמורות © - עיריית מודיעין מכבים רעות, רחוב תלתן  1 טלפון: 08-9726000