שנת 2018

''ביצות הפתעה'' מאת ירון ליאת

13/06/2018 ל' סיון תשע"ח

אני מחזיקה את השקית עם המתנה ורונה את הציור שהכינה. אבא לוקח אותנו לדירה החדשה של דודה נאווה עם האיש החדש שלה.

אמא אומרת "אל תשארו מאוחר, יש לה מחר טיול שנתי שתסדר תיק וזה".

אבא אומר "נשתדל. נו מה לעשות שיצא שהיומולדת של נאווה זה היום".

אמא לא באה. יש לה כאב ראש. בכניסה רונה אומרת "יו, זה מדרגות בלי מעלית". אני אומרת לה "בואי נעשה תחרות" בשביל שהיא תזדרז.

הברזל של מעקה המדרגות מצלצל כשאנחנו נאחזות בו מטפסות לקומה הראשונה. זה מין בניין כמו בשכונות שהצטרכנו להתרים לעוורים ואמא לא הרשתה ללכת בלי מבוגר. אני נוגעת בקיר. מתחת לצבע לבן מתקלף אני ממששת את הצבע הירקרק שמתחבא מתחת.

אבא עוצר ליד דלת מס 4 . ריחות בשר, הקול של נאווה ואנשים צוחקים. דגדוג של התרגשות שתיכף תפתח הדלת. מעכשיו חבר של נאווה והאנשים האלה הם יהיו כמו משפחה שלנו. רונה מתלהבת כי נאווה אמרה לה שיביאו לנו "ביצות הפתעה". אבא אומר "אומרים ביצי" ומחייך.

"הו! ברוכים הבאים ! בואו כנסו" נאווה פותחת את הדלת בתרועות שמחה. מוסיקה ממש חזקה ורונה שמה ידיים על האוזניים. נאווה אומרת "תכירו זה אמנון, אחי. עם הבנות שלו". קולות משתתקים ופתאום המון פרצופים גבוהים שחומים מתקרבים ומסתכלים עלינו ומחייכים. גם סבתא שם והרבה אנשים. אומרים לאבא "איזה בובות " "זאת דומה יותר לאמא" מצביעים עלי.

רונה מתחבאה מאחורי אבא. שני בנים שאני לא מכירה מתקרבים מסתכלים עלינו וחוזרים בריצה למרפסת. המוסיקה מתגברת בחזרה. נאווה אומרת את השמות שלי ושל רונה. היא אומרת "תתכבדו. יש שיפודים סלטים פיתות." אז היא מנשקת את מוטי האיש החדש ומלטפת אותו בצורה שאף פעם לא ראיתי ככה ואני מסתובבת. לא נעים.

רונה לוחשת לי באוזן "באמת יש להם ביצות הפתעה?" יש המון חדרים ואבא נעלם באחד מהם לדבר עם חברים של דודה נאווה ומוטי. חבל שלא נתנו לנאווה את הציור והמתנה בהתחלה. נאווה נעלמה באיזה חדר. אולי במטבח? אני לא רואה אותה. ואני לא יודעת איפה להניח את המתנה עכשיו.

איש זקן עם בטן בולטת מהחולצה מצביע על השולחן עם הסלטים והשתיה. "איך קוראים לכם? " הוא נחמד אלינו ומראה את הטריק הזה של זקנים שכאילו הבוהן שלהם נופלת מהיד. "רוצות שיפוד? אצלנו לא מתביישים."

רונה אומרת לי חלש "יש לי פיפי". והאיש מראה לנו איפה הבית שימוש. ואומר שהוא אבא של מוטי החבר של נאווה. אני שומרת לרונה מחוץ לשירותים שלא יכנסו לה ומקפלת את הציור שלה ושמה בשקית עם המתנה. "באיזו כיתה את?" הוא שואל אותי. אני נשענת על הקיר של המסדרון ואבא של מוטי מתקרב ומלטף את השערות שלי . בלחיים שלו יש קוצים של זקן לבן ויש לו ריח של סיגריות. "עולה ל- ד'" אני עונה.

הוא שואל מה יש בשקית ואני אומרת מתנה לנאווה. "זה צעיף." "את רוצה לשים לה בחדר עם כל המתנות?" אני אומרת לו שכן, אבל קודם ש-רונה תצא כי אני שומרת לה. "בואי. זה כאן קרוב, אני אראה לך איפה לשים. אל תדאגי לא יכנסו לאחותך. "

הוא נוגע בכתף שלי ומראה לי לבוא איתו ומצביע על דלת של חדר ממש קרוב. לא יפה להגיד לו "לא" כי הוא מבוגר. אבל מצד שני רונה... אז אני הולכת איתו מהר מהר להספיק לחזור לפני שרונה תצא מהשירותים, ושמה את השקית עם המתנה של נאווה על איזה כסא, כי אני לא מוצאת איפה יש ערימת מתנות ממקודם.

בדרך החוצה מהחדר פתאום הידיים שלו עוטפות אותי ומצמידות אותי אליו חזק. ולמרות שהוא רק מחבק, וחיבוק זה לא משהו רע, הלב שלי קופא. אני לא יכולה לנשום טוב. נגעלת נורא. "ממה נבהלת? " הוא שואל בקול רך מדי. הוא ממשש את הכתף שלי ואני מריחה סיגריות וגוף חמוץ. אני דוחפת אותו הכי חזק שאני מצליחה אפילו שזה מאוד חוצפה. נזכרת שרונה מחכה לי. אני מתחמקת מהחיבוק ובורחת ממנו ומהחדר.

הלב שלי דופק. אני מוצאת את רונה מחפשת אותי מחוץ לשירותים וכשהיא רואה אותי היא מתחילה לבכות איפה הייתי. אבא בא לקרוא לנו. איפה אנחנו נעלמות לו תמיד. עוד מעט יתחילו לברך את נאווה. ממש לא זמן להיעלם. רונה עושה פרצוף של בוכים, ואבא אומר "איפה הציור שלך והמתנה. בואו. מברכים עכשיו את נאווה". אני שומעת ורואה את אבא, ואת כולם, אבל כמו שאני בסרט. רונה חושבת שנאבד לה הציור והיא בוכה עכשיו גם מזה. אני יודעת איפה המתנה והציור אבל אני לא רוצה ללכת לחדר ההוא לבד.

האבא של מוטי מתקרב ואני נצמדת לאבא שלנו ונותנת לו יד. חזק " מה נדבקתן אלי שתיכן? צומי?" אבא אומר את זה כאילו לנו אבל באמת הוא אומר את זה כשהוא מסתובב וצוחק אל אבא של מוטי. "ככה זה ילדים" הוא אומר לו. והזקן, אבא של מוטי אומר " חמודות. רק מה זה הפרצוף חמוץ. יום הולדת. באים לשמוח. לא?"

האורחים מברכים את נאווה ליד העוגה ורונה נמרחת על אבא ואומרת בקול מתפנק שהיא רוצה לתת לנאווה את הציור שהיא הכינה. "איפה המתנה עם הציור? אבא שואל אותי.
"בחדר" אני אומרת ומצביעה לכיוון. אבא מזרז אותי "אז יאללה, תביאי את זה משם כבר, למה את מחכה?"

"אני לא רוצה לבד" אני עונה והעיניים של אבא כועסות "תביאי את זה כבר" אבל אני לא. בסוף הוא בא איתי בצעדים עצבניים. הצעדים כמו אומרים "חכי חכי אנחנו כבר נדבר.

אנחנו הולכים ביחד עם רונה לחדר הרחוק ואני מביאה את השקית עם המתנה והציור של רונה. אבא מושך ממני את היד. "אנ'לא מבין אותך. בשביל מה היית צריכה עכשיו לעשות הצגה בדיוק בזמן שמברכים. באנו ליום הולדת לא?" הוא כועס עלי.

"רגע" הוא אומר חזק שכלם ישמעו, לפני שמסיימים להגיד את כל המזל טובים "גם רונה רוצה לברך". "מזל טוב " רונה אומרת לאט בקול תינוקי ביישני. וכלם מוחאים לה כאילו היא אמרה משהו ממש חשוב. " "כל הכבוד" אומרים לה.

אחרי שנאווה מנשקת אותה, רונה שואלת " יש ביצות הפתעה?" וכלם צוחקים שהיא מה-זה- מתוקה איך שהיא אומרת את זה. נאווה אומרת "בטח" והאבא של מוטי אומר לנאווה "עלי" ולרונה הוא אומר "בואי איתי נביא לך מהמטבח".

"אבא ,מתי הולכים הביתה?" אני שואלת.

"עוד לא. מה יש לך היום" .

"לא סידרתי תיק לטיול", אני עונה.

"תלמדי לחכות. קודם רונה תלך לקחת את הממתק".

איך אני יסביר לאבא שזה לא טוב שרונה תלך עם האיש, אני חושבת. הוא לא מבין מה אני רוצה.

"אבא בוא נלך למטבח ביחד איתה" אני אומרת.

"תלכי בעצמך אם את רוצה" אבא עונה. אני לא.

רונה חוזרת מחייכת עם 2 ביצי הפתעה . אחד היא מביאה לי. שני הבנים שאנחנו לא מכירות שואלים מאיפה קבלנו ורונה מצביעה על המטבח. אנשים מנשקים אותה ואת אבא. אני מחכה להם בכניסה לדירה. פשוט יש לי טיול מחר ואני חייבת לחזור לסדר תיק. אני רוצה שכבר נלך משם.

באוטו אבא אומר "תראי מה זה. את הגדולה ואת לא יודעת להתנהג. "

אנחנו אוכלות בשקט את הביצת הפתעה. למחרת בבוקר אמא מתקשרת לסבתא שתבוא להשגיח כי אני לא יוצאת לטיול. "כואב לתמר הראש". אמא אומרת לסבתא "נראה לי היא גם כן מפתחת משהו".

חפש באתר

All Rights Reserved © - Municipality of Modiin   כל הזכויות שמורות © - עיריית מודיעין מכבים רעות, רחוב תלתן  1 טלפון: 08-9726000