שנת 2013

05/12/2023 כ"ב כסלו תשפ"ד

עידוד היצירה המקומית


תחרות הסיפור הקצר של מודיעין מכבים רעות נערכת מדי שנה לעידוד היצירה המקומית בשיתוף רשת הספריות העירונית ומועדון רוטרי מודיעין מכבים רעות.

לתחרות השנה הוגשו 51 סיפורים: 15 סיפורים בקטגוריית נוער (כיתות ז'-י"ב), ממגוון בתי ספר בעיר והשאר בקטגורית מבוגרים.

הסיפורים נכתבו במגוון נושאים ובמגוון סוגות (ז'אנרים) החל בסיפורים אוטוביוגרפיים, סיפורי מסעות, זיכרונות ילדות, פנטזיה, ואפילו משלים.
צוות השופטים המתנדבים כלל את : יזהר הס - מנכ"ל התנועה המסורתית\ עו"ד ועיתונאי. נטלי בירקן, כותבת חובבת שזכתה בתחרות בשנת 2012. רנית בודאי-היימן - מנכלית מפעלי הרב מלכיאור, חברת הנהלת יחד, שזכתה בתחרות בשנת 2009.

מועדון רוטרי מודיעין מכבים רעות נתן את החסות לתחרות והעניק את הפרסים לזוכים.

לפניכם הסיפורים שזכו בשלושת המקומות הראשונים בקטגורית מבוגרים וקטגורית נוער.

קריאה נעימה!

הזוכים בתחרות לשנת 2013 הזוכים בתחרות לשנת 2013

קטגורית נוער

מקום ראשון אלה, מאת: נגה יקותיאלי

סיפור דמיוני על חברה שבראשה מכהנת אלה, הנכנסת במחזוריות לגופה של תינוקת נבחרת ושוכנת בגופה עד גיל הבגרות, עד לרגע שבו הופכת הנערה לאישה. עם קבלת המחזור החודשי הראשון נוטשת האלה את גופה של הנערה הנבחרת ומחפשת לה כלי קיבול חדש, ואילו הנערה הננטשת, מתחילה כעת את חייה בפחד ובחוסר ודאות.

לסיפור המלא

מקום שני שחור ולבן, מאת: את-אל אבנר

נערה שורדת פיגוע ירי ומתמודדת עם מראות אימה שלא מרפים ממנה. היא זוכרת את שני היורים, אך בעיקר היא זוכרת ילד קטן שאחז בזרועה בחוזקה רגע לפני ירייה שקיפדה את חייו וגרמה לה לאיבוד השמיעה ואיבוד היכולת לדבר. "אין שחור ואין לבן", כותבת הנערה משפט סתום, לא ברור, שיהיה גם המשפט הראשון והיחידי שתהגה ביום שתשוב אליה יכולת הדיבור.

לסיפור המלא

מקום שלישי אהבה, מאת: אלנתן בן דוד

סיפור הבנוי מתמונות שמשתלבות רק בסופו הטראגי. נערה מתבגרת החולמת על אהבה, אמה, שנקלעה לחובות ונטלה הלוואה שכאשר תיכשל בהחזרתה תביא למותה. גבר, שיתברר עוד מעט שהוא גובה חובות ורוצח שכיר. מלווה את הסיפור רישום בעיפרון שצייר הגבר כשהיה ילד, ובו פנים חרושות קמטים של איש זקן שהיה כנראה היחיד שהעניק לא אהבה ללא תנאים.

לסיפור המלא

ציון לשבח בנאלי, מאת: טל בן מלך

גיבור הסיפור מנסה לכתוב, ופעם אחר פעם נכשל. הכל כבר נכתב, נאמר, הכל שחוק משימוש, הכל בנאלי. אבל הוא מנסה למצוא את הדבר הגדול הבא. הדבר היחיד שעדיין לא נכתב.

לסיפור המלא

מבוגרים

מקום ראשון נקודות מפגש, מאת: שחר פרידמן

בטרמינל ליסבון נפגש דור תמיר, סופר המטייל בעולם כולו במטרה לאגור חוויות עבור הסיפור האחד והיחיד, עם זקן מסתורי שמתגלה כאוצר במוזיאון של חפצי-ערך סנטימנטליים.
רק לאחר שייפרדו יגלה תמיר כי הפגישה שזה עתה הסתיימה, עתידה לשנות את גורלו לנצח.

לסיפור המלא

מקום שני תקווה, מאת: עדי לויתן

סיפורה של תקווה, בחורה מוגבלת בשכלה, המספרת את סיפור חייה לכלב ששמו חומי ואשר אותו היא פוגשת בתחנת האוטובוס בעיירה בה היא מתגוררת. תקווה היא מושא לניצול, וחלומה הוא למצוא אהבה. כך, באותה תחנה, היא פוגשת את יוסי. חייל שהזדמן לרגע לעיירה. ומבטיח לה להתחתן איתה לקול צחוקם של חבריו. חייה של תקווה מתהפכים. אהבה ממבט ראשון. בשבוע הבא תהיה לכלה. יש לה שבוע שלם להתכונן.

לסיפור המלא

מקום שלישי תינוקת גדולה שלי, מאת: חוה אפשטיין

חייל נאצי הביא תינוקת זהובת שיער לטבחית מתילדה במחנה הצבאי שבו שירת ופקד עליה לטפל בה. היא גידלה אותה כבתה, בלי לדעת שהתינוקת יהודיה. כדי שלא תצטרך להשיב לחייל הגרמני את פקדונו, נמלטה עמה תוך סיכון חיים למקום מבטחים והצילה את חייה. אלא שאם התינוקת לא נספתה במלחמה. היא נשלחה לאושוויץ, אך שרדה. היא איתרה את בתה, ותבעה לקבל אותה בחזרה. התנהל משפט בו זכתה האם הביולוגית. מרינה היתה בת שלוש כשעלתה עם אימה לישראל והופכת למירי. על מתילדה היא למדה רק כשאמה נטתה למות, וכשראתה את תמונתה, הבינה מה היא הדמות הנשית העלומה אליה היא מתגעגעת כל חייה אשר העניקה לה חום שאמה, ניצולת השואה ורדופת אימת המחנות, לא הייתה מסוגלת להעניק מעולם.

לסיפור המלא

ציון לשבח החדר, מאת: לימור פרסי-סופר

חדרה של הבת עומד שומם מאז נפטרה והיא נערה בת 16 בלבד.
סיפור ההתמודדות עם זיכרון בתה, ועם האבל. יש חמישה חדרים בבית, אך לא כך מתארת אותו האם. היא מדברת על ארבעה חדרים, וחדר. החדר הריק של הבת.

לסיפור המלא

הסיפורים:

תקווה, עדי לויתן

02/06/2014 ד' סיון תשע"ד

עוד לא לקחתי את הכדורים היום, כשנדמה לי שיהיה לי יום מוצלח אני מעדיפה לא לקחת אותם, זה נכון שמצד אחד זה מרגיע אבל מצד שני אם אני רגועה גם ככה אז זה בסדר לא? אני חושבת שלפעמים גם סיגריה זה טוב, אם במקרה אני יוצאת מן הבית ועוברת ליד השוק, אני הולכת לרפאל מהירקות והוא נותן לי סיגריה. חסרות לו שיניים, אבל הוא בכלל לא מתבייש בגלל זה, תמיד מחייך אלי, מחייך אלי ואומר לי "קחי מותק קחי ואל תשכחי אותי כשאני אצטרך משהו" ואני אף פעם לא שוכחת, אף פעם.

להמשיך לקרוא

החדר, לימור פרסי-סופר

19/06/2013 י"א תמוז תשע"ג

החדר הזה הוא שלימד אותי לא להאמין עוד באלוהים. חדר אחד. אלוהים אחד. אמונה אחת. לפעמים לומדים בו, בחדר הזה. לפעמים נחים. לפעמים בוכים בו ולפעמים צוחקים, נזכרים. רוב הזמן הוא ריק ודומם. ומלא קולות מן העבר. תמונות מכל עבר ואת מביטה בי. חדר "עזוב ובלי כוחות ממש כמו חוף שנחל עזבו..." ובוודאי, יימצא מי שישאל- מה לחדר ולאלוהים? מה לחדר ולאמונה? ועבורי זה חדר שנעזב. חדר שייתכן וקיים בהמוני בתים בארץ ובעולם, חדר חי וקיים ונושם אצלי בבית. חדר ריק, בו הרִיק ממלא את חדרי ליבי שלי בשממת שמחה שאבדה לי. החדר הזה שהביא באכזריות למותה ולאיבודה של תמימותי, לאובדנה של שמחתי בחלקי בעולם הזה, שמחה שהייתה נטועה בי כל חיי, עד החדר הזה.

להמשיך לקרוא

תינוקת גדולה שלי, חוה אפשטיין

19/06/2013 י"א תמוז תשע"ג

תינוקת גדולה שלי. אני מלטפת בשתי כפות ידי את צמד התצלומים המכילים את דמותך. כה שונים הם זה מזה עד כי לא אוכל לזהות אותך אלא אם תראי לי את כתם הלידה שמאחורי אוזנך. הכתם שהפריד ביני לבינך והותיר אותך כפצע פעור בזיכרוני הדואב. אני עונה לך בתקווה שנוכל לרפא יחדיו פצע זה, ולו במעט. ואני גם יודעת שאותו פצע ממש פעור גם בלבך שלך אף שלפני כמה חודשים לא ידעת עליו דבר.

להמשיך לקרוא

נקודות מפגש, שחר פרידמן

23/06/2013 ט"ו תמוז תשע"ג

בני אדם מצטלבים בטרמינל ליסבון, מליון קורות-חיים מכוונות לאפיקים מנוגדים, גוף גיאומטרי מרושת ומשתנה תדיר של מפגשים ושל פרידות. מיד כשראיתי את פניו בתוך פסיפס הפרצופים הזה ידעתי: האדם הזה ישנה את חיי. במהלך כל השנים של העבודה שלי פיתחתי רגישות לתחושות מעין אלו, הרחתי בדיוק של גשש בדואי זקן היכן טמונים הזדמנות וגורל, והתחושות לעולם לא הכזיבו. האביר החדש שלי היה אדם מבוגר, בשנות השמונים בערך; גבה-קומה, קירח, עיניו שחורות ובוחנות. לגופו לבש מעיל עור ארוך, שחור ומבריק, שהשתפל לו עד לרגליים. לא היה נראה שהוא ממהר. התחלתי לפלס את דרכי אליו, דוחף אחורה נוסעים ותיירים; אבל כשהייתי קרוב מספיק, לפתע פנה הוא אלי ברוגע צונן: "כמה זמן היית אומר שיש לנו?"

להמשיך לקרוא

בנאלי, טל בן מלך

19/06/2013 י"א תמוז תשע"ג

כשאנחנו כותבים אנחנו כותבים את עצמנו, ההשתקפות שלנו נמצאת בילדה עם הפסנתר, בהוא עם הכינור, באישה עם המשקפיים האדומות. בחבר עם הנמשים, באישה עם החלומות. ברגע שאני לא מצליח לכתוב אחרים, אני לא מצליח לכתוב את עצמי. ברגע שעצמי לא נכתב, עצמי לא קיים. כמה פשוט,ככה מפחיד. מטאפורות ודימויים הם הנשק הסודי שלי, בלעדיהם אני נשאר ערום. עמום. עקום. הכל בנאלי, כל דבר שאכתוב- מישהו כבר כתב. כל אדם שאנסה להיות-כבר קיים. הכל כבר נכתב, אין חדש תחת השמש. אדם הוא העתק של אחרים,השתקפות ותו לא. דיוקן עצמי מלא באי-דיוקים. מדי פעם נוספת אוזן או יש שינוי בצבע העיניים, סרטן או טראומת ילדות,אבל הבסיס נשאר אותו הדבר. אין ייחוד, אין ייחוד. אני משוטט בעולם בדמיוני, מנסה למצוא את הדבר הגדול הבא. הדבר היחיד שעדיין לא נכתב. יורד גיאיות, צועק מראש ההר. עולה על מטוס וממריא לחלל. מדבר עם דולפינים ועם הכלב של השכן, ממציא כוחות על או מרביץ לזקן. הכל כבר נכתב, נאמר כבר הכל. מי אנחנו בעולם הזה, מלבד השתקפות. גם זה כבר נכתב, אתם רואים? אני אפילו לא מחדש שום דבר.

להמשיך לקרוא

אהבה, אלנתן בן דוד

19/06/2013 י"א תמוז תשע"ג

"עוד יגיע היום שנרוץ בשדות עם שיער פרוע ועיניים צוחקות ונרוץ רק שנינו, רק אני ואתה לבד ואז אני אדע שאתה האחד" היא תמיד כתבה על גליונות נייר צהובים. לא שהיה לה התנגדות כלשהיא לצבע הלבן, פשוט המילים זרמו יותר על הצהוב. לבן זה צבע יותר מדי רשמי, ומזכיר לה את חשבון החשמל האחרון שעדיין לא שילמה. לבן זה צבע מת, ואילו על הצהוב המילים ממש חיות, מספרות את סיפור חייה, כמהות איתה לאחד שירוץ איתה בשדות. היא חייכה לעצמה ותלתה את המילים על דלת המקרר. היא תסיים את השיר הזה מחר, או אולי בעוד שבוע, או אולי לעולם לא: מי יודע מתי יפרצו המילים מתוך תודעתה ויגעשו לה בבטן עד שהיא תרוץ אל ותכתוב ביד רועדת את המילים ממנה החוצה. לאחר מכן הכניסה את התותים למקרר.

להמשיך לקרוא

שחור ולבן, את-אל אבנר

19/06/2013 י"א תמוז תשע"ג

כמה ריקות היו עיניך באותו הרגע. כמה ריקות, כאילו לא נותר עוד מקום לתחושה אלא רק יצר הישרדות הפיצוצים החלו בתחנה המרכזית ועברו ליריות. לא לקח זמן רב עד שהחלו הצרחות ילד קטן תפס בשולי חולצתי, זעק לעזרה, אבל אוזני דיממו ומילותיו נמוגו לדממה אוטובוס בוער הצית אישה בשמלה ירוקה. האש איכלה אותה עד שכרעה על ברכיה היה שם קבצן שבהה בהכל במבט רעב. קרי לב היינו, אבל דם חם ניתז לכל כיוון אחזת בזרועי חזק. כמה ריקות היו עיניך. העולם סביבי שקט, כאילו מישהו הנמיך את הווליום היורים התקרבו. אנשים נפלו על ימין ועל שמאל. שני גברים, זיהיתי, אחד עטף פניו במטפחת צהובה, השני כמעט ילד, רזה, זוויתי, כהה עור, מוטרף מבט, שיניו חשופות איזה מן ייאוש מביא אדם למעשה כזה משיכה חזקה בזרועי והצבת אותי מולך.

להמשיך לקרוא

אלה, נגה יקותיאלי

05/06/2014 ז' סיון תשע"ד

זה קרה כשהייתי בת 13. זה היה נורא. כל האדום המצמרר ההוא. הדם שלי... אתם מוכרחים להבין. עד אז הייתי אלה. תמיד, מאז שנולדתי. ואז, פתאום, כבר לא הייתי. אין בי דבר מיוחד כעת, ידעתי. הורי יחזרו אל העוני בו חיו לפני שנולדתי, ואני אצטרף בחוסר אונים לשורת האלות לשעבר. אהיה חסרת תועלת, עלובה. הורי ישתדלו להחביא אותנו. להכחיש שאי פעם הייתי אלה. מפני שעתה הייתי כלי משומש שנזרק לפח, ואנשים לא רואים סיבה להיות חביבים לשכאלה. למען בטחוני, עדיף לנו להסתיר את הצורה בה העברנו את 13 השנים האחרונות.

להמשיך לקרוא


פניה למוקד העירוני מוקד 106
פניה למוקד העירוני
חזור לראש העמוד