גלריה 51 לאמנות עכשווית

משתתפות: דינה שנהב, מאיה ארוך, שרון פזנר, חדווה אטלס בן דוד, נורית ירדן, רוקסי מונטאנו, נגה רוזמן.

אוצרת: קרן ויסהוז

הכניסה לגלריה 51 עוברת בעד שערי ברזל נעולים בקוד, בוטקה ריקה של שומר וחצר עם ארגז חול נטוש. המבנה משכפל ומהדהד את גן הילדים הניצב מצדו הנגדי של שביל הגישה, רק שיבושים קטנים בהשתקפות מעידים על שינוי בייעוד בין שני צידי המראה. גני ילדים, בדומה לגלריות, הנם מרחבים הטרוטופיים1 מובחנים, המפעילים סט של ציפיות ונורמות התנהגותיות מקובלות וייחודיות לתחומם. ההחלטה למקם גלריה לאמנות עכשווית במבנה המזוהה אדריכלית וציבורית כגן ילדים מייצרת הצטלבות בין קליפה הנושאת משמעות אחת ותכולה בעלת מטען שונה מהצפוי.

נקודת המפגש בין גלריה לאמנות וגן ילדים, מסמנת אותה כמרחב בעל פוטנציאל פדגוגי אחר — המשתמש באמנות לשאלת שאלות ובדיקת גבולות. התערוכה כמרחב מאפשר, משמשת רקע לבחינת מבנה גן הילדים, כמוסד המחנך למישטור במסווה של חופש.

העבודות בתערוכה מתפקדות כזכוכית מגדלת, ממקדות את המבט בפרטים הצורמים ומשבשות את המוכר כדי להדגיש את האשליה בתפיסת הבועה בה באים לשחק.

היוצרות בתערוכה מתייצבות על הסף הלימינלי שבין הקליפה לתוכן ומשתמשות בחוסר ההלימה שבין הצורה החיצונית למהות הפנימית כדי להמחיש את הפער שבין המדומיין והממשי. הן מסבות את תשומת ליבנו למשמעות ולהשפעה שיש לאלמנטים המרחביים על התנהגות, כך האינטראקציה איתם הופכת פחות שקופה.

העבודות משחקות בפרופורציות, מגמדות הרים וערים, מפעילות את הגוף במרחב התערוכה, ומזמינות להשתתפות. הצופה נדרש להתכופף (אפילו לזחול), לבנות ולפרק, לחפש יצירות מחוץ למרחב הגלריה, ולצאת משגרת התנהגות מקובלת ומתורבתת בעת ביקור בגלריה לאמנות.

תערוכה זו הייתה אמורה להיפתח לציבור ערב פריצתה של מלחמת "שאגת הארי", שהובילה לסגירתם של גני ילדים וגלריות כאחד. נדמה כי ההתנגשות החזיתית עם אלימות חשופה הסירה את כל מסכות התירבות שחברה אנושית מנסה להסתתר מאחוריהן ונותר לנו להתמודד ישירות עם האימה.

פתיחת התערוכה: 23.4.26
נעילת התערוכה: 20.6.26

משתתפים: גיורא ברגל / חגי לוריא / רקפת וינר עומר

אוצרת: איריס מנדל

אמני גן השלושה נפגשים בשנית. זהו מפגש מחודש בין שני ציירים וציירת שמתקיים חמש שנים מאז הציגו יחד בגלריה נולובז בתל אביב. בתערוכה מוצגות עבודות חדשות המשקפות את שפתם הייחודית של שלושת האמנים - ציורים המבקשים להתבונן בעצמם, לחקור את מרכיבי שפת הציור של קו, צבע וצורה ולעמוד על יכולותיה וגבולותיה. זוהי נקודת מפגש הכוללת בתוכה מדרג הנע בין מופשט לפיגורטיבי ובין האקספרסיבי למדוד.

עבודותיה של רקפת וינר עומר נעו במשך השנים מהתיאור הפיגורטיבי לעבר המופשט, ובתערוכה הן כוללות ציורי שמן לצד תחריטים. עבודותיה מאוכלסות בדמויות גרוטסקיות ובליל סימנים הממלאים את פני השטח של הציור בשלל התרחשויות. ציוריו של גיורא ברגל מתגלים כתמונת מצב מנטלית, נופי תודעה של חלומות ותת-מודע המכילים סימנים שונים ומרמזים על אתרי אסון ופוטנציאל נפיץ.

ברגל משחק עם סוגי מצע שונים, עם נראות הדימויים ומשמעותם ובין שפה מהונדסת להפשטה. חגי לוריא מתמקד בפורמליזם של שפת הציור ללא עיסוק בנראטיב, ובמובן זה ציוריו מנסחים עצמם באופן המופשט ביותר בתערוכה. כל ציור מכיל בתוכו מבנה גאומטרי המכונס בתוך עצמו ובעל היגיון תחבירי משלו בחיפוש אחר אינטראקציה עם סך מרכיביו.

פתיחת התערוכה: 25.12.25

נעילת התערוכה:21.2.26

האמנית הרב־תחומית אורית ישי הוזמנה להציג תערוכת יחיד במודיעין-מכבים-רעות — המקום שבו חיה במשך שלושים שנים לפני שעברה לתל אביב.

בתערוכה החדשה שנוצרה במיוחד לחלל הגלריה, חוקרת ישי את היחסים בין עבר, זהות וזיכרון.

ישי הופכת את הגלריה לאתר חפירה ארכאולוגי מדומיין שבו נבדקים מחדש מיתוסים ונרטיבים מוכרים, תוך בחינה ביקורתית של האמת ההיסטורית. עבודותיה משלבות חומרים שונים ומותאמות לחלל ( (site-specific) תוך חקירה של הדרך בה נבנים מיתוסים לאומיים וכיצד הם מתערערים.

הסרט "משמר העתיקות", שנוצר במיוחד לתערוכה, מלווה ארכאולוגים צעירים המתחבטים בשאלות של מקור, משמעות ובעלות על סיפור העבר.

פתיחת התערוכה: 21.5.25
נעילת התערוכה: 25.10.25

התערוכה תעסוק בנשיות שנפרמה, בזהות נשית שהתפוררה בשנה האחרונה בעקבות המצב ותציג את עולמן הפנימי של נשים שהתפורר בעקבות הדאגה למצב הטראומה האישי והקולקטיבי.

לאן נעלמה הנשיות? האם היא עדיין קיימת? איפה היא מתחבאת?

התערוכה תנסה לשקף את מה שקורה בחברה, במדינה. מטרתה להציב רגע זרקור על המתרחש, כדי שנעצור, נתבונן במציאות וננסה להבין לאן פנינו מועדות, משום שבסערה כזו קשה לעיתים לעצור ולהסתכל.

התערוכה תנסה להפיח תקווה מחודשת ותתבונן באופטימיות עתידית קדימה

משתתפות: עדנה אוחנה, רחל בראף, קרן ויסהוז ללי כץ' תמר לב און, הילה ליזר בג'ה, גילה פרוסט מילר, סאלי קריסטל, טל שושן ואנג'ליקה שר.

אוצרת: גלית סמל

פתיחת התערוכה: 6.3.25
נעילת התערוכה: 26.4.25

Barking at a disappearing moon/ Amit Kanfi

אוצרת: ד"ר זיוה ילין
עמית כנפי, אמן צעיר ומבטיח, אוטודידקט, מתמודד עם פוסט טראומה מ"צוק איתן", מציג תערוכת יחיד ראשונה בגלריה 51 במודיעין. בתערוכה מוצגים ציורים גדולי ממדים וססגוניים, אותם מאכלסים דימויי חיות שונות שמהווים אולי אלגוריה למין האנושי, שהוא איבד אמונה בו. הסצנות בו זמנית כואבות וגם עם חיוך ושובבות ילדית. החיות מואנשות.

כנפי פיתח לעצמו שפה ודימויים ייחודיים לו, לרוב היברידיים – כנפי מלאכים מוצמדים לחתול, היברידיות של אדם עם חיה או חיה עם חיה אחרת. מקורות השפעה שניכרים ביצירתו הם המיתולוגיה היוונית - המלאכים המכונפים ודמויות הקנטאורים, וגם תרבות האינטרנט, דמויות גיבורי-על, התרבות האלטרנטיבית לסוגיה, סצנות אנדרגראונד מחתרתיות, טקסטים וממים באנגלית, כולן מוצאות להן ביטוי ביצירתו.

תערוכה שמביאה רוח צעירה של דור חדש באומנות הישראלית, תרבות ציורי רחוב וקעקועים, צבעוניות עזה מהולה בכאב ובפוסט טראומה.

תאריך פתיחה: יום חמישי 5.12.2024

בתערוכה זו הוזמנה כל אחת מהאמניות ליצור מיצב תלוי מקום, בתהליך בן מספר חודשים בו הן שיתפו ביניהן מושאי השראה ורעיונות גולמיים מהם נוצרו שני המיצבים שהוקמו בחלל הגלריה.

רוני בן פורת מתחקה אחר עקבות הזיכרון והמלאנכוליה, בהנצחת מיקומי העצב המשוטט בין פינות הגלריה בעשרות עבודות כמו ביצירת אשליית התנועה בפנס קסם. התנועה המעגלית של שיטוט העצב מתכנסת לזמן מה בבאר העגולה המוצבת במרכז המיצב, שם הוא נח מעט לפני שימשיך בדרכו.

רחל פרומקין חוקרת את הגבול העובר בין מצע דו ממדי לרגע בו הוא תופס נפח במרחב ומתקרב בהגדרתו לפיסול, כאשר המיצב בגלריה ממריא מהרצפה וכמו עוטף את הצופים לפני שהוא נעלם בגובה התקרה, אולי לחלל נסתר אחר.

שני המיצבים מזמנים תנועה חמקמקה: צל רפאים המשאיר שובל של נוכחות ערפילית – נתפסת לרגע ואז זורמת למקום אחר, גל חומר שהוא באידיאה רק שטח פנים שחור הסופג כליל את קרני האור ומרטיט את החלל.

בהשתתפות האמניות: רוני בן פורת, רחל פרומקין
אוצרת התערוכה: אלפא חיימוב
פתיחת התערוכה: יום חמישי 29.8.24 בשעה 19:00
נעילת התערוכה: 12.11.24

ממורביליה היא אוסף של פריטים הקשורים למשהו או למישהו מסוים, הנשמרים כמזכרת בשל ערכם הנוסטלגי, ההיסטורי.

שגית זלוף נמיר ורעות אסימיני יוצרות בתערוכה זוגית זו מעין ארכיב משפחתי אליו הן מנכסות אובייקטים שימושיים ועבודות אמנות מן העבר תוך כדי הרחבת הקשרים ומשמעויות, לצד פעולות העתקה ו/או השאלה מן הקיים.

שגית זלוף נמיר חיה עם החפצים מבית הוריה שהלכו לעולמם, מפסלת בהם, מחיה אותם ויוצרת מהם חיבורים חדשים דרך זיכרונות הילדות שלה. מבקשת להשתלב ביקרים לה דרך החפצים, דרך פיסול וצילום, להפוך להיות חלק מהן, להתחבר אליהן דרך האמנות.

את רעות אסימיני מעסיק אובדן המקור האותנטי ויצירת אינסוף וריאציות שוות ערך לו התופסות את מקומו, היא משאילה מעבודות ואמנים.יות מן העבר, מעתיקה מציורים של הבת שלה, לוקחת דימויים שכבר נראו ובונה אותם בסדר חדש אשר גם מטעין אותם במשמעויות חדשות.

אחת השאלות המרכזיות שהתערוכה מבקשת לבחון, מה כוחה של פעולת השימור וההנצחה באמנות תוך כדי שימוש בפרקטיקות של העתקה והשאלה מן הקיים?

משתתפות: שגית זלוף נמיר ורעות אסימיני.
אוצרת: ניצה פרי

פתיחת התערוכה: 16.5.24 בשעה 20:00
נעילת התערוכה: 31.7.24

תערוכה לרגל יום האישה 2024

מיהו העוטף, מי הנעטף ומהי העטיפה? אלה הן חלק מהשאלות העולות ביחס לאופן השימוש בשפה אודות "עוטף עזה". יחד איתן עולות מחשבות נוספות: על משמעותן של מילים ועל הפער שיכול להתקיים בין משמעותה המקורית של מילה לבין תוכן חיצוני שהתקבע לתוכה ובתוך כך הפך אותה על פיה.

אולי כך נוצר הפער בין ההבטחה הגלומה במילה "עוטף" לבין המשמעויות והאסוציאציות שנושא הביטוי "עוטף עזה" בציבוריות הישראלית.

מתבררות אפשרויות שונות של עיטוף וחשיפה. בחלק מהעבודות, מתקיימת פעולה אמנותית עוטפת בעצמה, חלקן רק מאירות תופעות של התעטפות והגנה ועבודות אחרות מצביעות דווקא על היעדרה של הגנה כזו.

משתתפים: אורית אקטע, אופירה אוריאל, אירנה וויטליס, אלחנדרה אוקרט, אתי יעקובי, בוריס כץ, גבי אבלס, דורון אדר, דורון נעמה גלפר, חנה גולדברג, טליה תמיר, יהודה ארמוני, יהודית אפלטון, מאיה חניק בלום, מיכאלה אורסתיו, מיקה סלמון, מרב שטרק, נועם שטרוג, סימה אסולין, עדה רשף, עמוס וייס ורחל גרינשפן.

אוצרת: טל גלפר

פתיחה: 5.3.24 \ נעילה: 17.4.24

תבנית אם

בתערוכה מציגים אמניות ואמנים שעוסקים בשאלות של השתייכות ומורשת תרבותית כתבנית אם ביצירת זהות עצמית. העבודות המוצגות עוסקות בין השאר, בשפה ובהתפרקות שלה, בתפקידה של מלאכת היד בגישור בין פערים דוריים.

במובן מסוים, מתקבל מיפוי של אלמנטים הנעוצים בעברם האישי של כל אמן ואמנית, כזה המאיר על רבדיו הסמויים של הדי אן איי המקומי גם בימים אלו.

משתתפים: אלינה אורלוב, מתי אלמליח, נינו ביניאשוילי, אנדרס גורביץ, שמס הוארי זועבי, אגי יואלי ודנה יואלי, שגית זלוף נמיר, ערן ענבר, טאהא עפיפי ולימור צרור.

פתיחה: 21.12.23 \ נעילה: 7.2.24

אוצרת: הדסה כהן

התערוכה בוחנת, נקודות מבט שונות על הרישום כטקסט, כעדות לקיומו החומרי, על מעורבותו של הגוף, על שקיפותו של הרישום השומרת את כל ההיסטוריה בתוכו.

משתתפות: לוסי אלקוויטי, מיכל בקי, תמר לדרברג, ענת מיכאליס-לוי, אילה נצר ומירב שין בן אלון.

פתיחה: 24.8.23 \ נעילה: 8.11.23

"חירות בלתי צפויה"

התערוכה מבקשת לבחון את משמעות המושג "חירות בלתי צפויה" כשדה מחשבה ופעולה, כפי שבא לידי ביטוי באמנות רב מדיומלית ביחס למשתנים של תרבות, מוסר ורגש.

כיצד אמנים מבטאים עודפות של חופש ביצירתם? באלו אופני ביטוי משנה תודעה זו של חופש את משמעותה לגמרי והופכת למועקה? האם חופש יתר עלול להתגלות כעוד צורה של דיכוי?

משתתפים: מורן אסרף, יואב בריל, בן הגרי, זמיר שץ ואיזבלה וולובניק, נעמי מנדל ודניאל פלדהקר.

אוצרת: ניצה פרי

פתיחה 16.3.21 נעילה: 31.5.23

מתבוננים אנו בנוף העירוני סביבנו ורואים בניינים, בניינים, בניינים...
הארץ מתמלאה בגושי אבן, פלדה ובטון הכולאים חלל שמיועד למגורים ותעסוקה. אזורים עירוניים שלמים נבנים מעל פרדסים שנעקרו ומטעים שהושמדו, והופכים לאזורי חדרי שינה.

עומס זה מעלה תהיות: מי הם אלו הקובעים כיצד יראה נוף חיינו? עד כמה מתכנני המרחב האורבני כבולים במתכונות שבלוניות, ומקובעים בדגמים שגורים לעייפה? האם יש בידיהם יכולת לצקת אופי מקורי ולתת ביטוי לסגנונם האישי בתכנון המרחב הציבורי? האם סגנון זה יקלע לטעמו של הציבור ויתקבל על ידו? מה בין סגנון אישי למילוי צרכים פונקציונליים? וכיצד סגנון אדריכלי ועיצובי מקורי עשוי לתרום לחיי הציבור הרחב? ושאלות נוספות.

היצירתיות המקורית והאישית והפער בין הפוטנציאל למימוש בתכנון המרחב האדריכלי העירוני, הם הנושאים העומדים לדיון במוקד תערוכה זו, שכותרתה נוטלת השראתה מכותרת מחזה מאת חנוך לוין.

משתתפים: עדן בנט, אסף גאם הכהן, רענן חרל"פ, אסנת יהלי-סרבגילי, מאיה כהן לוי, הילה ליזר בג'ה ועופרי מרום.

אוצרת: ד"ר נאוה סביליה שדה

פתיחה: 24.11.22 \ נעילה: 8.2.23

המונח "סזורה" (Caesura) מקורו בלטינית ובשורש שמשמעו "לחתוך". בתחומי המוסיקה והשירה משמש הביטוי לתיאור מרווח, אתנחתא, במהלך הרצף המוזיקלי או השירי. במובן זה מכיל בתוכו המונח את הרעיון שישנה דממה, שעל אף היותה חותכת, היא חלק מרצף המשכי. סזורה הוא המרווח בין שני דברים, שכאילו נפרדים, אך למעשה הם חלק מרצף, כמו שני צלילים והשתיקה ביניהם, כמו שני הרים והבקעה הפרושה ביניהם.

תרגום סמנטי של המילה סזורה אינו פשוט, שכן קשה למצוא מילה תואמת אשר תשמר את האיכות הניגודית של קטיעה והמשכיות בו זמנית. הסזורה פועלת עלינו לא רק בהיבט של המשמעות שלה, אלא גם במצלול הייחודי ובזרותה הכוללת. מהו אותו חתך שיש לפניו ויש אחריו? התערוכה בוחנת את אותו מרווח, הנהר הגועש בין שתי הגדות ואת אותם מרווחים סזוריאליים בין מצבים ואירועים שנראים מופרדים, אך חלק מרצף המשכי של יש ואין.

משתתפים: ציקי אייזנברג, אלחנדרה אוקרט, מתן בן טולילה, טליה ישראלי, נטע מוזס ואפרת קדם.

אוצרת: ניצה פרי

פתיחה: 25.8.22 \ נעילה: 8.11.22

התערוכה השלישית והאחרונה מתוך טרילוגיית התערוכות העוסקות בתרבות הצריכה בוחנת את השלכות הצריכה המוגזמת של הטכנולוגיה והמדיה הדיגיטלית על התרבות שלנו.

צריכה של מידע באמצעים דיגיטליים שמאפיינת את תקופתנו היא זאת אשר מובילה ל "תיעוש הזיכרון" הקולקטיבי האנושי ולדיסאוריינטציה שרבים מאתנו חווים היום. לאן שנפנה, ספוג המרחב החברתי שלנו בתרבות הדימוי, והוא נצרך לאורך חיי היומיום עצמם: מחשב, אינטרנט, רשתות חברתיות, טלוויזיה ועוד מוצרי שוק, גם בפינות וגם בקפלים הנסתרים של חיי השגרה.

התערוכה בוחנת את ההשפעות של העולם הטכנולוגי והמדיה הדיגיטלית על חלל התצוגה, על הצופה, ועל עבודת האמנות שמשך ההתבוננות בה מתקצר נוכח ריבוי הדימויים אליהם אנו נחשפים מידי יום. העבודות בתערוכה יבחנו את השלכות זמינותה של הטכנולוגיה והתפוצצות המידע, על הערכים שלנו כחברה בה נצפים חיינו. כיצד הם משפיעים אלו על המרחב והזמן, על החוויה האקזיסטנציאלית וצריכת התרבות.

בפתיחה: הרצאת פרפורמנס "ללבוש צילום" מאת גיא און

משתתפים: אייל אסולין, הדס חסיד, הדר סייפן, רונית פורת, ליליאנה פארבר, יעל פרנק, ירדן קולסי ודבורה פישר.

אוצרת: ניצה פרי

פתיחה: 24.3.22 \ נעילה: 8.6.22

בתמונה: רונית פורת, עמידת נר

התערוכה השנייה מתוך טרילוגיית התערוכות העוסקות בתרבות הצריכה בוחנת את השלכות תופעת צרכנות היתר בחברה בה אנו חיים כיום על משבר האקלים ההולך וגובר.

תרבות הצריכה המוגזמת משחקת תפקיד משמעותי בהחרפת משבר האקלים ומאופיינת בדפוסי צריכה המשקפים ערכים בסיסיים לקויים ביחסו של האדם כלפי הטבע.

התערוכה עוסקת בייצוגים שונים של השבר האקלימי מנקודת מבטם של האמניות והאמנים המשתתפים ובוחנת תהליכים וגישות שונות להשלכות חוסר היציבות האקולוגית על האדם וסביבתו.

התערוכה דנה בהעלאת חשיבות המרחב האקולוגי ותפקידו כמרחב יצירה אלטרנטיבי ורב אפשרויות ומקדמת שותפות עם הקהילה להעלאת המודעות לערכים של קיימות באקלים משתנה.

בפתיחה: המיצגlimbus של האמנית בל שפיר.

משתתפים: אורנה מינץ, איה אליהב, אמיר תומשוב, בל שפיר, גל וינשטיין, הדס סט, יהודה ארמוני, ליאת לבני, נדיה עדינה רוז ושרון גלזברג.

אוצרת: ניצה פרי

פתיחה: 18.11.21 / נעילה: 26.1.22

התערוכה הראשונה ב"גלריה 51", גלריה חדשה לאמנות עכשווית במודיעין, והראשונה מתוך טרילוגיית תערוכות העוסקות בתרבות הצריכה.

המנגנון הבונה ומכתיב את ערכי היופי לקבוצות שונות בחברה הוא תרבות הצריכה. תרבות המוצרים (Commodity Culture) יוצרת מעמדות חדשים ותתי-תרבויות סביב מותגים, סגנון וטעם. הפרסום בונה לצרכנים את האידיאל התרבותי של דימוי אישי, שיפור עצמי וזוהר. היופי הוא כובש ולכן מנוצל על ידי החברות המסחריות כדי לחדור ללב הצרכנים. בהשפעת תרבות המוצרים, כלומר דרך המוצרים שהם קונים ומתלבשים, דרך ההתערבויות האסתטיות בגופם, מגבשים האנשים את הדימוי העצמי והזהות שלהם.

תעשיית היופי מגלגלת כיום כסף רב והיא בעלת כוח השפעה מסנוור. העיסוק בטיפוח הפך לאובססיבי יותר בשנים האחרונות ומאלץ נשים רבות וגם גברים לעמוד בסטנדרטים נוקשים, שהם תוצאה של תעשייה כלכלית עם ערכים מעוותים שקשה לעמוד בהם.

התערוכה "סלון יופי" בוחנת את השינויים שחלו בהגדרת היופי ביחס לזהות של היחיד, בהיבט הצריכה של היופי ובתכתיבים החברתיים שהפכו אותו למוצר הנסחר כסחורה.

משתתפים: אלינה אורלוב, מיה אגם, נעמה אטיאס, אלה אמיתי סדובסקי, ורדי בוברוב, אורן בן מורה, לילך בר עמי, אורית ישי, רפאל סלם, דוד עדיקא, פאטמה שנאן ואייל ששון.

אוצרת: ניצה פרי

פתיחה: 15.6.21 \ נעילה: 7.10.21