שנת 2016

''זכוכית'' מאת גל אדם

30/06/2016 כ"ד סיון תשע"ו

יש עכשיו קיר של זכוכית בינינו לבינם. בנינו אותו כדי לשמור על עצמנו, זה מה שמלמדים בבית הספר וזה מה שאמרו בחדשות כשהזכוכית הופיעה. אבל זה שקר, לא בנינו את הזכוכית כמו שבונים קיר של בית בעזרת הידיים, ואנחנו גם לא יודעים איך לפרק או להעלים אותה.

אבל עכשיו יש שקט, אין מלחמות, אין פיגועים, אין גזענות, אז כולם אומרים שיותר טוב ככה. יש סיפור שאף אחד לא יודע אם הוא אמיתי או לא, על מישהו שצעק ברחובות שהזכוכית לא אמיתית ושהוא הצליח לעבור לצד השני ולחזור, אומרים שסגרו אותו בבית משוגעים. לא ברור אם זה היה כי הוא באמת משוגע או כי יש סיכוי שהוא היה מעלים את הזכוכית והמצב היה חוזר לאיך שהוא היה לפני שהיא הופיעה.

יום שבת, אני רוכבת על האופניים, עוברת את הבית האחרון ברחוב, ממנו אין שום דבר למשך קילומטר בערך, עד שמגיעים לזכוכית. אני עוצרת כמה מטרים מקיר הזכוכית, כדי לא להתנגש בו בטעות, הזכוכית כל- כך נקייה, כאילו היא חסינה לאבק ולכלוך, בקושי רואים שהיא שם.

אני רוכבת לצד הקיר, משאירה את העיר מאחוריי, מביטה לשמיים. השמש מסתתרת בין העננים, גם הזכוכית נעלמת בניהם. כשאני מורידה את ראשי אני רואה דמות, בצד השני. אומרים שהם לא מתקרבים לזכוכית כי יש אצלם חוק שאוסר זאת, אבל במו עיניי אני רואה מישהו מהם.

אני עוצרת, יורדת מהאופניים שנופלות על האדמה ורצה אל עבר הדמות, מעולם ראיתי בן אדם מהצד השני. נער, הוא נראה בערך בגילי, גבוה ושזוף, שיערו קצר. הוא מחפש משהו על האדמה ולפתע מרים את מבטו ורואה אותי, הוא מתקרב אליי ואני מסמנת "שלום" עם היד, הוא מנופף חזרה.

אני מושיטה את ידי אל הכיס ומוציאה את הפלאפון הנייד שלי, אני נכנסת לפתקים ומקלידה. אני מסובבת את המסך אל הזכוכית כדי שיראה את השאלה, "איך קוראים לך?" אני אפילו לא שואלת את עצמי אם הוא יודע עברית.

הוא מוציא את הפלאפון שלו ועונה, "פהמי. ולך?" הוא שואל. "הילה." אני מקלידה ומראה לו, אני מחייכת אליו והוא מחייך אליי. העיניים שלו בצבע זית. אנחנו מדברים, שיחת חולין, על בתי הספר שלנו ועל המשפחות שלנו, יש לו שני אחים קטנים, בן ובת. הוא בכיתה י' כמוני, את העברית הוא למד מאמא שלו.

אני מספרת לו על שני האחים שלי, תאומים, הם גדולים ממני בחמש שנים. אני רוצה להמשיך לדבר סתם, על החיים, אבל יש שאלה שבוערת בי ואני יודעת שאם אני לא אשאל אותו אני כנראה לעולם לא אקבל תשובה. "תגיד, מה מספרים לכם על הזכוכית?" אני לא מתאפקת ושואלת. "שהיא מגנה עלינו. ואצלכם?" הוא שואל. "אותו דבר." אני עונה. "את נחמדה." הוא כותב ומחייך. "גם אתה." אני מחייכת.

אני תוהה מה מספרים להם עלינו, אם מספרים להם דברים רעים כמו שמספרים לנו עליהם. "את רוצה שנשמור על קשר?" הוא שואל. "זה מותר?" אני מהססת, הוא מושך בכתפיו, מסמן לי שהוא לא יודע. אני חושבת שאנחנו לא אמורים לדבר, זאת אומרת, אף אחד לא עושה את זה. זה מוזר כי הדרך הזאת "לעקוף" את הזכוכית ולדבר היא כל כך פשוטה, אם היינו אמורים לדבר אחד אם השני זה בטח היה קורה לפני שאני ופהמי נפגשנו.

"אני חושבת שכן." אני כותבת לו, 'למה שיקרה משהו רע? אנחנו רק שני אנשים שמדברים' אני חושבת לעצמי. הוא כותב את המספר שלו ומראה לי, אני שומרת אותו באנשי הקשר ומראה לו את המספר שלי, הוא עושה כמוני. הוא מקליד ואני מקבלת הודעה ממנו, "אני צריך לחזור אל אחים שלי, הם מחכים לי. נדבר עוד מעט?" אני שולחת לו חזרה שכן ומוסיפה סמיילי. אני מנופפת לשלום והוא מנופף חזרה.

אני עולה על האופניים וחוזרת הביתה. הלב שלי דופק מהר מרוב התרגשות, אני לא מצליחה להפסיק לחייך. אני רוצה לספר להורים שלי שפהמי לא נוראי כמו שמספרים לנו עליהם, אבל תחושת הבטן שלי אומרת לי שהוריי לא יאהבו את זה שאני מדברת עם מישהו מהם.

היום אין "ימנים" ו"שמאלנים", כמו שהיה פעם, היום יש קבוצה אחרת, הם קוראים לעצמם "השומעים", בכל ההפגנות שלהם הם תמיד צועקים "חרשות היא לא פיתרון", הם מאשימים את מי שבנה את קיר הזכוכית.

"השומעים" מאמינים שאנחנו לא יכולים לפתור את הבעיות שלנו על- ידי התעלמות, אבל לא שמעתי אף פעם על מישהו מהם שדיבר עם מישהו מהצד השני.

אנחנו לא מדברים על דברים כאלה בבית אבל ההורים שלי נותנים הרגשה שגם הם לא אוהבים אותם. כל פעם ששומעים עליהם בחדשות אבא שלי מצקצק בלשונו ומניד את ראשו מצד לצד, אמא שלי לפעמים אומרת שהם פשוט צריכים להניח למצב כי אין איך לשנות אותו. אולי בגלל זה נראה לי שזה רעיון רע לספר להם על פהמי.

אני נכנסת הביתה וישר עולה לחדרי, בלי לדבר עם אף אחד. אני נכנסת לשיחה שלי עם פהמי ושולחת לו 'היי', הוא מגיב כמעט מיד. "מה שלומך?" הוא שואל. "הכול בסדר, מה איתך?" אני מחזירה.

"בסדר." הוא עונה. מה המשמעות של השם שלך?" אני שואלת. "המשמעות של זה היא 'הבנה'." הוא עונה, בערך דקה וחצי עוברת בלי שאחד מאיתנו שולח הודעה, אני רק בוהה במסך וחושבת מה לכתוב.

"מה את אוהבת לעשות?" הוא שואל, ואני יכולה להישבע שאני מרגישה את המבוכה שלו. "אני מנגנת בגיטרה. מה אתה אוהב לעשות?" השיחה מרגישה קצת לא אמיתית, מנומסת מידי ולא זורמת. הדלת של החדר שלי נפתחת, עידן, אחד מאחיי הגדולים עומד בכניסה לחדרי, אני מניחה מהר את הפלאפון הפוך על המיטה. "היי" הוא אומר. אני עונה לו באותו טון.

עידן ותומר, האחים הגדולים שלי, הם בני 20 עכשיו, אבל הם לא בצבא. אנחנו לא צריכים גיוס חובה כשיש את קיר הזכוכית, ככה כולם מהללים את הפיתרון הנפלא הזה. אין חיכוכים מיותרים, אין אלימות בין שני הצדדים, אין מריבות, אין מלחמות. 'הקיר הביא לנו שקט ואנחנו בתמורה לא נשבור אותו.' ראש הממשלה מבטיח.

"נכנסת מהר לחדר, לא אמרת שלום לאף אחד." הוא אומר. מהרגע שהוא מתחיל את המשפט אני מתחילה לחשוב על תירוץ, אבל אין לי רעיון אז אני רק אומרת סליחה. "טוב." הוא אומר, אני יכולה לשמוע בקול שלו שהוא חושד, הוא יוצא מהחדר.

פהמי ענה לי שהוא אוהב לצייר. אנחנו מדברים על הכול, על הלימודים, על החגים שלנו, על המקומות האהובים עלינו. הוא מספר לי שהוא מסוגל להסתכל על ציור אחד כל כך הרבה זמן ואני מספרת לו שאני יכולה להסתכל על השמיים שעות. הוא כותב שגם הוא אוהב את השמיים. "ארוחת ערב!" אבא שלי צועק מהמטבח, אני נפרדת מפהמי והולכת לאכול.

יום הלימודים עובר במהירות כשאני יודעת שבסופו אני אפגוש את פהמי, קבענו בזכוכית, אנחנו הולכים לדבר באמת הפעם, לא בהודעות, ואני כל כך מתרגשת עד שאני שוכחת להגיד להורים שלי שאני לא חוזרת הביתה.

אני מגיעה אל קיר הזכוכית קצת לפני פהמי ובזמן הזה מסתכלת את הצד שלו. אין גבעות או הרים קרוב לזכוכית אז אפשר לראות בתים באופק, במרחק של בערך קילומטר מהזכוכית. רק שני קילומטרים מפרידים ביני לבין פהמי. בנינו לבינם. פהמי מתקרב בריצה ומנופף לי, אני מנופפת חזרה. הוא מחייך כשהוא מגיע, קצת מתנשף, גם אני מחייכת.

הוא מרים קצת את היד בה הוא מחזיק את הפלאפון ומסתכל עליי במבט שואל, הוא רוצה לדעת אם אני מוכנה. אני לוקחת נשימה עמוקה ומהנהנת. הוא מחייג, הפלאפון שלי מצלצל, בשניות בין תחילת הצלצול לבין האצבע שלי שמחליקה את סימן הירוק כדי לענות, אני מדמיינת את הקול שלו. אני מקרבת את הפלאפון אל האוזן והוא עושה כמוני.

אנחנו לא מדברים עדיין, רק מסתכלים אחד על השנייה בחיוכים מטופשים. "היי." אני אומרת ראשונה. "היי." השפתיים שלו זזות בתיאום מושלם למה שאני שומעת דרך המכשיר. הקול שלו מעט צרוד ונמוך יותר משלי. אני לא מצליחה למחוק את החיוך, אני מתחילה לצחוק, גם הוא צוחק. אנחנו עומדים שם, כל כך קרובים אבל לא יכולים לגעת, וצוחקים.

אם מישהו היה מסתכל עלינו מהצד הוא בטח היה חושב שאנחנו משוגעים. "איך היה היום שלך?" הוא שואל כשאנחנו נרגעים. זה כל כך שונה לדבר איתו ככה, לשמוע את הקול שלו. "עבר מהר. איך היה שלך?" אני שואלת, מקווה שהקול שלי מוצא חן בעיניו. "שום דבר מיוחד." אני בקושי שמה לב למבטא השונה שלו בהתחלה, וברגע שאני שמה לב זה נשמע כל כך יפה, עדין, מלטף את המילים, אני מתהפנטת.

"את חושבת שיום אחד הקיר כבר לא יהיה כאן?" הוא שואל, כמו ילד קטן ומסוקרן. "אני לא יודעת," אני עונה, "אבל זה יהיה נחמד, לא?" אני מחייכת. "כן." הוא עונה.

אנחנו כל כך לא רגילים לשיחה כזאת, אנחנו כמו שני ילדים קטנים שמדברים בפעם הראשונה. "נגעת בה פעם?" אני שואלת אותו, אני כל הזמן נוגעת בה, בודקת אם היא באמת שם, אם היא עדיין קרה. מעניין, אם המשוגע ההוא באמת עבר את הזכוכית, איך הוא עשה את זה. "הרבה פעמים." הוא עונה. עוברת בראשי מחשבה, אני יכולה לראות בפניו שהוא חושב אותו דבר. "את רוצה לנסות ביחד?" הוא שואל, אני מהנהנת בלי לחשוב פעמיים.

אנחנו מביטים אחד בשנייה, ובתזמון מושלם - כמו מראה, מושיטים את היד ונוגעים בזכוכית. לרגע אחד, כל כך קצר וחטוף, אני מרגישה את חום הגוף שלו במקום את הקור של קיר הזכוכית. אנחנו מושכים את הידיים חזרה מהר, כאילו התחשמלנו מהקיר.

אני מבולבלת, בראשי רצות מיליון מחשבות, אני מתנשמת. מבוהלת בעצמי, אני רואה את הפרצוף המופתע של פהמי. "וואו." זאת המילה היחידה שהוא מצליח להוציא מפיו, אני לא מצליחה לדבר בכלל. "איך זה קרה?" אני שואלת אחרי שאני נרגעת. "אני לא יודע." פהמי אומר, ברור שהוא לא יודע, אף אחד מאיתנו לא מבין מה קרה הרגע. אנחנו מסכמים להיפגש שוב מחר, אחרי שנחשוב קצת. אולי אז תהיה לנו תשובה. בדרך הביתה אני מנסה להבין אם הרגשה של ידינו נוגעות הייתה משהו שרצינו להרגיש, או משהו שהרגשנו באמת. האם הזכוכית באמת חוצצת בנינו?

אני מגיעה הביתה, ברגע שאני פותחת את הדלת כל המשפחה שלי קמה מהספות שבסלון, הם משפשפים את פניהם ומביטים בי במבטים מודאגים. "איפה היית?" אבא שלי שואל בטון של כעס עם שמץ של דאגה ואני מבינה שלא הודעתי להם שום דבר "אני מצטערת, נפגשתי עם מורן לעשות שיעורים ושכחתי להודיע." אני משקרת. "אסור לך לשכוח דברים כאלה, ועוד לא לענות כשמתקשרים אלייך."

אימא שלי אומרת, בטון שלה הדאגה משתלטת על הכעס. "אני לא אשכח שוב, מבטיחה." אני אומרת כדי להוריד מעליי את כובד המשקל של דאגת הורים. "חשבנו להזמין משטרה." עידן מתלוצץ ותומר מחייך, אבל הוריי נשארים כעוסים ומודאגים. אני עולה לחדרי, ממשיכה לשער מה באמת קורה עם הזכוכית, אם היא באמת שם. עם המחשבה הזאת אני נרדמת.

אני מתעוררת עם רצון עז לנפץ את הזכוכית. למה החברות שלי ושל פהמי צריכה להיות שונה? למה שאני לא אוכל להיפגש איתו כמו שאני נפגשת עם שאר החברים שלי? בלי קיר שמפריע לנו באמצע. אני יודעת שאלה מחשבות שמתאימות ל"שומעים", אני מחליטה לשמור אותן לעצמי בינתיים, לא יצא משהו טוב מלספר להורים.

בארוחת הבוקר ההורים לא אומרים כלום על זה שאני שקטה מהרגיל, אבל עידן מסתכל עליי כאילו שהוא יכול לקרוא את מחשבותיי. אני עוצרת את נשימתי, מפחדת שהוא באמת קורא אותן, את כל המחשבות והשאלות שרצות לי בראש, אני מנסה לעצור אותן אבל זה רק גורם לי לחשוב עליהן. הוא מסיט את מבטו לנקודה אחרת ואני מרשה לעצמי לנשום שוב. "בואי הילה, אני אקפיץ אותך לבית ספר בדרך לעבודה." עידן אומר וקם מהשולחן, אני קמה בשקט אחריו ואנחנו מניחים את הכלים בכיור. אני לוקחת את התיק ואנחנו יוצאים.

"קורה משהו מיוחד בחיים שלך?" הוא שואל לפני שהוא מתניע את הרכב. זה אחד הדברים שמבדיל את עידן מתומר, ובעצם גם משאר המשפחה שלי, עידן מגיע ישר לעניין, הוא לא אוהב להסתובב במעגלים סביב אותה הנקודה שכולנו יודעים שנגיע אליה, אבל לא יודעים מתי. "שמתי לב," הוא מצמצם את עיניו כמנסה להבין "שאת מרחפת בזמן האחרון, את לא כאן." הוא אומר ומביט בי, אבל במקום לחכות לתשובה הוא ממשיך לדבר, "אני צריך לספר לך משהו," הוא אומר, כאילו שהוא לא התחיל את השיחה כדי שאני אספר לו משהו, "אני מסתובב עם 'שומעים'". הוא אומר, ומשתררת שתיקה, אני לא יודעת מה לענות.

איך הוא הסתיר את זה מההורים שלי? מתומר? איך הוא בכלל הגיע אליהם? אבל במקום לשאול את כל אלה, אני שואלת משהו אחר, "אתה יכול לקחת אותי אליהם? היום?" אנחנו מסתכלים אחד על השנייה, הוא מופתע כי אני לא מופתעת. הוא אפילו לא שואל למה, הוא מתניע את הרכב ואנחנו נוסעים.

"מה עם העבודה?" אני שואלת כשאנחנו מגיעים ליציאה מהעיר. "אני לא באמת עובד היום." הוא מחייך וקורץ. בדרך אני מספרת לעידן על פהמי, על השיחות הארוכות, על זה שהיינו רוצים שהזכוכית תיעלם, על איך שאני לא מצליחה להפסיק לחייך בימים האחרונים.

עידן שותק במשך רוב הדרך, מקשיב לי ומחייך מידי פעם, אני לא יודעת אם הוא לחוץ או מתרגש כמוני. אצלי הלב פועם במהירות, הידיים שלי רועדות הראש שלי מתפוצץ מרוב התמונות השונות שאני מדמיינת לעצמי לקראת מה שאני עומדת לראות.

אחרי חצי שעה נסיעה אני מתחילה לראות בניינים, והם מתקרבים אלינו ורק נעשים גדולים יותר, גבוהים יותר, כאילו מנסים להגיע לשמיים. המכוניות חולפות על פנינו במהירות והרחובות מלאים באנשים. אנחנו עוקפים בניין, גבוה כשאר הבניינים, מציג פרסומת לחברת מכוניות.

עידן מחנה, ומכבה את המכונית, אבל לא יוצא, אז גם אני לא יוצאת. "הילה," הוא אומר. "מה שאת עומדת לראות שונה ממה שאת מכירה, האנשים האלה שונים." הוא מביט בי כמבקש לדעת שהבנתי, ואני מהנהנת. אנחנו יוצאים מהמכונית, הוא מניח את ידו על גבי ואני מתרגשת להרגיש שוב מגע אמיתי במקום זכוכית קרה, כשהוא מוריד את ידו אני מנסה לשחזר את הזיכרון הרחוק של מגע ידו.

אנחנו מגיעים לכיכר ובו קבוצה של אנשים, על כמה מספסלי האבן בכיכר מרוסס בספריי אדום המשפט: 'חרשות היא לא פיתרון', וזה מעביר צמרמורת בגופי. עידן מדבר עם כמה אנשים שהוא מכיר ואני בעיקר מקשיבה. פתאום אני שומעת קולות מתקרבים אלינו.

"היי! שומעים!" קבוצה של אנשים, בערך בגיל של עידן, מתקרבים אלינו. "אולי תעופו מכאן? תפסיקו להתעסק בזכוכית. אם לא טוב לכם אתם מוזמנים לעזוב את המדינה." אחד מהם, בלונדיני וגבוה, אומר.
"אולי תתעסק בעניינים שלך?" שומע אחד, מזוקן, עונה לו באותה תקיפות. "אתם לא מבינים שיותר טוב ככה? אם לא הייתם קיימים היה הכי טוב." בחורה מהקבוצה השנייה אומרת. "כי הזכוכית פותרת הכול, נכון? אל תתנהגו כאילו אין עוד בעיות!" המזוקן עונה לה. "לפחות היא פותרת אחת מהן."

הבלונדיני מתקיף שוב. "יאללה לכו מכאן!" בחור אחר מהשומעים, גבוה ורזה צועק על הקבוצה השנייה. "אנחנו לא ניתן לכם לעמוד כאן ולתכנן איך לשבור את הקיר!" בחור אחר מהקבוצה השנייה צועק. "תכף אני אשבור אותך!" המזוקן אומר והם מתנפלים אחד על השני, אני מתרחקת כמה צעדים אחורה, עד שמפרידים בניהם.

"אתם לא מבינים?" עידן אומר פתאום, "הקיר הזה הוא רק תירוץ לא לדבר איתם. אם אנחנו לא מסוגלים לדבר עם האויבים שלנו, לא נגיע לשום מקום. אם לא נשמע אחד את השני לא נריב, זה נכון. אבל אנחנו לא יכולים להיות חרשים לעד, נהיה חייבים לדבר מתישהו. זאת רק עוד הפסקת אש ארוכה."

ברגע שעידן מסיים לדבר הקבוצות ממשיכות לצעוק אחת על השנייה. הזכוכית לא פותרת הכול, יש סכסוכים ויש אלימות. אולי צריך מיליון קירות זכוכית שיפרידו את כל האנשים אחד מהשני. המשטרה מגיעה למקום אחרי כמה דקות ומפרידה בין הקבוצות. אני ועידן חוזרים למכונית ונוסעים חזרה הביתה. בנסיעה חזור המילים של עידן מתנגנות בראשי, 'נהיה חייבים לדבר… זאת רק עוד הפסקת אש ארוכה'. אני ופהמי באמת הרגשנו אחד את השני כשנגענו יחד בזכוכית, משהו השתנה.

אני מתעוררת עם החלטה- אני אנפץ את הזכוכית, מספיק עם הפסקת האש הזאת, חרשות היא לא פיתרון. אני ופהמי מדברים, אנחנו לא היחידים שמסוגלים לעשות את זה. הזכוכית היא קיר של התעלמות, עצימת עיניים, חרשות, והיא חייבת להיעלם. אחרי הלימודים אני אפגש עם פהמי ונחליט מה לעשות.

אני שומעת מכוניות עוצרות ליד הבית, אני מסתכלת דרך החלון במטבח ורואה ניידת משטרה. אני רצה לחדרי, זה בטוח בגלל השיחות שלי ושל פהמי. "תשלחי הודעה לפהמי." עידן נכנס לחדר שלי, אני עושה כדבריו ברגע שנשמעת דפיקה בדלת. אני שומעת דיבורים ואז את קולו של אבא קורא לי.

אני יורדת למטה, בסלון עומדים שוטר ואיש בחליפה. "את הילה?" האיש בחליפה שואל. "הילה, מה עשית?" אמא שואלת אותי מבוהלת. "קיבלנו התראות של שיחות מהפלאפון של הילה לצד השני." האיש בחליפה אומר. ההורים שלי מסתכלים עליי בתדהמה. "אנחנו מבקשים שתמסרי את הפלאפון שלך, נשחרר אותך עם אזהרה במידה ותבטיחי לא להתקרב לזכוכית יותר." הוא אומר. "אני מבטיחה." זה לא משנה, כבר מחקתי את ההודעה.

אני מוסרת לו את הפלאפון הוא קורא את השיחות שלי ושל פהמי, בינתיים אני מסתכלת על ההורים שלי, הם לא יודעים איפה לקבור את עצמם, הם לא מבינים איך הגעתי למצב הזה. "תשמרי על עצמך. אל תבחרי בחירות שגויות, זאת ההזדמנות האחרונה שלך." אלה המילים האחרונות של האיש בחליפה לפני שהם יוצאים.

"מה חשבת לעצמך?!" אבא שלי שואל, מזועזע. ההורים שלי ממשיכים לצעוק ולהטיף בזמן שאני מתרכזת בקול של הניידת מתניעה ונוסעת. אני יודעת שמה שאני עומדת לעשות זה בדיוק הבחירות השגויות עליהם דיבר האיש, אבל לי זה מרגיש כמו הדבר הנכון ביותר. "אמא, אבא, אני מצטערת ואני אוהבת אתכם ואני יודעת שתרתקו אותי, אבל אני חייבת ללכת. אני מבטיחה שאני אסביר הכול אחר כך." אני קוטעת אותם ויוצאת מהבית כשהם יוצאים אחריי וקוראים לי, אבל אני כבר על האופניים, אני אתמודד עם הכעס שלהם אחר כך.

אני רוכבת בכל כוחי, עוברת במהירות את הדרך אל הזכוכית, אני מרגישה את הרגליים שלי מפדלות בלי שליטה ואת פעימות הלב בכל איבר בגופי. פהמי כבר עומד מהצד השני ומחכה לי. שנינו מבינים מה אנחנו רוצים לעשות. "מוכנה?" אני קוראת את השפתיים של פהמי, אני מהנהנת.

אנחנו לוקחים נשימה עמוקה ומושיטים את הידיים קדימה. בהתחלה אני מרגישה את הזכוכית, קרה כתמיד, עומדת איתנה, חורצת את האדמה וחוצצת בנינו. זה מרגיש כאילו הזכוכית נמסה לנו בין הידיים, שכבה אחר שכבה. עד שהידיים שלנו מגיעות אחת לשנייה, האצבעות שלנו משתלבות זו בזו. אנחנו פחות מופתעים מהפעם הקודמת, יותר נדהמים מכמה קל להעלים את הזכוכית.

אנחנו מחייכים זה לזאת והעיניים שלנו נפגשות, שום דבר מלבד האוויר לא חוצץ בנינו. אין בי פחד לקראת מה שעומד לבוא. עכשיו אני יודעת באמת, הזכוכית לא אמיתית. זאת הבחירה שלנו אם לתת לה להמשיך להתקיים- או לשבור אותה.

חפש באתר

All Rights Reserved © - Municipality of Modiin   כל הזכויות שמורות © - עיריית מודיעין מכבים רעות, רחוב תלתן  1 טלפון: 08-9726000