שנת 2018

''העורב'' מאת נמדר נסרין

13/06/2018 ל' סיון תשע"ח

ייתכן שזה היה צילו של העץ הנשגב של אגוזי פקאן, אולי קרבת ביתן הבנוי מלבנים חומות שנבנו בידי בעליהן לפני חתונתם לנקודת התייצבות הגיגיות ובוודאי קרבת ברז המים היחיד בכפר עזרו לשתי צעירות, כלות טריות שתיהן לבחור את הנקודה המסומנת בסלע אפרפר למקום הנפגש השבועי שלהן בזמן שכיבסו בגדים.

זובידה וטג'י הגיעו בכל יום שלישי בבוקר לצילו הנעים של העץ המפואר, כרעו מול שתי גיגיות העשויות בדיל, שיפשפו בקוביות סבון את כתמי תחתוני בעליהן, את חיתולי ילדיהן ולבסוף, פעם בחודש, את פיסות הבד שהתקשו בדם מחזורן.

את הגיגיות ואת הדליים הביאו השתיים כנדוניה לבית בעליהן. את הדליים היו ממלאות במים לאחר המתנה לתורן ליד הברז. הברז היה המקור היחיד למים טהורים בכפר ובמהרה הפך לנקודת מפגש בין הנשים וילדיהן. ברצון חיכו לתורן ובין צעקה לצעקה על ילדיהן העסוקים במעשי קונדס (לטפס על העצים ולזרוק אבנים שאספו בכיסי מכנסיהם המטולאים על העורבים הקוראים.) החליפו דברי רכילות.

זובידה וטג'י אהבו את הטקס של הכביסה כיוון שכך יכלו במשך כחצי היום, רחוקות מעיני חמותיהן, ללכת רכיל, לדבר על דא ועל הא ולצחקק בקול רם, ובכך הפחיתו את המשקל הכבד של געגועים לכפריהן, לבתיהן ולמשפחותיהן מעל כתפיהן השבריריות עדיין.

עורב עקשן אחד ליווה את שתי הנשים למרות ניסיונותיהן לגרשו. ברגע חשיפת קוביות הסבון הגדולות היה יורד מענפי העץ ובקפיצותיו המהססות היה מגיע לחתיכות הסבון.
לעיתים, כאשר אחת מהן הייתה נשכבת במיטת חוליה, או כרעה ללידה חדשה, נהגה חברתה לשוחח עם העורב ולשפוך לפניו את ליבה. בעיניו הזעירות והשחורות היה מביט העורב אל תוך עיניה כאילו מבין את מכאוביה.

"אי קלאג'ה, , צ'י בְּגַם?" (אוי עורב, מה אגיד?) העג'וזה הזאת- עד שלא תראה את גופתי המתה, לא תירגע. זה שנתיים שאני גרה רחוק מבני משפחתי, ועכשיו, כשאחי הקטן מתחתן ובעלי כבר הסכים שניסע ביחד לכפר הולדתי, החמות הזאת התחילה בבכי ובצעקות שהיא חולה ועלולה למות בהעדרנו. הלוואי שהייתה מתה ומשחררת אותנו לתמיד."

" אוי קלאג'ה, למה אני לא מקבלת מילת חיזור או מבטי הערצה מבעלי כמו מנת חלקן של נשים אחרות? מה חסר בי? בחורים בכפר שלי היו שורקים לי כל פעם שעברתי מולם. אמא שלי תמיד שרה לי : שאה ביאד בא לַאשְגַרֶש ..... המלך יבוא עם צבאו ופמליית האצולה שלו לבקש את ידך, לא בטוח שנוותר עלייך". אני חושבת שהבעל הזה מפחד מאמו להראות לי סימני חיבה."

זובידה הגיעה ראשונה לכפר כאשר הייתה בת ארבע עשרה. החתן, מג'יד אג'א בגבו הזקוף ולבוש בחולצת סאטין נוצצת , במכנסיים רחבים למעלה וצרים בשוקיו, ושפמו משומן היטב, רכב בראש השיירה על גב סוסתו. מג'יד אג'א נכנס כגנרל מנצח במלחמה לשביל החדש שסלל הקדחודא עד למרכז הכפר בין שתי שורות של התושבים ולצלילי הקולולו מחרישי האוזניים קיבלו את החתן ואת כלתו החדשה בהתלהבות. נגני תומבק וג'ראניי רוממו את תחושת החגיגיות ועודדו את מחיאות הכפיים.

במרחק מה מאחורי גבו של החתן נכנסה הכלה הטריה רכובה על גב חמור. הפרידה ממשפחתה, ממכריה ומכפרה שמעולם לא עזבה, לא הייתה קלה. הנערה בת הארבע עשרה ציפתה בכיליון עיניים לזכות בתואר "כלה". אך עכשיו, כשניצבה בפתח החלום המתגשם, לא יכלה להסתיר את צערה וגם את פחדיה מפני הבלתי נודע. בדרך ארוכה, בעיניים שטופות בדמעות מעבר לטול שכיסה את פניה ואת ראשה הגניבה מבטים אל גבו הזקוף של בעלה.

היא הרהרה על שעות הערב שבהן היא תישאר לבדה בחדר יחד עם הגבר שנועד לה. היא ניסתה לדמיין את ההרגשה שחברותיה הנשואות תיארו לה, התעלות הנפש להיות ערומה מול עיני חתנה, החום של ידיו הנוגעות בעורה הסמור, את לחות שפתיו הנוגעות בשלה ודגדוגי שפמו בצווארה. על היתר זובידה לא חשבה. היא לא יכלה להפנים את הבושה והגועל שבהזדווגות. חברותיה פרטו לפניה בצחקוקים את מה שמצפה לה בלילה, אך מחשבותיה של זובידה ננעלו בנקודה הזאת.

בדמדומי היום מג'יד אג'א הושיט ידו כדי להוריד את כלתו מעל החמור. לאחר שדודו של מג'יד אג'א שיסף את גרונה של כבשה לבנת צמר ודמה ניגר לרגלי בני הזוג הטרי, החלו צהלות הקולולו של בנות משפחתו ומטחי סוכריות עטופות בניר צלופן שנקנו בחנותו של משדי רזא, ובני הזוג עלו בשש המדרגות המגיעות לאיבן, המרפסת, המכוסה בשטיח קשאני שנפרש לכבוד האורחים.
סקינה חנום, אמו של מג'יד אג'א, בדקה בעיניים סורקות את קומת כלתה כאשר זו עברה מתחת לקוראן שבידה.

הכלה ששיננה את כל רזי הכניעה לבעל ולבני משפחתו, הסתובבה, הרימה את שולי הטול ונישקה את הספר ואת ידה של חמותה. מיד לאחר כניסת בני הזוג לחדר המכוסה בשטיח מקיר אל קיר, הוכנסה הנדוניה של הכלה מול העיניים הסקרניות של הקהל שהתכנס מול הבית : שטיחון מטבריז, זוג כריות ממולאות בנוצות, שמיכה זוגית עטורה בציורי פרחים ועלים, אפְטָבה ולַגַן (כלי מים וסיר לשירותים), סמוואר וסט כוסות מעוטרות בפס זהב לשתיית תה.

זובידה, ליד הסופרֶה (מפה) שנפרש ונערך לכבודה ולכבוד בני המשפחה הקרובים של החתן, העזה להגניב מבט להבעת הפנים של חמותה בערב בדיקת הנדוניה. סבר פניה של החמות הבעיר את אש געגועיה לביתה.

מחשבותיה של הכלה הצעירה התעופפו הרחק במקום אך לא בזמן לביתה ולאמה שחיוך רחב על פניה הבשרניות הנעים תמיד את העבודה שלה ושל אחיותיה. היא חיכתה לסוף הערב כדי לזכות בליטוף היד הידידותית של בעלה. אולי אז תוכל למלא את החלל שנוצר בפתאומיות בליבה בעזרת משפטי נחמה שייצאו מפי בעלה הצעיר.

סקינה חנום הגישה בתחילה לבנה החתן ולאחר מכן לכלתה ולשאר האורחים מטעמים מעשה ידיה: אלבלו פלו, קופתה ברנג'י, אש הלים, ג'ג'ור בג'ור ושולֶה זַרד. זובידה, למרות רעבונה המציק, דחתה בעדינות את מגשי האוכל כמצופה מהחינוך שהתחנכה. רק לאחר שסקינה , גם היא כמצופה, חזרה והתעקשה פעמים אחדות, לקחה זובידה כף קטנה מכל דבר.

בסוף הערב, כאשר האורחים השביעו את רעבונם והסכימו לעזוב את ביתה, סידרו סקינה ונשים שנשארו לקבלת אות הבתולין של הכלה הטריה את חדר הכלולות בשטיחון ועליו מזרן שהוסר מעל גב חמור יחד עם שאר הנדוניה של הכלה, כיסו אותו במצעים רקומים והניחו עליו כריות ושמיכת פוך. סקינה חנום החביאה חתיכת בד לבן מתחת לכרית של בנה ואז הכניסו הנשים את החתן ואת הכלה בקריאות קולולולו ובהילולה גדולה לחדר, סגרו את הדלת אחריהן והתיישבו בהמתנה על הריצפה בשירה ובמחיאות כפיים בדרישה לקבל את פיסת הבד הלבן מוכתם בדם.

לשווא ציפתה הכלה לליטוף יד רכה או למילות אהבה מפי בעלה הטרי. מג'יד אג'א, מתוך רצון להיענות לקריאות שבחוץ ולהוכיח את קיומו של כוח הגברא שלו, ניגש מיד לביצוע המטלה, מה שזובידה ניסתה בכל תקופת האירוסין שלהם להדחיק מתודעתה.

לקראת סוף הלילה נרדמה הכלה בחומם של רחמים עצמיים על השרפה העזה שבין רגליה ועל בדידותה.

שבעה ימים לאחר הגעתה לכפר התייצבה טג'י במרפסת ביתה כשהיא גוררת אחריה שטיח ארוך כדי לנקותו , הניחה ידה על גבה והתיישרה.

"סלאם עליכום, חובין, סלאמתין?" אמרה לזובידה בחיוך רחב. זובידה, שרגילה הייתה להתייחסות עויינת מאז הגעתה לכפר, החזירה לה חיוך רחב לאחר שהפסיקה את החבטות על המזרנים המונחים על מעקה האבן תחת קרני שמש האביב: "חוש אמדין, מוֹבָּרַכּ בָּשֶה" השיבה כשהיא מצילה על עיניה בכף ידה. "צריך לאוורר הכל לאחר החורף. איך קוראים לך?"

"זובידה, ולך?"

"אני טג'י. אני רוצה לשאול אותך איפה את עושה כביסה? אני חדשה בכפר, וחמותי בקושי פותחת את הפה."

" איזה כיף לך", העזה להגיד בקול נמוך רק כיוון שסקינה לא נכחה בבית, "שלי לא מפסיקה לקטר. מילה טובה או נעימה לא יוצאת מפיה."

"אבוי, תראי את העורב הזה. הוא לא זז מכאן : בּוֹרוֹ גוֹם שוֹ (הסתלק מכאן)", אמרה בהנפת יד לגירוש הציפור.

טג'י הייתה הראשונה להציג את בטנה הנפוחה לנשות הכפר. כבר בחודש השלישי בחמאם, בית המרחץ הציבורי, דחפה את גֵווה קדימה והבליטה את בטנה ואת שדיה המתקשים. בראותה את ראשיהן של חברותיה מוטים לאוזניים זו של זו הבינה שהריונה גלוי לעין כל. זובידה שאיחרה בהריונה בהתאם למדדים של אושר של נשות הכפר, חשבה שרק זרעם של הגברים החשים חמלה כלפי נשותיהם הוא בעל כוח מפרה.

עם הריונה של טג'י שכר בעלה את שירותיה של כובסת. ככל שפחתו פגישותיה של זובידה עם חברתה ליד הגיגיות, נקשרה נפשה יותר ויותר לעורב המלווה אותה. היא הניחה פרוסת לחם יבש בכיסה ופוררה אותו לעורב. תוך שהיא משפשפת את הבגדים שבגיגית ועם התגברות כאביה, היא שָטחה את צער ליבה לפני העורב.

ארבעים יום לאחר שילדה טג'י את בנה, היא חזרה עם החיתולים לנקודת המפגש השבועי כשתינוקה קשור לגבה וישבה לידה. זובידה לא הביעה מחאה על כך. עכשיו, עם טג'י לידה, יש לה לפני מי לרוקן את שק כאבהּ:

"אֵין לזנֵיקה (גברת) כסף לקנות לי חתיכת בד כדי שאתפור לי בגד, אבל כן יש לה לשלם לאחוּנד (איש דת) שיבוא אצלנו לרוזה חוני (קריאת הקוראן בקולות בכי), או לבישול אש שולֶה (תבשיל) על מנת לחלק לשכנים."

"אוי אחותי היקרה, אל תקחי כל דבר ללב. אף אחד לא יישאר לעד בעולם הזה. עוד מעט היא תסיים את שארית ימיה ותלך לעולם הבא. אז תראי שגם בעלך ישתחרר מקִסמה ואת תהיי מלכת ביתך."

מאז התחלת חברותן ניסתה זובידה לגרש כל רגש של קנאה מליבה לגבי חברתה החדשה. התנהגות בעלה של טג'י כלפי אשתו הייתה נושא קנאתן של נשות הכפר. ממד אג'א נהג לחייך אל אשתו ועיניו ליטפו אותה אפילו בפומבי. אביו של ממד אג'א היה רוכל מצליח. הוא נעדר מהבית לתקופות ארוכות לצורך קניית סירים, כוסות, כפות וקומקומים, מפות, חוטים וכפתורים וחזר עם עגלתו המלאה הרתומה לחמור. זה לא היה סוד שבני ביתו היו הראשונים שזכו לקחת לעצמם מהסחורה המובחרת.

לבסוף הרתה זובידה ובתום תשעה חודשים שבהם ציפתה לשווא להשתחרר במעט מהעבודות המפרכות של ביתה ילדה בן. היולדת הגיעה לשיא אכזבתה כאשר חמותה השתמשה בכסף שבעלה הפקיד בידה כדי לקנות חיתולי בד וגַהְבָרֶה (עריסה) כדי למלא את כיסה של זוהרה חנום על מנת שתיעזר בידע הבלתי מעורער שלה לגרש את עין הרע מהרך הנולד.

בניהן של זובידה וטג'י הפכו לחברים וליוו את אמותיהם לכל מקום. העורב הזקן הפך יעד לזריקת אבנים מצד הילדים הקטנים. העורב העקשן היה קופץ ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה, אך תמיד שב לחתיכות הסבון החלקלקות והיה מנסה להרימן בעזרת מקורו.

החייל הצעיר מטהרן, במדי החאקי שלו ובמגפיו השחורים שהוברקו מידי יום ביומו, השונה מכל גברי הכפר המשופמים והמרופטים, בשיערו הנוצץ ובשפתו העשירה, הגיע לכפר על פי הצו של השאה כדי להקים מרפאות בכפרים המרוחקים. מהיום ששלט 'המרכז הבריאותי' נתלה על קיר המרפאה, שלט שקריאתו על ידי רוב אנשי הכפר הייתה משימה בלתי אפשרית, והחייל בחלוקו הלבן על מדיו הצבאיים עמד על מפתן דלתו הפתוחה אל השביל בו שתל פרחי גרניום, השתרך תור ארוך של כפריים.

מספר החולות המדומות עלה בתדירות אצל נשות הכפר. בתחילה רק גברים ליוו את נשותיהם לרופא אך כאשר הרגישו את ניקיון הכוונות של הרופא וויתרו לאמותיהם המבוגרות על תפקיד המלווה של נשותיהם. אלו, רק על מנת לזכות במבטו החם של הרופא הצעיר ולשמוע את קולו המלטף, וגם לזכות באשלייה המתוקה שימי הזוהר שלהן עוד לא חלפו התגייסו למשימה.

זובידה התפתלה מכאבים בבטנה. צרחותיה היו רציניות דַּיָּן כדי להוות תירוץ לביקור אצל הרופא שעדיין לא זכתה לראותו.

חמותה סקינה חנום הסתרקה מול הראי וסידרה את גבותיה ברוק פיה, צבטה את לחייה ואף העזה להשחיר את עיניה בסורמה ולנשוך את שפתיה תוך כדי השתקת כלתה, לבשה את שמלתה החגיגית והתעטפה בצ'אדור.

החייל הצעיר עזר לזובידה לשכב על מיטת החולים, למרות כאביה המטריפים, חום ידיו מתחת לבית שחיה היה כמכת חשמל בגופה. סקינה חנום התקרבה לרופא בניסיון לזכות אף היא במבטו ובהסבר לכאבי כלתה. הרופא הוריד בעדינות במקצת את הטומבון (מכנסיים) של האשה ונגע-רפרף על בטנה. כל נגיעה ימינה, שמאלה, למעלה ולמטה הזרימה אש לגופה. "רק שימשיך!" קיוותה.

"יש לך אבנים בכליה. אתן לך כדור להרגעת הכאב, אך בבית את צריכה לשתות מים רבים שישטפו את האבן מחוץ לגופך."

במהלך ההסברים הביט החייל הצעיר רק אל תוך עיניה של הצעירה. זובידה בירכה את האבנים שהביאוה אל תחת ידיו המלטפות ומבטו שחדר עד עומק עצמותיה. הלוואי שיגיד לה לחזור אליו שוב ושוב עד סוף ימיה!

זובידה לא ידעה האם היה זה הכדור שהביא מזור לכאביה או המגע הקסום של גבר זר , שכמוהו לא התנסתה מבעלה. ואז שמעה את קולו של הרופא, כפי שקיוותה: " אם הכאב יחמיר, תבואי אלי שוב."

על אף רצונה העז לשתף את הרגשתה העילאית נמנעה זובידה מלדבר על אהבתה עם חברתה הטובה טג'י. הפחד לחלוק את סוד קסמו של החייל עם צעירה אחרת גרם לה לשמור אותו עמוק בליבה.

אך כאשר חלפו חודשיים,ולא זכתה לביקור נוסף אצל הרופאה, מצאה צורך לשמר את התעלות נפשה ושפכה את ליבה לפני טג'י .

"את לא יודעת איך הידיים שלו נגעו בבטני הערומה, איך הסתכל בתוך עיניי כאילו מבקש אותי לעצמו. חמותי עמדה להתפוצץ מקנאה, לולא הייתי נשואה, היה חוטף אותי איתו לטהרן."

"מה את עושה צחוק מעצמך?! גם לאתון של אסג'ר אג'א בטח הסתכל בעיניים, גם בעטינים שלה בטח נגע כדי להגיד למה היא לא מיניקה את תינוקה. זה מה שרופאים אמורים לעשות. כל נשות הכפר כבר הפכו חאטר חאה (מאוהבות) שלו."

דבריה של טג'י היו כמו דלי מים קרים מהברז בקור הסתווי על ראשה של זובידה. כציפור שזה עתה למדה לעוף , ולפתע קיצצו את כנפיה, נפלה בחבטה לתוך מציאות חייה האפרוריים.
מאותו היום תשובות זובידה לשאלות חברתה נעשו קצרות יותר ויותר.

"מה עכשיו, בהֵם גַ'רִי (ברוגז אתי)? רק בגלל שהחזרתי אותך למציאות?!"

טג'י כרעה ללדת בפעם השניה, וגם עכשיו שכרה את שירותיה של כובסת. זובידה חיממה מים בתוך פחית על להבה של פרימוס, ורגע לפני שקור חורפי יגרום לה להסתגר בבית, הידקה את ידידותה עם העורב הזקן שניצב על רגליו ליד הגיגית.

"אי קלאג', קלאג', צ'י בְגַם אַז דֵלֵה טַנְגַם (מה אומר ומה אספר). האם לא היו מגיעות לי אשליות מתוקות? מה רע בהן אם הן מצליחות לצבוע את האפור התמידי בקצת ורוד? אם הן נותנות כוח לגופך הריק? מדוע המרושעת הזאת לקחה גם את זה ממני? מה, האם אי פעם סיפרתי לה שבעלה שמפנק אותה, דואג לפנק גם את הזונות של פרידה הסרסורית? אי פעם אמרתי לה שחמותה הטובה בעיניה, נוהגת כך כי זה טבעה כלפי כל אדם? האם אי פעם עלבתי בה שההריונות המרובים שלה אינם פרי אהבת בעלה, אלא רצון האל?"

העורב אכל את פירורי הלחם שפיזרה זובידה והביט בה כאילו מתוך הוקרה. כאילו מביע בתנועות ראשו את הסכמתו לכל מילה שלה.

טג'י יצאה מביתה. החופשה מעבודות הבית שנטלה לאחר לידת ילדה השלישי הסתיימה. עם בנה הקשור לגבה קיבלה בברכה את מפגשי הכביסה עם חברתה הטובה זובידה. הלבבות של שתי הנשים הצעירות היו גדושים בסיפורים, בתלונות, בשמועות וברגשות שחיפשו פורקן.

ברגע שהשתיים מצאו תנוחה נכונה על השרפרפים מול גיגיות מלאות מים, קלטו עיניה של זובידה את ברק צמיד הזהב על מפרק ידה של חברתה. לאחר הפסקה ארוכה ממים ומסבון עור ידה המקומט חזר לחלקלקות, וניצוץ הזהב העניק אור קסום לידה השמאלית. בפה פעור, לא בטוחה שרצתה להישמע, פלטה אנחה מעומקי חָזָהּ : "ואי, צִ'י חוֹשְקְלֶה" (אוי, כמה הוא יפה). היא הושיטה את ידה, ללא מחשבה, לכיוון הזהב הנוצץ, כאילו שנגיעה בו תחדיר אליה מממלכת האושר שחברתה מצויה בה. טג'י משכה ידה, משל רצתה לסמן גבולות ברורים ביניהן. בקול מלא גאווה רמזה לזובידה להיזהר לא לחצות את הגבול: "בעלי הזמין את הצמיד מטהרן לרגל הולדת בננו השלישי, צַ'שְמֶה הַסוּד קוּר (תתעוורנה עיני הקנאי)".

כאב חד של דקירה, לא מוכר לזובידה עד אז, כיווץ את ליבה. לתומה, תמיד תיארה את חייה לעומת חיי טג'י כמו שתי צלחות הברונזה על המאזניים בחנותו של משדי רזה. היא ניסתה להעמיס על הצלחת שלה את תחושות אהבתה החדשה לחייל הצעיר כדי לאזן את לשונות המאזניים. הצמיד הוריד בבת אחת את צלחתה של טג'י כלפי מטה.

באחד מימי רביעי בחודש טיר הסירה טג'י, כהרגלה, את הצמיד מעל ידה. עיניה של זובידה, כתמיד, עקבו אחר הצמיד.

לאחר מכן הרימו השתיים את סדינים המלובנים בלאז'ורד ספוגי מים, כל אחת מסובבת לכיוון הפוך כדי לסחוט אותם. כאשר סיימו להחליקם על החבלים המתוחים בין העצים בקרבת ביתן, חזרו כדי לרוקן את גיגיותיהן. לפתע נשמעה זעקתה של טג'י " אוי ואבוי לי, איפה הצמיד שלי, איפה הצמיד שלי? אי חודה (אלוהים), איפה זה?"

"חסן, חיר נביני (שלא תראה בטוב), אתה לקחת את הצמיד שלי?!"

"לא נַנֶה, בג'וֹראָנֶה מג'יד, (בקוראן הגדול) לא נגעתי בו."

שעה ארוכה חיפשו השתיים יחד עם בניהן את הצמיד תחת כל ענף וכל אבן ועלה שנשר, וכשהתייאשה טג'י מחיפושיה , צמצמה עיניה לכיוונה של זובידה, הרימה אצבעה לכיוונהּ, ובצרחת אימים קראה:
"אהה, זאת את!, גנבת שכמותך. שמתי לב כיצד עינייך, קוּר בְּשַן, (יאבדו את אורן), היו מרותקות כל הזמן לצמיד שלי. אי,הַסוּדֶה בַּד בַּכְט (קנאית ארורה), החזירי לי אותו מיד, וָלא, אשפיל אותך מול כל אנשי הכפר."

האישה הזועמת אזרה כוח והחלה למשוך בידה את הצמה העבה של זובידה. אך זו זעקה מדם ליבה:
"בחודָה, באמָם רְזָה (חי האלוהים) אני לא לקחתי, הבן שלך בטח משקר, תחפשי אצלו."

צעקות הנשים גרמו לעוברים ושבים להתאסף סביבן.

"הבן שלי אף פעם לא משקר, למה שיגנוב מאמא שלו? אי, האי, דוֹזְד (גנבת), תחזירי לי עכשיו את הצמיד. אם לא, אלך לקד חודא, אלך למרפאה של החייל, אלך לכיכר העיר ואצעק שאת גנבת.

"עזבי אותי, חפשי בכיסים שלי, אל תבזי אותי לפני אנשים, בעלי יהרוג אותי. למה את לא מאמינה לי?"

כשלא מצאה טג'י את הצמיד , ואף חיפושי בעלה העלו חרס, היא מימשה את איומיה. לא נשארה נפש חיה שלא היטלטלה מסיפור גנבת צמיד הזהב היחיד בכפר.

ימים ושבועות ישבה זובידה בביתה, מציצה מידי פעם החוצה. ליבה מרוקן, והבושה אינה מאפשרת לה להזיל דמעה כאשר היא רואה את טג' סוחבת את הכבסים ביחד עם בניה שעזרו לה עם הגיגית והדלי. מידי פעם פגשה טג'י שכנה או שתיים ותוך שיחה ארוכה הצביעו בכעס על ביתה של זובידה. זו משכה את ראשה הצידה מהחלון והחביאה את עצמה.

ביום שהחדשה על עזיבתו של הרופא הצעיר, לאחר השלמת שנתיים של מחוייבותו, הגיעה לאוזני זובידה הכולאת עצמה בין קירות ביתה, הייתה משוכנעת שהוא עוזב כתוצאה ישירה מאכזבתו ממנה.

באחד הימים, בשעות הערב, כשחזר מג'ד הבייתה מצא את אשתו מכונסת בעצמה, ישב במחיצתה כדי לנחמה. פתאום נפרץ מחסום עיניה של זובידה. היא הרכינה ראשה על ברכי בעלה ונתנה לדמעות ליזול. ידיו של מג'יד החלו ללטף את ראשה, לראשונה בחיי נישואיהם:
"עזיזה מן (יקירתי), אל תתעצבי. כולם מכירים אותך ואת ניקיון הכפיים שלך. בסוף האמת תצא לאור."

למחורת אזרה זובידה אומץ לצאת עם הכבסים אל מתחת לעץ האגוזים. כשהבחינה בכך טג'י, היא דחקה את הגיגית שלה הרחק ככל שיכלה והמשיכה באגרופה ללחוץ על הבדים הצפים על המים. בגבה אל זובידה היא קראה לבנה: "חוסין, אל תשחק עם בנה של הגנבת, רד למטה מן העץ."

הילדים המשיכו לטפס גבוה יותר בתקווה להגיע לקן החדש של העורבים. שתי החברות לשעבר, גב אל גב באמצעות צעקות אזהרה על בניהן שמרו על הקשר בעקיפין.

"הסאן במאדארת בגו, תגיד לאמא שלך, שלא תישפוך את מי כביסה הטמאה שלה לכיווני."
"הוסיין, תגיד לאמא שלך שהפה שלה יותר נג'ס (טמא) מהכביסה שלי."

לפתע הצרחות של הילדים הקימו את שתי הנשים בבת אחת.

"מצאתי, אמא, מצאתי!"

הוסיין גלש בזריזות על הגזע של העץ כאשר חיוך רחב מאיר את פניו. הוא רץ אל אמו בכף יד פתוחה, ובתוכה נצץ עיגול זהב של הצמיד, שהספיק להתלכלך בקן. צעקות שמחתה של טגי ונשיקות שנישקה את בנה קרבו את הנשים שמסביב.

זובידה בנשימה של הקלה חזרה לגיגיתה נחושה לא להשתתף בהילולה שהתרחשה מטרים ספורים מאחוריה.

חפש באתר

All Rights Reserved © - Municipality of Modiin   כל הזכויות שמורות © - עיריית מודיעין מכבים רעות, רחוב תלתן  1 טלפון: 08-9726000