שנת 2016

''המכשפה והנווד'' מאת יעל ריכרדסון

30/06/2016 כ"ד סיון תשע"ו

טוב, לפני שאני אתחיל לספר לכם את הסיפור ההזוי הזה, תנו לי להסביר לכם משהו. כשאתם חושבים על מכשפות, עולים לכם לראש דברים בסגנון של: קדרה שחורה, חתול שחור סמור פרווה ומטאטא חצי שרוף, נכון? אז זהו שלא! בואו ואני אסביר לכם קצת על מכשפות (מהסוג האמיתי כמובן). המכשפות הן בנות שבט קדום וטוב לב, שדואג ליערות ולטבע בכלל. הן מאופיינות בגידול חתולים, בעיקר שחורים, משום שפעם היו בסכנת הכחדה. המכשפות התחלקו לשתי קבוצות מכשפות הזמן ומכשפות החיים. צבע גופן של מכשפות החיים היה צבע שנקרא 'צבע החיים' (בני האדם רואים אותו כצבע ירוק).

למכשפות אין הורים – הן רק בנות בשבט. פעם בשנה, ב-32/1, נולד דור חדש של מכשפות. מכשפות חיות כ-1,000 שנים.

הסיפור שלנו מתמקד במכשפת חיים צעירה.

32/1/1945

הברק הבזיק, ולרגע ניתן היה לראות את בקתת העץ הקטנה שעמדה חשופה אל מול גשם הזלעפות שניתז בעוצמה על גגה. יללות הזאבים התמזגו עם בכי המכשפות החדשות שנוצרו אט אט ויצאו מתוך הפרחים השחורים הגדולים. המכשפות הבוגרות שהוכשרו לגידול החדשות, לקחו את התינוקות והגנו בגופן על החבילות הקטנות והבוכיות. הן רצו בבוץ כעשר דקות עד שהגיעו אל בקתת העץ, ושם הניחו את התינוקות בתוך עריסות קטנות עשויות עשבים שנשזרו יחדיו בשתי וערב.

רק מכשפה אחת לא הצליחה להגיע לבקתה, כי בעודה רצה היא נורתה, החץ ננעץ בליבה ודם שחור הכתים את הקרקע הרטובה. החבילה נשמטה מידיה, ומכשפה קטנטנה יצאה משם מוסוות היטב בדשא הרטוב. היא המשיכה ללכת ככה בחושך בערך שעה עד שמשפחה של נוודים מצאה אותה. בנם הקטן של אותה משפחה היה בן שנה והוא נראה מאושר שם, הוא והאחות החדשה והצבעונית שלו.

כשהמכשפה הייתה בערך בת עשר, הוריה לקחו אותה לסיבוב בעיר. הכרוז, לבוש בגדים צבעוניים, ישב על סוסו האצילי וחיכה שיהיה שקט. "זוהי הודעה מהמושל הנערץ שלכם" הוא התחיל לומר. "הנני מכריז בזאת כי עלינו לצוד את המכשפות השוכנות בגבולות ממלכתנו." הוריה של המכשפה החביאו אותה מעיני הכרוז. "אנו מעניקים להן הגנה ומה הן מחזירות לנו בתמורה, כלום!" "שקר!" המכשפה הצעירה לא יכלה לסבול זאת יותר. "וורנה!" הוריה של המכשפה קראו לה בשם שכל-כך שנאה. "בלעדינו לא היו לכם יערות. מי לדעתכם קורא לגשם לבוא? בלעדינו הייתם קופאים למוות מי לדעתכם קורא לשמש לבוא ולחמם אתכם?"

"תפסו אותה!" צעק הכרוז לעבר אנשי העיר המפוחדים, אבל הם לא זזו. הכרוז קפץ מסוסו והושיט את ידו כדי לתפוס בשערה של וורנה, אבל משהו מנע ממנו. הוא היה במרחק של בערך שני סנטימטר מהמכשפה, אבל ידו קפאה והוא לא יכול היה להזיזה. ערפל עטף את המכשפה ואת הוריה, והם נעלמו.

הנער הצעיר, שהיה בן 11, חזר מבית הספר דקות אחדות לפני שמשפחתו הופיעה בסלון. מרפי, החתול השחור וחסר המזל שלהם, נבהל וברח אל מתחת לשולחן. "אבא, אמא, וורנה?" הילד לא הבין מה קרה. "בֶּני, הם רוצים להרוג אותי" המכשפה הצעירה התקרבה אל אחיה הגדול. "על מה את מדברת וורי?" ההורים המודאגים החליפו מבטים. "וורנה מתוקה, בואי נלך לקטוף פטריות." "אמא, למה אני לא יכולה לקטוף פטריות לבד כמו בֶּני?" "בגלל שאת, אולי בשבילנו בת עשר, אבל..." האימא המסכנה נעצה בבעלה מבט חסר אונים, והוא בתגובה הרים את בתו והניף אותה באוויר. "לפי המכשפות, יפה שלי," הוא לחש בעודו מלטף את שערה הרך והיפיפה של וורנה, "את בערך בת חמש."

"היא לא בת שנה?" שאל האח המבולבל. "היא כן, אבל היא בוגרת לגילה," ענתה לו אמו ולקחה את בתה מידיי בעלה. לאחר שהשתיים התרחקו האב פנה אל בנו "בנג'ימין חמוד שלי, בוא רגע."

"וואו עד כדי כך נורא?"

"מה?"

"אתה יודע, אתה קורא לי בנג'ימין רק כשקורים דברים רעים, או כשאתה כועס עליי. אבל לא משנה, מה שאני מנסה לומר, זה שבדרך כלל אתה קורא לי בֶּני."

"אוקיי, אז בֶּני – בוא." האב סיפר לבנג'ימין המבועת מה קרה בעיר.

אחרי חיפושים רבים, המשפחה המפוחדת מצאה סוף-סוף מקום מסתור. "אנחנו לא ננדוד יותר?" שאל בנג'ימין בטון פגוע. "אני מצטערת חמוד שלי, אבל אנחנו לא רוצים שמישהו ייפגע בוורנה שלנו," אמרה אמו ושלחה אל וורנה מבט אוהב.

כמובן הכל בשביל וורנה, הוא חשב לעצמו, כולם אוהבים את וורנה, כולם דואגים לוורנה, ולכולם אכפת רק מוורנה.

"אמא?" היא שאלה בקולה השקט והעדין. מרפי השתחל אל בין זרועותיה והחל לגרגר בהנאה. היא ליטפה את פרוותו הסמיכה, והביטה באמה במבט שואל. "כן יפה שלי"

"אני באמת בוגרת לגילי?" שאלה, "ברור." "אז למה אני לא גרה לבד?" "למה שתרצי לגור לבד בובי?" "כי אז בֶּני יוכל לנדוד."

"זה לא קשור, לכי לישון חמודה." אביה התערב.

היא רצה לחדרה ומרפי המבועת בידיה. "יהיה בסדר מארק" האם חיבה את כתפיו של בעלה. "אני מקווה," הוא לחש. "טוב, יאללה, אני אעלה אליה. לך בינתיים להתקלח, ואז אני אכין לך תה," האם לחשה. "תודה טרינה." הוא נשק על לחיה ועלה למעלה. רגליה הקטנות של המכשפה תופפו על רצפת העץ בעודה רצה אל מיטתה.

אחרי שאמה ביקרה במיטתה, ואביה יצא מהמקלחת, כששמעה את קרקושם של כלי התה העדינים, ירדה וורנה ממיטתה, ורגליה היחפות רצו על הרצפה הקרה. היא אחזה במרפי כמו בבובה והתקדמה לעבר חדרו של אחיה.

"בֶּני?" אחיה הגדול התעלם ממנה. "בֶּני, בֶּני, בֶּני, בֶּני, שים לב אליי בֶּני." הוא המשיך בשלו. מרפי פלט 'מיאו' צורמני במיוחד, בעודו נזרק על בנג'ימין. "מה את עושה, מפגרת." אחיה פלט. היא התחילה לבכות. "אתה שונא אותי בֶּני?" היא לחשה. "כן," הוא ענה לה. "מאז שהגעת לכאן, הכל סובב סביבך, ובגלל שאת תינוקת חייבים לטפל בך, וכל פעם שאת מצוטטת לשיחה צורחים עליי אחר כך. נמאס לי ממך," הוא צעק עליה ועיניו בערו משנאה.

למחרת וורנה נעלמה ומרפי המסכן נאלץ להסתובב עם פתק קשור לצווארו. בנג'ימין היה ראשון להבחין בפתק. הוא פתח אותו, וקרא בלחש את המילים שנכתבו בכתב ידה התינוקי של אחותו: "לאמא, אבא ובֶּני היקרים," הוא התחיל להקריא בלחש. "אתמול הקשבתי למה שאמרתם עליי והבנתי כמה אני מקשה עליכם. אחרי זה דיברתי עם בֶּני, והבנתי שאני גונבת לו את ההורים שהם בעצם בכלל לא שלי.

רציתי לומר תודה על עשר השנים הנפלאות שבהן גידלתם אותי ושמרתם עליי. אוהבת מאוד, וורנה."

1/1/1980

הוא נכנס לאוהל האפור ומעטפה בידיו "הבאת את מה שביקשתי?" מכשפת הזמן האפורה יצאה מבין הצללים "זה בתוך המעטפה, את יודעת את הלחש?" היא יצאה מהאוהל וגלימת ראש הכפר השתרכה מאחוריה.

30/1/1985

דפיקה נשמעה על דלת העץ הכבדה. שום תשובה לא נשמעה. הוא דפק שוב ושוב. "אולי זה פשוט לא הבית," הוא מלמל. הוא הסתכל על הרחוב השקט עם בתי הענק שעמדו דום, ואז הביט בבגדיו שהיו ספוגים מים מהגשם שניתז רק עליו. "אין סיכוי," הוא לחש. "הרי ידוע שרק מכשפה יודעת ליצור סערה סביב הבית שלה," הוא הסביר לנכדיו האהובים של מרפי שהביטו בו במבט שואל.

"טוב, על החיים ועל המוות." הוא נשם נשימה עמוקה "בדגש על המוות" הוא הוסיף במהירות. הוא פתח את הדלת, וזו חרקה בשקט. "וואו," הוא לחש. "מישהו לא טיפח את הבית." מבפנים הכל היה עשוי עץ – הרצפה, הספות והמדרגות.

בנג'ימין שיחרר את הגורים, ושניהם עלו במעלה המדרגות. המדרגות חרקו בתגובה. הוא עלה לאט, ואז ראה אותה. "וורן?" הוא לחש. גבה התקשח. "וורנה, אני יודע שזאת את." היא מלמלה משהו, וערפל התערפל סביבה. הוא אחז בידה, היא רתחה. להבות התחילו לעטוף אותה. הוא הרחיק את ידו ממנה במהירות.

"מה את עושה?! את תשרפי את הבית." ייללה נשמעה. "מרפי?" הדם אזל מפניה, הערפל התפזר, ועשן היתמר מעל גופה הקטן והשברירי של המכשפה. "קרוב..." בנג'ימין חייך. הוא הסתובב והרים את שני הגורים שהביא איתו. "אני מציג בפנייך את..." הוא אמר בעודו מזדקף, "הנכדים של מרפי." הוא חשף את הגורים. "טרובלד," הוא הגביה חתול שחור עם פרווה עבה ופרועה. "וברף," הוא הגביה חתולה יפיפייה עם פרווה ג'ינג'ית ארוכה ורק כפותיה שחורות.

"ברף?" שאלה וורנה. בנג'ימין הניח את טרובלד וליטף את ברף, והיא בתגובה פלטה 'מרף צרוד'. "אה," אמרה וורנה באדישות. בנג'ימין התיישב לידה על מיטת העץ. "מה אתה עושה כאן בנג'ימין? חשבתי שאתה שונא אותי." היא הסתכלה על הקיר מולם, ממאנת לראות אותו. "מעולם לא קראת לי בנג'ימין," הוא הסתכל על אחותו. "מעולם לא פגעת בי מספיק," היא ענתה בקול חנוק. "אני מצטער וורן, אני יודע שאת כועסת ואני מבין את זה."

"אני לא כועסת," היא קטעה אותו. "אני פגועה, וזה הרבה יותר גרוע." שקט השתרר. "איפה ההורים שלך?" שאלה. "שלנו," הוא לחש. מבטיהם נפגשו. היא נפלה אחורה. "וורנה, וורנה!" הוא ניסה להעיר אותה. לאחר שלא הצליח הוא הרים אותה והוציא אותה מהבית.
...
היא התעוררה כמה ימים אחר כך, שכובה על מזרן מטונף ."וורן, התעוררת." "איפה אני?" דרשה לדעת. הוא עזר לה לקום. "ברוכה הבאה לבית שלי," בנג'ימין חייך. "אהה... זה הבית שלך." "יפיפה, נכון?" "משהו... כמה זמן לקח לך למצוא את הארגז הזה?"

החיוך נמחק מפניו של בנג'ימין. "אני בניתי את זה."

"תמיד היה לך כישרון להרוס כל דבר שקשור לנגרות," היא אמרה בעוקצנות. "אז... למה חטפת אותי?"

"למה התעלפת?"

"לא התעלפתי, היה לי חיזיון."

"חיזיון?" "קראתי את המחשבות שלך"

"מה?! מה ראית?"

"את ההורים שלך נשרפים. תספר לי את הסיפור."

"הם שרפו אותנו, כי גידלנו מכשפה. ברחתי ולקחתי איתי את הגורים. תוך כדי בניתי לי צריף, הלכתי למכשפת זמן שתהפוך לי אותו למכונת זמן, עקבתי אחריך ומצאתי אותך."

"למה חיפשת אותי?"

"כדי לבקש סליחה, ועזרה."

"עזרה?"

"אני צריך שתצילי את אבא ואת אמא."

"תעשה את זה עם הארגז העלוב שלך"

"אסור שאני מהעבר ייראה אותי מההווה."

"אז אתה רוצה שאני אסע לשם ואציל אותם?"

"אני היחיד שיכול להסיע את מכונת הזמן, שלא לדבר על זה שישרפו אותך..."

"יש לי רעיון!" היא אמרה אחרי זמן קצר של שקט.

"מה הרעיון?" הוא שאל בציפייה.

"נעשה עסקה – אתה תשאיל לי את הארגז שלך כדי שאני אתקן טעויות שלי, ובתמורה אני אציל את ההורים שלך."

"איך בדיוק תעשי את זה? אני מזכיר לך שאסור שיראו אותך." "ואני מזכירה לך שיש לי קסם. אני לא אצטרך לצאת מהארגז שלך," אמרה המכשפה.
"טוב." בנג'מין קפץ מהמזרן וניגש אל לוח הכפתורים. "מה היעד שלנו?" שאל. הוא לחץ על כפתור והצריף הקטן התחיל לרעוד.

5/1/1983 13:30

המכונה חנתה בפינת הרחוב, בנג'ימין הציץ וראה חבורת בנות שלובות ידיים ומאחוריהן השתרכה נערה ירוקה ששערה הסתיר את פניה. "אתן קולטות שאנחנו בכיתה י' ?" שאלה אחת הבנות. "לא!" ענתה אחרת. "וואי, והחדשה נראית מה זה מגניבה, למרות שהרגליים הפצועות שלה קצת מפחידות" המשיכה אחרת. "כן, ויש לה אבא כזה מגני-".

"חכו שנייה בנות," נערה בעלת רגליים פצועות ומצולקות רצה אל עבר החבורה. "אבא שלי אוסף אותי ויש מקום. רוצות טרמפ?" היא שאלה.

"כן!" הן ענו ביחד, והנערה שילבה את ידיה ביניהן.

"אז, אממ.. ביי," מלמלה הירוקה.

"חכי נולה, לאן את הולכת?" התפרצה אחת מהן.

"רוזי צודקת – בואי נולה," אמרה אחרת.

"אוקיי," הירוקה העונה לשם 'נולה' חייכה. "אהה... לא" החדשה חסמה את נולה. "אין מקום! וגם לא כדאי שמכשפה תיסע עם אבא שלי. בכל זאת, רק היום הוא הרג שלוש מכשפות." היא חייכה חיוך מרושע ומשכה את הבנות.

גבעולים פרצו מרצפת הלבנים והתלפפו סביב רגליה הפצועות של החדשה, הם התחילו למשוך אותה אל מתחת לאדמה. עיניה של וורנה התחילו לזהור. הגבעולים הפכו לאט לאט לקרח, ואז למים. פצעיה וצלקותיה של החדשה נעלמו כלא היו.

"מה עשית?" היא שאלה את נולה, מבועתת.

"ראיתי שאת פצועה וזה נראה כואב," נולה מלמלה.

"זה הכוח של נולה," אמרה רוזי ונעמדה לצד חברתה. "קסם וטוב לב!"

ברגע האחרון הירוקה הסתובבה ובנג'ימין זיהה את תווי פניה החדים של אחותו. המכונה נעלמה והופיעה בביתה של וורנה. "נולה?" שאל בנג'מין. "ככה הן קראו לי: וורנולה 'נולה'". היא חייכה בעייפות והתמוטטה.

3/4/1973 11:00

הן היו קבוצה של חמש בנות וילדה ירוקה אחת, וניסו נואשות לגרום לפרח סגור להיפתח. "תביאו עוד מים," פקדה אחת. "לא, אתן תציפו אותו." הירוקה חסמה את דרכן וליטפה את עלי הכותרת הקפוצים של הפרח. "זוזי משם, את תהרגי את הפרח עם הרוע והטומאה שלך," מישהי משכה אותה משם.

הירוקה הושיטה את ידה קדימה כאילו היא דוחפת את האוויר, וחמשת הבנות עפו אחורה. הזעם גאה בה. היא התחילה לזמן את הברק שישרוף את הבנות, כשלפתע קול עמוק בראשה הסביר לה מה עליה לעשות. היא הנהנה, נשמה עמוק, ועצמה את עיניה.

גשם החל לטפטף על הפרח, ושמש הופיעה מהכיוון הנגדי. קשת קטנה הופיעה שם. הפרח נפתח, ומורה לבושה בבגדי גינון חיבקה את הירוקה. "כל הכבוד, פתחתן את הפרח. הצלחתן במשימה – קיבלתן מאה," היא אמרה באושר והמשיכה לעבור בין הבנות. חמשת הבנות מלמלו "סליחה" וחיבקו את הירוקה באושר.
...
ככה המכשפה והנווד המשיכו לנסוע לאורך חייה של וורנה, ותיקנו את טעויותיה. לאחר כחצי שנה וורנה נכנסה אל חדרו המושאל של בנג'ימין. "בנג'ימין, הרגע שחיכית לו הגיע," היא אמרה והדליקה את כל הנרות שבחדר בהינף יד.

"את עומדת לקרוא לי בֶּני?" הוא שאל בתקווה.

"לא," פסקה וורנה באדישות.

"למה לכל הרוחות את לא יכולה פשוט לקרוא לי בֶּני?" הוא שאל בתסכול.

"למה אתה לא יכול פשוט לחזור אחורה בזמן ולתקן את הטעות הכי גדולה שלך?" הוא הסיט את מבטו, כנוע. "היום אנחנו עומדים להציל את ההורים שלך," היא אמרה. "אה, אוקיי אני אלך להכין את המכונה." בנג'ימין קם ופנה לעבר הדלת. "לאן אתה חושב שאתה הולך?" וורנה הרימה את ידה ובנג'ימין התרומם מהקרקע. היא סובבה את אצבעה, ובנג'ימין הסתובב באוויר. היא הפנתה את אצבעה לכיוונה, ובנג'ימין עף אליה. "עושים מה שאני אומרת." היא נופפה בידה, ובנג'ימין נפל. "אוקיי," הוא מלמל בפחד בעודו קם על רגליו. "אחרייך."

32/1/1945 2:00

היה זה לילה סוער במיוחד. הברק הבזיק, וחשף בקתת עץ קטנה שגשם זלעפות הצליף בגגה. יללות זאבים נשמעו ממרחק. מספר מכשפות רצו וחבילות בידיהן. לפתע הכל נעצר והמכשפות קפאו במקומן. חץ שנורה לעבר מכשפה אחת נעצר באוויר. עיניה של וורנה החלו לזהור. החץ שינה את כיוונו, ונורה במהירות הבזק אל עבר החבילה שבידיה של המכשפה המיועדת.

"וורנה, מה את עושה?!" בנג'ימין קפץ על וורנה וטלטל אותה בפראות. ליבו פעם בחוזקה. עיניה הפסיקו לזהור, אבל זה היה מאוחר מדי – החץ ננעץ בליבה של התינוקת, ודם שחור זלג על האדמה הרטובה.

"וורן מה עשית? ה...הגוף שלך הוא, הוא מתחיל להיעלם." בנג'ימין הסתכל על אחותו מבועת. "הצלתי את ההורים שלך. הם לא יאמצו אף מכשפה, אף אחד לא יפגע בהם." צמרמורת עברה בגבה.
"וורנה, לא," בנג'ימין מלמל ועטף את גופה הצנום של המכשפה כמבקש לגונן עליה.

"אל תדאג," היא ליטפה את לחיו וחייכה בעצב. "יהיו לך את החיים שתמיד רצית," היא לחשה.

"החיים שתמיד רציתי הם חיים איתך" הוא הידק את אחיזתו. "אני לא אוכל לחיות בידיעה שאת לא כאן באשמתי."

"אתה לא תזכור אותי" הדמעות חנקו את גרונה. "אני לא קיימת יותר." היא חיבקה את בנג'ימין, ובכתה חרישית על כתפו.

"שלא תעזי לומר דבר כזה!" הוא פקד עליה וליטף בעדינות את שערה.

"להתראות," היא לחשה "להתראות, בֶּני." היא נעלמה.

הוא נפל על הרצפה והחל לצעוק את שמה של אחותו אל הדממה. דמעה עגולה התנפצה לאלפי רסיסים.

חפש באתר

All Rights Reserved © - Municipality of Modiin   כל הזכויות שמורות © - עיריית מודיעין מכבים רעות, רחוב תלתן  1 טלפון: 08-9726000