קו 6

קו 6

מאת: ליאור פוני

המכתב הזה מונח כבר שלושה ימים על השולחן, טוב, לא בדיוק על השולחן. כשהוא רק קיבל את המכתב הוא זרק אותו על הכרית של המיטה וכשהלך לישון הוא העביר את זה לכסא.

היה לו קשה לפתוח את זה, אז במקום להתמודד עם התשובה שבפנים הוא הלך לעשות לראות טלוויזיה, וכשכל התוכניות הטובות נגמרו הוא עבר למחשב ואחרי שהאינטרנט היה נורא איטי ואמא שלו כבר שלחה לו מבטים של אמהות הוא עבר לשולחן שלו והחל לעשות שיעורי בית ורק בסוף כשהוא סגר את הספר לימוד של המקצוע האחרון הוא דחף את המכתב לאטלס שהיה מונח על שידת הספרים שלו, אבל הוא השאיר את הקצה של המעטפה בחוץ כדי שהיא לא תשכח והוא יפתח את המכתב רק כשיהיה מאוחר מדי.

זה סוף השנה עכשיו, באמת סוף השנה - חודש לפני הסוף וזה כבר המכתב השני שהוא מקבל מהתיכונים האלו שכולם רוצים ללמוד אצלם בשלושת שנות הלימוד האחרונות. את המכתב הראשון מהבית ספר הממש נחשב שהיה עיר וחצי ממנו, אבל יש בו את המורה לצילום הכי טוב בארץ הוא פתח בהתלהבות של ילד רעב שמקבל ממתק שוקולד.

הוא פתח אותה בכמיהה ומהר, הוא אפילו לא היה קרוב הביתה כשהוא קרע את המעטפה ובטעות גם את המכתב שהיה בו אבל כשהוא הוציא את המכתב וחיבר את הקרעים שלו עם קצת רוק וקצת מזל הוא רק ראה את האורך של המכתב, ואת שורת הפתיחה שלו שהוא בכלל לא טרח להמשיך ולקרוא עד לקטע שבו הם מודיעים לו שהוא מוכשר ויש לו עתיד, אבל לא אצלם.

עכשיו אם אי פעם תעברו ליד התיבות דואר בגבעתיים ותחפשו בשיחים ליד, תוכלו למצוא חצי מכתב שהיה מיועד לילד מוכשר עם עתיד בתוך מעטפה עם הסמל שהוא הכי רצה להדפיס על חולצת התלבושת אחידה שלו.

את המכתב השני, זה שממש עכשיו מבצבץ מתוך האטלס, ההורים שלו הביאו לו הביתה. הם הגישו לו את המכתב בעדינות, כאילו הם לא רוצים שהוא ייפתח וייגלה עוד כשלון מודפס בדיו שחור על נייר משרדים. זה לא שזה כזה נורא שהוא לא התקבל לתיכון הראשון, כי גם השני הוא בסדר, הוא יותר קרוב אבל הוא פחות מוצלח והכל עדיף מאשר ללכת לבית ספר העירוני שנמצא שלושה רחובות ממנו, כי אולי קוראים לזה 'בית ספר פתוח' אבל כולם יודעים שלשלם הולכים כל אלו שלא היו מספיק מוצלחים לשאר התיכונים באזור.

האמת שזה היה דיי ברור שהוא לא יתקבל כי אם הוא היה מתקבל היה מסופר פה סיפור על הצלחה וכולם יודעים שהסיפורים הטובים ביותר מתחילים בכישלון. לכן, כשהוא פתח את המעטפה וזרק אותה אחרי כמה שניות של עלעול לפח מחזור נייר שבבית החסכוני שלהם אפילו ההורים שלו לא ניסו לנחם אותו ורק חייכו בהבנה.

את שארית השנה הוא בילה בבהייה בלוח ובעיקר בתסכול. הוא ניסה להיאבק בהחלטות, הוא ניסה להתקשר לשני בתי הספר כששעמם לו אחרי הצהריים ולשאול אותם למה, אבל תמיד נגמר לו האומץ אחרי הצלצול השני.

המצלמה שהייתה לו התחילה להעלות אבק, והמצלמה שהוא רצה לקנות לעצמו ליום הראשון בבית ספר החדש ננטשה לטובת חשבון 'דן חסכן' שההורים שלו לחצו עליו לפתוח עם כל הכסף המזומן שהוא אסף בבית מעבודות מזדמנות. את השנה הוא לא סיים, או לפחות הוא לא זוכר שהוא סיים, פשוט הוא קם יום אחד וכשהגיע לבית ספר הוא גילה שאין יותר. נגמר. הוא יכול לחזור לישון עכשיו חודשיים, כי לשם הוא כבר לא צריך להיכנס יותר.

---
היום הראשון של בית ספר חדש זה תמיד הכי קשה. הוא יצא מהבית בבוקר בהרגשה שהוא נכנע לבינונית, וכשהוא עבר ליד תחנת האוטובוס הוא הסתכל על כל המוצלחים שהתקבלו לאן שהוא לא ועלו בזה הרגע על קו 6 בדרך לבניינים הכי נחשקים בקרב ילידי 95'.

הזעם והעלבון שהוא הרגיש התרכזו לו ברגליים והכבידו על כל צעד בדרכו. ברור שכשהוא נכנס לכיתה, הוא הבין שאף אחד לא יקפוץ עליו בגעגועי חופש גדול ויותר מזה אפילו, אף אחד לא מעוניין לדעת מי הוא, מה הוא.

ברור שהמחנכת שהגיעה כולה מחויכת ולבושה בערבוב של בגדי-חג-לראשון-בספטמבר לא הגתה את השם משפחה שלו נכון וכולם צחקו עליו והכירו אותו ככה. ברור שהוא הרגיש כל כך לבד שהוא אפילו התבייש להוציא את הסנדוויץ' בהפסקה ואז באמצע השיעור היסטוריה הראשון שלהם השנה הבטן שלו קרקרה ושוב הוא יצא דביל.

זה היה כל כך ברור שהוא אפילו לא התאכזב כשהוא חזר הביתה וגילה שהוא שכח את המפתח וההורים שלו לא בבית. לא היה אכפת לו מכלום, וגם לא ימשיך להיות אכפת לו מכלום עוד שלושה חודשים שבהם הוא יתבשל במין תמיסת ייאוש מהול בעלבון בתוספת חוסר אונים וקמצוץ של רחמים עצמיים.

לא היה אכפת לו מכלום עד שהיא נכנסה לכיתה ביום הראשון אחרי חנוכה, שם בפעם הראשונה הוא טרח להרים את הראש שלו ולהביט מסביב על הכיתה, לקלוט שכולם מסתכלים עליה כאילו היא הולכת להציל אותם מהתמיסה שהם התבשלו בה מתחילת השנה, התמיסה הזו שהופכת כל בן נוער לבן נוער.

כשהוא חושב על זה היא בכלל לא הייתה מיוחדת במראה שלה, היה לה עיניים חומות ושיער חום עוד יותר שהיה קצת חסר צורה אבל באמת שאף אחד לא שם לב לזה ברגע שהמורה הציגה אותה כמו שתמיד עושים בסרטים אמריקאים זולים והיא חייכה, חיוך תמים כזה של התרגשות והתחלה חדשה.

כל הכיתה חייכה יחד איתה ישר אחר כך, כי החיוך שלה שבר שם את כולם, הוא היה לבן ומאושר באמת, הוא היה סימטרי אפילו שהשן הקדמית שלה קצת עלתה על השנייה, הוא היה הכל ורק בגלל החיוך הזה לקח לו חודש שלם לאזור אומץ ולגשת לדבר איתה כי כל פעם שהיא חייכה כל מה שהאחרים עשו זה לחייך איתה. לא לדבר, לא לנשום, רק לחייך. לחייך ולהמשיך הלאה.

אבל אחרי חודש הוא החליט שהוא חייב לעשות את זה, כי אם הוא לא ייעשה את זה אז השחקן כדורסל שיושב מלפניו ייעשה את זה, ואם אחד מהם לא ייעשה את זה, אז בטוח אחד הבנים האחרים יבין יום אחד שחייבים לתפוס אותה כל עוד אפשר.

יום אחרי שהוא חלם את החלום המוזר על הפאזל הגדול שיושב לו כבר שנתיים מתחת למיטה שחסרה לו חתיכה אחת פינתית והיא נמצאת על העץ הגבוהה ליד הטירה הסגולה עם כרכרת הפלסטיק, הוא החליט שזה רמז מספיק טוב בשביל להכריז שהיום זה היום המיוחד שבו הוא ייעשה את הצעד הראשון ואי אפשר לדחות את זה יותר, ואכן בהזדמנות הראשונה הוא ניגש בהחלטיות לשולחן שלה, חזר על צעדיו בחוסר ביטחון מעורר רחמים, נתן לעצמו סטירה וחזר בהחלטיות מוחלטת הרבה יותר מהפעם הראשונה, לקח אוויר ושאל אותה "רוצה ללכת לאכול גלידה ביחד יום אחד?" (הוא חשב שגלידה זה פתיחה טובה כי אי אפשר להתלכלך מזה יותר מדי וזה באמת לא מחייב ואם חושבים על זה אז זה בכלל...)

כשהיא אמרה לו שהיא יכולה ללכת איתו לגלידה אם הוא רוצה, ועוד אם הוא באמת רוצה אז אפשר מחר כבר ללכת מצידה הוא אפילו לא שם לב שהוא חייך את החיוך הראשון שלו השנה בבית ספר.

כשהגיע המחר, הוא לא התווכח עם השעון המעורר שהעיר אותו, הוא לא התווכח עם אימא שלו שהתעקשה שיעשה סנדוויץ' מהלחם הקל כי זה יותר בריא לו, הוא לא התווכח עם הרמזור שהתחלף לאדום ברגע שהוא דרך על הכביש.

הכל היה טוב, ואפשר לחכות עוד קצת במעבר חצייה אם זה מה שיביא את סוף היום יותר מהר. הוא פחד לבקש מהאישה שהייתה בטיול בוקר עם הכלב הלבוש פולו מהודר שתיגע בו כדי לבדוק אם זה אמיתי, אז הוא ניסה לצבוט את עצמו אבל זה לא כאב מדי בשביל שזה יהיה אמין. כשהוא בא לנשוך את עצמו האור התחלף לירוק והאישה עם הכלב רק הסתכלה עליו מזועזעת והחלה ללכת.

האמת שבניגוד לכל הציפיות שלו, היום עבר מהר. מהר מדי. כשהיא אמרה את שמו אחרי הצלצול האחרון כדי שיחכה לה לגלידה, אף אחד לא הבין למי קוראים רועי בכיתה הזו. כשהם יצאו הלחישות הזדוניות שרחשו אחריהם לא הפריעו לו, גם המבט העקום משחקן הכדורסל חסר השם שישב לפניו לא הלחיץ אותו כי השם שלו בפה שלה נשמע אצילי כל כך, שם של גיבור ספרותי שמציל את הארץ הכבושה מידי האויב האכזר ותוך כדי כובש את לב הנערה מהיישוב העברי הראשון או לפחות משהו נורא קרוב לזה.

"אז מה הסיפור שלך?" היא שאלה לפתע, והוא נזכר שמאחורי הגוף שמקרין רק אושר ותום ועיניים נוצצות ומוקסמות מהעולם עומד ראש שבטוח חושב שעות נוספות, אחרת היא לא הייתה מדהימה כמו שהיא. ברור שהוא היה חייב להשתוות אליה ולהמציא שקר שיפתח דלת לבדיחות העתידיות שיהיה להם אחד על השני, הוא כבר ראה בראש שלו את קרבות הציניות המתגרה שבסוף ייגמרו במלחמת דגדוגים על הדשא בפארק מול הבית שלו.

"אני בעצם חייזר. לא, אני הבן של האדם היחידי בעולם שיודע את הנוסחא המדוייקת להכנת שוקו שכל השוקולית נמסה בו ולא נשארים גושים בכלל ובגלל זה יש לי תסביכים נפשיים כי אני יודע שלעולם לא אוכל להיות מוצלח כמו אבא שלי"

הוא גרם לה לחייך את החיוך שלה.

"זה מפתיע, כי אתה האדם הראשון שדיברת איתי אפילו שיש לך תסביכי נחיתות" היא אמרה והמשיכה לחייך. כמו שהוא חשב, היא לא מאכזבת במחשבתה ובתשובתה.

"אבל השאלה האמיתית בכלל היא מה הסיפור שלך.." הוא תהה אם זו נקודה רגישה, אבל קיווה שהוא לא ייגרום לה להפסיק לחייך לו לשנייה. "מגיעה באמצע שנה, לא מדברת, לא מספרת...מחכה שאחרים יבואו לדבר איתה במקום ליצור קשרים לבד." אילולא הטון המתגרה היא אולי הייתה נפגעת, אבל שניהם ידעו שזה קרב של מוחות חדי מחשבה ולשונות מושחזות.

"אני בת של אדריכל משוגע שכל פעם עובר עיר ובית רק כדי לחקור את הסגנון השונה בכל בית חדש שאנחנו עוברים אליו וכל שאר הבתים של השכנים שמזמינים אותנו לארוחות ידידות כדי שנוכל להלוות להם את המכסחת דשא והמזמרה כשהם יצטרכו."

היא ניצחה בקרב הראשון.

הוא לא ידע אם עברה שעה או שעברו שעתיים, הוא לא הרגיש את הרעב של דילוג על ארוחה אחת, הוא לא חשב בכלל על הגלידה שהוא לא סיים מאז שהם התיישבו בגלידריה רחוב וחצי מזרחה מהבית ספר, הוא רק התרכז בשיחה ובצורך הבלתי פוסק לענות ולאתגר אותה שוב ושוב, אפילו שהיא ניצחה בכל השבעים ושתיים קרבות קטנים ונסתרים בצורת שיחה שלהם.

כשהטלפון שלה היבהב ובאוויר התפזר שיר של להקה לא מוכרת אבל מפוספסת כל כך, הוא ידע מה הולך לקרות והוא גם צדק, אחרי עשרים שניות של משפטים קצרים היא ניתקה.

"בזאת אני מודיעה על פרידתי ממך מפאת דאגה הורית עקבית ומעצבנת" היא חייכה את החיוך הכי גדול שלה "סתם, אבל היה כיף ואני אשמח לפלאפל מחר, לסינית מחרתיים ולפיקניק על איזה ענן בצורת ג'ירפה עוד שבוע בערך אם יישאר לך מספיק כוח אליי".

כשהוא דמיין את השבוע מלא האוכל זה גרם לו לחייך, ומרוב שהוא חייך כבר כאב לו בצדדים והוא חשב שהחיוך שלו הולך לשבור לו את הפנים ולהמשיך הלאה לשני הצדדים בצורה לא סימטרית בעליל. "אני אשמח, ואני אטען את עצמי כל לילה בשביל שיהיה לי מספיק כוח בשבילך", כשהם קמו וגילו שהם הולכים לאותו כיוון הביתה, הם שמחו, כשהם עברו את התחנת אוטובוס המקוללת בשבילו וחסרת המשמעות בשבילה וגילו ששם בדיוק נפרדות דרכיהן.

הם קבעו ללכת מחר בבוקר ביחד, וכשהיא נישקה לו את הלחי ברכות וביישנות כזו של אהבה ראשונה ואמרה עם החיוך העוצר נשימה שלה בלחש "אז אני מניחה שנתראה מחר, רועי" הוא חשב לעצמו שאלוהים ממציא סיטואציות שאחר כך קשה מאוד למצוא מילים שיהלמו אותן, וזה לא בסדר, כי ייקח לו המון זמן לבנות פסקה מתאימה לפגישה הראשונה שלו איתה כשהנכדים יישאלו אותו "איך הכרת את סבתא?". אבל כמו תמיד, לא באמת אכפת לו.

רועי קם בבוקר, ובמקום לפתוח את הארון ולהתלבש, לאכול ולצאת לדרך הקבועה שלו לבית ספר הוא החליט שזה לא מתאים לו, כי הרצון שלו זה קודם לצאת ורק אחר כך להתלבש, (וזה מה שרועי עשה בסוף, דרך אגב) וכשהוא עבר מול המוצלחים בתחנת אוטובוס וכולם הסתכלו עליו מוזר כי הוא הלך עם מכנסי פיג'מה וחולצת בית ספר תואמת, נעלי בית וילקוט הוא הסתכל ורצה להגיד לכל אלו שעולים לקו 6 שהם לא מבינים מה הם מפספסים, כי אולי בתחנה השישית הם יורדים לבית ספר עם המורים הכי טובים, ובשביעית לבית ספר עם המגמות הכי נחשקות, אבל אין מקום בעולם שמחזיק נכס כמוה שגורם לך קודם להפוך את היוצרות וקודם לצאת לבית ספר ורק אחר כך להתלבש.

הם צריכים להתחרט על ההחלטה שלהם ולעבור לתיכון שאף אחד לא רצה ללכת אליו, אבל עכשיו מאוחר מדי כי גם אם הם ייעברו היא כבר שלו. הוא שלה לפחות. חוץ מזה, מאז שהיא שם רועי כבר לא רק 'הוא' אלא הרבה יותר. הוא רצה להגיד להם שלא אכפת לו ללכת עשר דקות ולהגיע לתיכון עירוני מתפרק שכל הסטריאוטיפים הקיימים בכל הספרים והסרטים קמים בו לתחייה, כי הוא יכול ללכת את זה איתה. כי הוא הולך את זה איתה, עוד חמישה צעדים והוא מגיע לפתח הבית שלה ויוכל להחזיק לה את היד. הוא המוצלח עכשיו.