יעל רן – מוֹדִיעִין

כְּמוֹ גֶּבֶר שֶׁלֹּא זָכָה לֶאֱהֹב
אִשָּׁה אֶלָּא כְּשֶׁעָזַב אוֹתָהּ,
כָּךְ לָמַדְתִּי לְהוֹקִיר אוֹתָךְ רַק
כְּשֶׁכַּף רַגְלִי פָּנְתָה מֵאִיתָךְ
אֶל נוֹפִים אֲחֵרִים.

(*)
עַד לֹא מִזְּמַן הָיִית רַק חוֹלוֹת וְאָבָק,
מְקוֹם מַעֲבָר שֶׁאֵין אִישׁ חוֹתֵם אֶת בֵּיתוֹ.
אַךְ בָּא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וְיֵשׁ מֵאַיִן חָצְבוּ בְּאַדְמָתֵךְ
תִּפְאֶרֶת שֶׁל עִיר.
וּשְׁמֵךְ בְּיִשְׂרָאֵל מוֹדִיעִין, לְכָל דִּכְפִינֵי הָרוּחַ
שֶׁמִּן הַשְּׁמָמָה נִתָּן גַּם נִתָּן לְהַפְרִיחַ
שֹׁרְשֵׁי אֲחִיזָה.


(*)
בַּבּוּסְתָּן שֶׁל פַּארְק עֲנָבָה
פָּרַשְׂתָּ מַחְצֶלֶת אֶפְשָׁרוּת,
הִנַּחְתָּ פֵּרוֹת אַהֲבָה,
הִרְוֵויתָ גַּעְגּוּעַ בְּמַבָּט מִתְמַסֵּר.
וּכְשֶׁבָּבוּאַת שָׁמַיִם הִשְׁתַּקְּפָה בִּנְגִינַת מֵי אֲגַם,
פָּנֶיךָ הֵצֵלּוּ פָּנַי וּשְׂפָתַיִם בִּשְׂפָתַיִם
בִּשְּׂרוּ לְפָנֵינוּ אֶת מוֹלָד הַיָּרֵחַ.