"על פארק ענבה" מאת יעל לב רן

08/08/2021 ל' אב תשפ"א

אני מחזיקה כעת דף ועט, הנייר ריק מולי. יש לי הרבה מה לספר, אך עליי לברור בזהירות את מילותיי. אינני רוצה שייווצר הרושם הלא נכון. אני כותבת זאת רק כי ראוי שמישהו ידע את שעברתי. אני חושבת שפשוט אתחיל לספר. בצעירותי הכרתי את האדם שיהיה בעלי. הוא היה חכם ונבון ואהבתי אותו בכל ליבי. התחתנו ונולדו לנו שלושה בנים. יונתן, אורי ודניאל.

דניאל נולד כאשר ליונתן מלאו עשר שנים ולאורי שבע. כמעט מההתחלה היה משהו מוזר בדניאל. הוא לא תיקשר איתי כפי שרציתי. כפי שזכרתי שיונתן ואורי התנהגו כשהיו בגילו. לאחר שנה בלבד איבחנו אותו בחשד לאוטיזם. היה לי קשה לקבל את העובדה שהוא לא יהיה כמו כולם, אבל לא הייתה ברירה והתחלתי לעשות בירורים לגביו לכל הטיפולים הדרושים כדי שיהיה לו כמה שיותר קל לחיות כאן. בעוד שאני הייתי נמרצת ופעילה לגביו, בעלי שקע במרה שחורה ולא יכול היה להכיל את דניאל. אחסוך מכם את המריבות שהיו לנו ואספר שכשדניאל היה בן שלוש התגרשנו. נותרתי לשמור על שלושת בניי לבדי והיה לי לא פשוט בכלל.

תמיד חיכיתי לשבתות, כיוון שהילדים שבתו מהמסגרות והלכנו לטייל ביחד ליד הבית בשבילים הסמוכים למודיעין.

בשנת 2010 הקימו את פארק ענבה. מהר מאוד שינינו את טיולנו השבועי למנוחה נפלאה על הדשא הירוק שהיה שם. הייתי מביאה שמיכה, מתיישבת עליה וצופה בילדים משחקים בהנאה.

יונתן כבר היה בן 16 ובכל זאת אהב לבוא איתנו. את ימי שישי בערב בילה עם חבריו אך לא פיספס אפילו פעם אחת של בילוי שבת איתי. כל כך הערכתי אותו על כך. אורי אהב לשחק איתו, והם ניסו לשתף את דניאל איתם, כשהיה לו חשק. דניאל מעולם לא דיבר. אבל הוא צחק. הוא צחק המון כשהיינו שם בענבה. הוא חייך ונהנה, ואני שמתי עליו שבע עיניים שלא יקרה לו כלום.

ככה העברנו את השנים בהנאה. התגאיתי בילדיי בפני חבריי לעבודה, ותמיד דיברתי עליהם טובות. הייתי חוזרת הביתה ומבשלת להם, מכבסת ודואגת להכל, והעסקה איתם הייתה שהם אחראים על הכלים. היה מדיח אז לא העבדתי אותם קשה מדיי.

דניאל שלי חזר מהמסגרות מאוחר כל יום באמצעות הסעה עד הבית. הוא הראה התקדמות כל פעם וידע לתקשר נהדר דרך האייפד. יש לו אייפד מיוחד בו הוא מצביע על מה שהוא רוצה, ואני מבינה אותו באופן מיטבי.

בשנת 2013 יונתן התגייס לצה"ל. בשבילי הוא תמיד היה ילד קטן. לא יכולתי לקלוט שהוא על מדים. יונתן בחר ללכת לקרבי. ראינו אותו בבית פעם בכמה שבועות. כשחזר, אורי תמיד קפץ עליו בחיבוק ענקי, ודניאל התרוצץ בכל הבית והתרגש בטירוף. אני הכנתי לו את האוכל שהוא אוהב, וכל פעם ירדו לי קצת דמעות בראשון כשהוא הלך מאיתנו. "אל תדאגי אני אחזור" היה אומר לי. רק שהייתה הפעם האחת ההיא שהוא לא חזר.

יונתן שלי נפל בצוק איתן. נפל והשאיר אותי עם פצע מדמם. בכיתי הרבה באותה שנה. בשבילי, בשביל אורי. גם בשביל דניאל שהיה מראה לי באייפד תמונה של יונתן ותמונה של בית וידעתי שהוא מתכוון לשאול מתי יונתן חוזר הביתה. הוא לא הבין.

שנה לאחר מכן אורי קרא לי. "תראי אמא," הוא אמר "זה נראה כמו מחברת שירים". לקחתי את המחברת והיה כתוב שם בעמוד הראשון: 'מחשבות של ערב מאת יונתן'. אורי עבר על החפצים של יונתן וגילה את המחברת הזאת במקרה. קראנו כל מילה שנכתבה שם בהתרגשות גדולה.

אני רוצה לצטט משהו אחד ממה שנכתב שם:

'על פארק ענבה
עם אחיי הקטנים
ידעתי אושר
של פעם בחיים
ברגעיי הקשים
כשכועסים המפקדים
נזכר באמא אוהבת
ובחיים מלאים'

כל כך התפעמתי והתמלאתי תקווה למציאת מחברת זו. התווסף לי חלק של יונתן. פיסה של מחשבותיו נשארה איתנו. בהתחלה בכיתי, אך כיום המחברת מחזקת אותי.

עכשיו, בשנת 2021, אורי שלי כבר השתחרר מצה"ל לאחר שהתגייס לחיל המודיעין וכיום הוא שוכר דירה בחיפה ולומד בטכניון הנדסת חשמל. הלימודים דורשים ממנו הרבה ולכן גם הרבה שבתות הוא נמצא שם.

נשארנו אני ודניאל. דניאל כבר בן 17. במהלך השנים הקראתי לו שירים מהמחברת של יונתן. הוא תמיד מקשיב בשקט ואני מאמינה שהוא קולט. יש מישהי שעובדת עם דניאל על כתיבה באייפד. דניאל לומד לכתוב איתה משפטים ולהביע את אשר על ליבו. זה לא תהליך קל, אבל היא יודעת לדובב אותו. בפעם האחרונה הם דיברו על יונתן. היא שלחה לי את התכתובת ביניהם:

-היי דניאל, על מה אתה רוצה לדבר היום?
-על עחי יונתתתו
-על אח שלך יונתן? מה אתה זוכר ממנו?
-יונתתן מת. לאא ישוב.
-אתה צודק. יונתן לא יחזור יותר. לפעמים אחים גדולים הולכים.
-אני דנניאל אח יונתתן לא ישוב
-נכון. הוא לא ישוב. אם הוא היה פה מה היית רוצה להגיד לו?
-אני אוהב אותך

אין לתאר מה עבר בגופי כשקראתי את זה. רעדתי כולי. כנראה לא הבנתי עד כמה יונתן היה משמעותי לדניאל.

אתמול בשבת הלכתי עם דניאל לפארק ענבה, ונמשיך ללכת כל שבת. ניצור זיכרונות חדשים מאושרים ולא נתרפק על העבר. ניזכר בעבר מתי שנרצה, אבל עם גבול מסוים. מה שהיה לא ישוב יותר. החיים ממשיכים ועלינו ללכת לעבר העתיד שצופן לנו אושר ותקווה. בחרנו להמשיך לחיות ואפילו לצחוק לא מעט. הצחוק של דניאל יכול לרפא כל כאב. כמעט.
תודה שקראתם.




פניה למוקד העירוני מוקד 106
פניה למוקד העירוני
חזור לראש העמוד