"פאתי מודיעין" מאת רפי אגמון

08/08/2021 ל' אב תשפ"א

כשחניתי בתחנת "פאתי מודיעין" הבנתי שבדיוק פספסתי את הרכבת. ישבתי ברכב, חושב מה לעשות, מתבונן בגבעות הירוקות מסביבי.

הסטתי את מבטי לעבר עבודות הרחבות הכביש. גדם שותת עפר נגלה לעיני במקום בו הגבעה מבותרת על-ידי איזמלי הבולדוזרים.

לפתע, טרקטור שחפר בשולי ההר גרם למפולת שחשפה מערה. הנהג עצר וירד מהכלי בזמן שהוא מדווח בקשר. בזווית העין ראיתי ניצנוץ מסתורי בתוך המערה האפלה. בדיוק לאחר שהתחלתי להסיט את מבטי, הניצוץ הופיע שוב, למשך שבריר של שניה. הרגשתי פתאום משיכה חזקה אל פתח המערה. הייתי חייב לגשת לבדוק מה יש שם.

התנעתי במהירות את הרכב ופניתי לעברה, מתעלם מתמרורי אזהרה מהכניסה לאיור העבודה, ומשתיק את קול ההיגיון שאמר לעצור ולהסתובב. עצרתי רק כשהגעתי למחסום אבנים ומשם המשכתי ברגל.

העובדים ישבו במרחק מה, אוכלים ארוחת צהרים. ניגשתי אל פתח המערה. נראה שהפתח שנפער הוא בתקרת המערה, לא הצלחתי לראות את הרצפה מבעד לאפלה. ניסיתי להסתכל מטה כאשר לפתע שוב חלף ברק כסוף שגרם לי להסיט את ראשי במהירות באמצע התנועה קדימה. התוצאה הייתה איבוד שיווי המשקל, ומעידה בלתי נמנעת אל תוך חלל המערה.

צנחתי אל תוך האפלה הגמורה, מאבד את תחושת הכיוון. לאחר פרק זמן שנראה כנצח, הרגשתי שהנפילה נעשית איטית יותר, כאילו בהילוך איטי, וגופי החל מיטלטל באיטיות בכוונים שונים.

כשהתעוררתי הייתה כבר שעת בן ערביים, מצאתי עצמי שוכב בתחתית המדרון. טיפסתי בכבדות עד שהגעתי אל שביל העפר. לא נראתה נפש חיה מסביב, רק הגבעות מקיפות מכל עבר. לא היה זכר לכביש או לפועלים.

ראשי היה כבד והיתה לי תחושת בחילה חזקה. הושטתי יד לכיס מכנסי אבל הפלאפון לא היה שם, גם לא הארנק או מפתחות המכונית. התיישבתי על סלע גדול והחזקתי את ראשי בידי, מנסה נואשות לחשוב. לפתע שמעתי רעש חריקה מוזר, נעמדתי על השביל ממתין לרכב שיגיע, אבל מה שהגיע היה סוס רתום לעגלה. בעגלה ישבו גבר מזוקן שהחזיק במשוכות ולידו נערה צעירה. פניהם האדיבות כוסו מעטה של חשדנות כאשר ראו אותי.

"מי הוא זה האורב בין הצללים, כאחד הליסטים?" שאל בקול רם.

"אני", אמרתי, "אני... נפלתי ואיבדתי את ההכרה. תוכלו בבקשה להקפיץ אותי אל הכביש?"

הוא הסתכל עלי מספר שניות. "אתה עומד על הכביש"

"רק עד לפאתי מודיעין? אני חונה שם"

הם דברו ביניהם בקול נמוך ולבסוף הוא אמר "עוד מעט יורד הלילה, בוא, תעלה מאחור"
כשעליתי לעגלה שמתי לב שהעגלה כולה בנויה מעץ, כולל הגלגלים. בעגלה היו סלים עם ירקות וערמת חציר. נשענתי על החציר בכבדות, והעגלה החלה לנוע. התנועה המונוטונית של העגלה גרמה לי להירדם במהרה, עד אשר יד טילטלה את כתפי.

"בחור? בחור?"

"הגענו?"

"אין פה סימנים לכך שהיה פה מחנה בתקופה האחרונה."

"מה? איפה אנחנו? רק רציתי להגיע למכונית."

"לאן? אמרת פאתי מודיעין. הוא לא אמר מודיעין, רחל?"

"כן", אמרתי, "האוטו שלי ליד הרמזור".

"המה שלך? היכן? כנראה שקבלת מכה רצינית בראש."

הסתכלתי בחוסר אונים לכל הכוונים ולא ראיתי שום דבר מוכר. הוא ראה את המצוקה שלי והתרכך מעט. "מה שמך בחור?"

"דוד", עניתי.

"אני יעקב, וזאת בתי רחל. בוא דוד, תלון אצלנו הלילה, ואולי זיכרונך ישוב, בבוקר הדברים יראו אחרת."

הגענו למבנה אבן פשוט למראה, בנוי מאבנים גסות ללא טיח. יעקב לקח אחת ממנורות השמן שהיו במבואה והוביל אותי לאורה לחדר קטן.

"אין לכם חשמל?", שאלתי בפליאה. הוא הסתכל עלי במבט מוזר ואמר "בוא, תנוח פה, אתה תרגיש יותר טוב."

הוא הניח את המנורה על דרגש נמוך שניצב ליד מיטה, ויצא מהחדר.

על המיטה הנמוכה היו פזורים עורות כבש, נשכבתי עליה אוחז בראשי. מה לעזאזל קורה כאן? שום דבר לא הסתדר. ראשי הסתחרר. המיטה הייתה נוחה בצורה מפתיעה והרגשתי שאני נשאב לתוך שינה נטולת חלומות.

רחל הגישה ארוחת בוקר שכללה ביצים וגבינות עם לחם שאפתה. הארוחה שיפרה את הרגשתי, אבל כל פעם שבקשתי לטלפן או שאלתי על העיר נתקלתי במבט מרחם.

"לבושך מוזר, וגם דיבורך, רואים שאתה לא מכאן. בהתחלה כשהופעת באמצע הדרך חשבתי שאתה חייל רומאי".

"רומאי?"

"כן, השמועה אומרת שהם כבר בדרך לכאן".

למדתי שרחל גרה עם אביה יעקב, לאחר שאמה נפטרה ממחלה, ויש להם מטע גפנים קטן, מספר כבשים וגינת ירק שמספקים את רוב צרכיהם, ומאפשרים להם לקבל בסחר חליפין מצרכים אחרים.

יעקב הציע לי להישאר אצלם עד שזכרוני ישוב, ובינתיים אוכל לשלם על הלינה בעבודות השדה.

"כתפיים של גבר נוסף יעזרו לי מאוד, ובזמן זה ראשך יוכל להחלים".

לא היו לי אפשרויות רבות, אלא לקבל את הצעתו של יעקב, במחשבה שאולי אוכל למצוא את המערה ולנסות לחזור דרכה בחזרה.

יעקב התגלה כאדם הגון וחביב והעבודה הייתה הסחת דעת טובה. הרגשתי איך גופי הולך ומתחזק. למדתי לאהוב את החיים הפשוטים. כאשר היה לי זמן פנוי הייתי מנסה לסייר בגבעות ולחפש את המערה.

הגבעות הירוקות הכל-כך מוכרות ועם זאת עדיין היה בהם משהו שונה. באוויר הצלול היה ניתן לראות למרחקים דבר שהקשה על אומדן המרחק של הגבעות. מדי פעם רחל הייתה מצטרפת אלי. בהתחלה על מנת לרעות את הכבשים, ובהמשך לפעמים היינו מטיילים גם בשעות הערב.

ערב שבת אחד, יצאנו לטיול משותף בין הכרמים. שערה השחור גולש לכתפיה, עורה השחום הודגש על ידי שמלת השבת הלבנה, עיני השקד החומות והגדולות שלה זהרו לאור הלבנה. פתאום הבנתי שאני ממש מאושר. החיים בעולם המודרני והחומרני נראו מאוד רחוקים וכבר לא משכו אותי כבעבר.

"מה?", שאלה, חיוכה הנעים חושף שיניים צחורות.

"לא אמרתי כלום".

"אבל רצית להגיד, הלא כן?"

אחזתי בידה והבטתי בעינה "אני רוצה להישאר. להישאר אתך, רחל, לתמיד". קרבתי את שפתי לפניה ונישקתי אותה.

ריח סיגריות היכה בי וחשתי דקירה בפני. היא הביטה המומה לרגע ושוב התנשקנו ארוכות. הרגשתי את ריח הסיגריות הכבד והזקן הדוקר. הקאתי והתחלתי להשתעל.

"יופי, יופי, תוציא את כל המים."

"הוא מתעורר!"

הבטתי המום בכל האנשים שעומדים מעלי, לא מסוגל לזוז. שני פארמדיקים הגיעו בריצה עם אלונקה.

"מה קרה?", אחד מהם שאל בזמן שבדק לי את הדופק.
"הוא נפל לבור מים שנחשף בזמן העבודות לפיתוח תוואי הכביש. הוצאנו אותו בעזרת המנוף ועשינו לו הנשמה מפה לפה."

"כמה זמן הוא היה ללא נשימה?"

"כל הסיפור ארך אולי שתים-שלוש דקות."

"היה לו הרבה מזל."

הוא פנה אלי, "אתה יודע מי אתה?"
"קוראים לי דוד."

עניתי על שאלות נוספות, עד שאמר "אוקיי, קדימה בוא ניקח אותו."

באמבולנס הבחנתי במתנדבת שיושבת לידו, שערה השחור גולש לכתפיה על חלוקה הלבן.

"רחל?" שאלתי.

"חלי", היא אמרה מצביעה על התג עליו כתוב "חלי יעקובי".

עיני השקד הביטו בי. "אנחנו מכירים?"

"יכול להיות שראיתי אותך בסביבה", אמרתי וחיוך התפשט על פניי, לפני שעיני נעצמו.



פניה למוקד העירוני מוקד 106
פניה למוקד העירוני
חזור לראש העמוד