שנת 2014

פלושקעס מאת לי-את גרין

05/06/2014 ז' סיון תשע"ד

ראיתי אותה חוצה את רחוב ראול ולנברג, בזריזות ובנחישות, כמו פעם. באצבעותיה השמנות, מלאות בחריצים צהובים, החזיקה שק ירוק. לרגע לא האמנתי, מיצמצתי ואז הבטתי שוב, אבל היא המשיכה ללכת. משהו בי ידע שזאת לא היא, אבל משהו אחר המשיך לקוות. היו לה קווי דמיון רבים, התלבטתי - משהו במבט שלה, בשיער, בתזוזות. לפתע, היא פנתה שמאלה ונעלמה כלא היתה ולי לא נותרה ברירה אלא להמשיך בדרכי.

הכאב היה חד וחזק וגופי רעד. התמלאתי בכוויות קור ואיבדתי תחושה באצבעות ידיי ורגליי. הורדתי בעדינות את מגפיי והתיישבתי ליד תנור החימום. השעה היתה 2:00 לפנות בוקר. מצאתי את עצמי במטבח הלבן, בין הסירים והמדפים, מנסה להיזכר במצרכים שבהם השתמשה. כשהופיעה בחלומותיי בתקופה האחרונה, היא לא ממש סיפקה הוראות הכנה. למרות השעה המאוחרת, חייגתי אליה הביתה, כפי שהייתי עושה בזמנו, אך הקו שוב היה מנותק.

את המתכון לא מסרה לעולם. אהבה שליטה מלאה, להחזיק את הקלפים ביד, לעשות הכל לבד ומהר. היתה שחקנית רמי מדהימה. לפני שחברותיה הבינו במה מדובר, היתה זורקת סטים, בזה אחר זה, על השולחן, ולוקחת את כל הקופה.

כשהייתי צונחת על הספה מרוב עייפות בעת שובי מהצבא, תוך שניות המדים והבגדים כבר היו תלויים על החבל והאוכל היה מוכן. "חיימקה, תחתוך את הסלט דק דק ותפרוס את החלה". והוא, בלי לומר מילה, היה חותך את הלחם, מכין סודה במכונת הסודה-סטרים שקנו בשוק בצפת ומוציא מלפפונים חמוצים, מעשה ידיו, מתוך צנצנת הזכוכית. כעבור שעה, הבגדים המגוהצים כבר היו מקופלים בארונות, מסודרים לפי הגוונים השונים. בין לבין, הבלבוסטה האולטימטיבית שלנו היתה ממשיכה לחלק הוראות, "חיימקה, תביא את המחט מהמדף העליון בחדר הקטן". הוא היה רץ, לא שואל שאלות, לא מעלה תהיות. אהב אותה אהבת נפש. פעם, כשהיתה מאושפזת בבית חולים, חייגה אליו מטלפון שהחזיקה ביד שבה היתה תקועה האינפוזיה, וחילקה לו הוראות. תאמינו לי, יכלה להיות ראש ממשלה, לו רק רצתה - אין ספק שהיתה מביאה את השלום.

פיניתי את השיש ושפכתי אל תוך קערת הזכוכית קמח לבן, ביצים, מלח וקצת פלפל. ניסיתי לשחזר את תנועותיה בעת שחתכתי את הבצל ועיניי דמעו. הוצאתי ממדף הספרים בסלון אלבומי תמונות ישנים ודיפדפתי בהם במטרה למצוא צילום מאחת מהארוחות המשפחתיות שלנו – אולי אקבל משם רמז, אך לא הצלחתי למצוא דבר. כשהתיישבתי על הספה לחכות שתפוחי האדמה יתבשלו, כשרגליי מושטות לעבר תנור הסלילים וגופי עטוף בשמיכת פיקה, ראיתי מולי את הילדה הקטנה עומדת בפינת המטבח של סבתא. בוהה, לא זזה וקפואה כמו קרחון כחול במימי אלסקה. הילדה הרזה לבשה שמלה פרחונית שסבתא תפרה לה - לנכדתה הבכורה והאהובה - לכבוד ראש השנה. ניסיתי לגעת בה אך היא נעלמה, נמסה. נימנמתי, עצמתי את עיני, השעה היתה כנראה כבר 4:30 בבוקר.

כמה ימים לפני החג, סבתא לקחה אותי – ילדה קטנה ורזה - לחדר ומדדה כל סנטימטר בגופי הדק והשברירי. היא שמה לי חוט בין השיניים נגד עין הרע וכדי שלא תדקור אותי בטעות בעת שתפרה. תנועות ידיה היו מדוייקות ומהירות. "נו, שוין, עד הערב תהיה לך שמלה". התיישבתי לידה והתבוננתי בה בשקט כשתפרה את השמלה החגיגית, כשהיא מזמרת את המנגינה שסבתה היתה שרה לה כל ערב לפני פרוץ המלחמה.

כשהניחוח המשכר של הבצק והבצל המטוגן משך אותי אל עבר הסירים, נעמדתי מולם בשתיקה קדושה, אבל אז סבתא היתה אומרת "לא לגעת בסירים, עוד מעט הכל יהיה מוכן, אל תדאגי, לא חסר אוכל, סבלנות". היא היתה מגלגלת ולשה את הבצק בקפדנות ובזריזות, חותכת אותם בכף עץ ל"אצבעות" קטנות ושוות בגודל ומכניסה אותם בזה אחר זה לתוך סיר גדול עם מים מבעבעים.

כך, הילדה הקטנה עמדה בנעלי בית ורודות והביטה בסבתא מבשלת את תבשיליה האהובים במטבח הלוהט. בעיני הילדה, היא נראתה כקוסמת מהאגדות, שהגיעה לארמון המלוכה מארץ רחוקה, בכדי לרקוח תבשילי קסם לנסיכתה. הילדה ריחפה מעל אדי הבצל המטוגן שהתפזרו בכל הבית וחלמה שהיא יסמין מעופפת יחד עם אלאדין על גבי מרבד קסמים.

כדי שלא אהיה, חלילה, רעבה עד שהפלושקעס - "אצבעות" בפולנית - יהיו מוכנים, היתה מושיבה אותי לצד השולחן העגול במטבח, שהיה מכוסה במפה מתחרה לבנה ומגישה לי מרק קרופניק, הרינג בשמנת עם בצל, ביצה קשה, זיתים, לחמניות וסלט עגבניות עם פרוסות בצל ששחו בשמן. בלילות, סבתא היתה מעירה אותי משינה ומאכילה אותי בכפית חלב חם עם דבש וקינמון.

כששירתתי בבסיס הדרומי, היתה מכינה לי שקית לדרך עם לחמניות מרוחות בחרדל אמיתי של תלמה וממולאות בפסטרמה ומלפפון חמוץ חתוך דק, ולקינוח, רוגעלך שוקולד וקלמנטינות. בכל פעם שהייתי צריכה לחזור לצבא, סבתא היתה נעמדת בחלון ומסיטה את הוילון כדי שתראה אותי פוסעת לתחנה. הייתי מסתכלת עליה מניחה את ידה על אוזנה כדי להזכיר לי לצלצל כשהגעתי. סבא היה מכין לי אסימונים קשורים בחוט ומכניס אותם לתיקי לפני הנסיעה. ברכבת לבסיס, הייתי פותחת את השקית, אוכלת את המאכלים שסבתא הכינה עבורי ומרגישה מיוחדת בבועת הממלכה שלי.

היתה לה פרספקטיבה מציאותית על החיים ותובנותיה העמוקות עדיין מהדהדות באוזניי. פעם, למשל, כשלא הוזמנתי לחתונתה של חברתי אסנת, סבתא אמרה לי: "אין מה לבכות. אין חברויות אמת. הכל אינטרסים. ברגע שחברתך תהיה נשואה, היא כבר תשכח ממך, אז לא חבל על הדמעות?"

סבתא היתה ניגשת למלאכת הכנת הפלושקעס כשידיה הדיפו ריח חזק של בצל שהשתרש עם השנים בין הסדקים העמוקים של אצבעותיה העבות, שידעו ימים קשים בעת חפירת בורות. אלה היו בורות הסוואה בהם ישנו תוך כדי בריחה מתמדת מאנשי המגפיים השחורים שצדו אותם בלילות קרים ואפלולים. כך, במירוץ מבור לבור, היתה לוקחת איתה את תמונת משפחתה היחידה אשר החביאה בכיסה, ושהצליחה לשמר כזכרון היחיד מהמשפחה שהיתה לה פעם ושנמחקה כלא היתה.

מדפי המטבח תמיד היו מלאים בקופסאות שימורים, עוגיות, עוגות, אגוזים וקרקרים, למקרה שהנאצים יגיעו לצפת. ליתר בטחון, מתחת למיטות גם אוחסנו ארגזי ביסקוויטים, בוטנים, שקדים, פנסים, שמיכות ומעילים. פעם בלילה, בדרך לשירותים, ראיתי את סבא מטפס על סולם בארון שבחדר השינה ומחביא אקדח בתוך מטפחת בד שחורה בערימת סוודרים. כששם לב שהבטתי בו, הוא ניגש אלי ולחש באוזניי: "שלא נצטרך, אבל אני חייב לשמור על המשפחה, אי אפשר לדעת מי יכול להגיע פתאום". הוא ביקש שלא אגיד לאף אחד, בעיקר לא לסבתא.

לפעמים היינו נוסעים לעשות פיקניק בכנרת ולשוט בסירת הקאנו שסבא בנה. בין עצי דקל עמוסי פרי, סבתא היתה פורסת את שמיכת הפיקה על החול ופותחת קופסאות פלסטיק ממולאות בפירוגי, קאשה ורנישקס, דגים מלוחים, קציצות כרובית, סלט ביצים, אנשובי ותפוחי אדמה. בסיום הארוחה, היינו יורדים לאגם בכדי לשוט בסירה. סבא היה חותר באיטיות במשוטי עץ וסבתא ואני היינו נהנות למשמע קולם העדין של המים הזורמים. סבא היה מראה לנו את הדגים הקטנים שהיו קופצים למים ויוצרים גלים ואני הייתי מדמיינת שבת הים הקטנה עולה מן המים ומנופפת לנו לשלום. בינתיים, סבתא היתה מאכילה אותי בתפוזים ותפוחים שהיתה מקלפת ואני הרגשתי כמו מלכת אנגליה ששטה בהפלגה מלכותית על נהר התמזה בלונדון.

בערב היינו חוזרים לצפת הקרירה ומתיישבים מול האח הבוער בסלון ואוכלים את הגרעינים מהחמניות שסבא קטף בדרך. סבתא היתה מוזגת לי קינלי כתום קר וחותכת לי בלוק גדול של גלידת וניל עם פצפוצי שוקולד מתוך אריזת הקרטון. בזמן שסבא היה מביא קרשים נוספים, הייתי מביטה ביופיין של להבות האש מרצדות ומדמיינת שאלו הן רקדניות בטן אקזוטיות. לאחר המופע, היינו מתכרבלים שלושתנו במיטה, כשאני באמצע וסבא וסבתא לצידי, ומתעוררים בבוקר לאור הזריחה שהציצה מבעד לתריסים. לו רק יכולתי להקפיא את הרגעים הללו, שלא ישובו לעולם.

לא אשכח את הבוקר שבו שמענו צלצול בדלת וסבא וסבתא מיד הנחו אותי להתכופף, לשכב מתחת לספה ולא להוציא מילה. "שששש...." לחשו תוך כדי זחילה שקטה ואיטית. כך, כשסופת שלגים השתוללה בחוץ, שכבנו על הרצפה הקפואה בסלון, כשסבתא מחזיקה את אצבעה על שפתיה ומסמנת לי לא לדבר ולא לזוז. בדממה שנוצרה, שמענו היטב את תקתוקי שעון הקיר, אך כעבור כמה דקות, צלצול הפעמון הפסיק והבנו שהסכנה חלפה. הטלפון צילצל. "הלו", ענה סבא בקול רועד. "אין בעיה, אנחנו בבית, יכול להיות שפשוט לא שמענו". תוך חמש דקות, השכנה מרגריטה הגיעה לקחת חצי כוס סוכר.

כל יום, לאחר ארוחת הצהריים, הייתי נכנסת עם סבתא למיטה לשינה קלה. יחד, היינו לוגמות קומפוט שזיפים וצימוקים והיא היתה מלמדת אותי לרקום גובלנים, לתפור ולסרוג סוודרים, צעיפים וכפפות. אצבעותיה נעו במהירות שכזו שהסבו למסרגות המתכת מראה של חיילים צועדים לקרב. כשרוח קרה נשבה בחוץ, סבתא היתה סוגרת את התריסים, מחבקת אותי מתחת לפוך הרך ומספרת לי סיפורים מעברה. רציתי לתעד, לרשום במחברת את כל מה שסיפרה, אבל היא תמיד צחקה ואמרה: "למה לרשום, צריך לזכור הכל בראש".

היא היתה מספרת לי על סבתא איטה שגידלה אותה ועל המאכלים הטעימים שהיתה מכינה לה, על היום בו הכירה את סבא ועל הבוקר הקר שבו פרצה המלחמה. היא זכרה את אותו היום כששכבה במיטתה, ושמעה לפתע קולות עזים של פיצוצים ורעש מטוסים. היא רצה למטבח וראתה את סבתא איטה עומדת ובוכה ליד התנור.

כשהיינו הולכות יחד לשוק, סבתא היתה מספרת לי על הזוועות שעברו - איך היא וסבא היו בורחים בלילות, יחפים ורעבים, מנסים למצוא מחבוא ללילה, בין ערימות קש, במחילות וביערות. היתה מספרת שחיו בפחד תמידי וראו אנשים נהרגים בעת שהם עצמם ניסו לשרוד. פעם סיפרה לי איך התרגשו כשמצאו קליפות תפוחי אדמה יבשות על האדמה, לאחר ימים שלא אכלו. היא תיארה בפניי איך הם היו אוספים ברד מהאדמה ושותים את הטיפות בכפות ידיהם, ולאחר מכן היו מחממים את ידיהם הקפואות על ידי חיכוך בשלג.

בין עצי השזיפים שסבא חיים שתל בגינה בצפת, עמד מחסן קטן שבנה במו ידיו. חוץ ממני, הוא לא הרשה לאף אחד להיכנס. בתוך המחסן, הוא איחסן בולי עץ, נורות, מסמרים, כלי עבודה וכל מיני דברים שהיה מוצא ברחוב, ובלילה היה יושב ומתקן, בונה ומייצר פריטים שימושיים. סבא תמיד היה עסוק ולא הרבה לדבר, אבל פעם, כשישבתי על שרפרף לצידו, בעת שבנה לי בית בובות מעץ, סיפר לי איך לפני המלחמה הכין לעצמו נעליים מפיסות עור ישנות שמצא ביער ליד עיירת הולדתו ברודי שבגליציה. הוא הדביק להם סוליות מנעליים קרועות, וכשהיו מוכנות, היה יוצא להחליק עימם על האגם הסמוך לביתו, אשר קפא כל חורף ונהפך למשטח קרח ענק ונוצץ.

לעיתים, סבא היה יוצא בלילה עם חברו מישקה, ניצול שואה אף הוא, בכדי לצוד יונים ביער ביריה ליד צפת ולהביאם לסבתא שתבשל מעדן יונים ברוטב שזיפים. נזכרתי בלילה שבו סבא ומישקה חזרו מתנשפים ונסערים מהיער וסיפרו שראו שם את מאיר הקאפו, שהיה ידוע כ"אכזר מלבוב", למרות שהיו בטוחים שכבר מת במלחמה. סבא לא נרדם כל הלילה, ולמחרת, דיווח עליו במשטרת צפת. לימים, מאיר נעצר, נכלא ומת בכלא מהתקף לב.

בימי שישי, סבתא היתה קונה קרפיון חי בשוק, ובשק ירוק עשוי חבלים שסבא הכין לה, היתה מביאה את הדג הביתה ומכניסה אותו לאמבטיה מלאה במים. אני הייתי עומדת מולו, בוחנת את תנועותיו, מביטה בו שוחה במים הקרים, מהרהרת ומתלבטת באם מרגיש הדג הגדול שאילו הן שעותיו ונשימותיו האחרונות. כעבור כשעה, סבתא היתה נכנסת לחדר האמבטיה, חובטת בו במערוך עץ ארוך ומכינה ממנו גפיילטע פיש עם גזר מעל לארוחת שבת.
כך, בשיא החורף, נותרתי שוב לבדי – בוהה בעיניים ריקניות בחלונות שכוסו בפתיתי שלג לבנים. למה ידיי יצרו גוש דביק ומימי, לעומת יחידות הבצק של סבתא שעמדו אחד אחד כמו חיילים במסדר? כשהמשבר הלך והחריף, הבעל הירושלמי לקח אותי לבית בצפת. כל הדרך, צפיתי מבעד לחלון, בשכבת השלג הדקה שכיסתה את הנופים המשתנים. כשהגענו למכולת הסמוכה לבית בשיכון העממי, הרגשתי את הדופק שלי עולה. עלינו במדרגות לבית, צלצלנו בפעמון וחיכינו כמה דקות עד שפתחו לנו חריץ קטן בדלת. מבעדו, הסברנו לבעלי הבית מי אנחנו ולמה באנו, אך הם סירבו לתת לנו להיכנס.

נעמדתי דום מול הבית. המחסן של סבא כבר לא היה שם, עצי השזיפים נכרתו ונותר רק שביל האבנים שבנה, שכוסה בברד. השלג לא הפסיק לרדת, הרוחות העזות העיפו את העלים והתריסים רעדו. הבעל לקח אותי משם ולמחרת טסנו לחו"ל – במטרה למצוא את המתכון, לפחות להבין מה היה המרכיב הסודי ששמה בהם - לנסות לטעום – ולו לרגע – את טעמו המיוחד.

טסנו לפולין, איטליה, רומניה, ספרד, ולארצות נוספות. נדדנו בין מסעדות יוקרה לבין מסעדות פועלים, בחיפוש עיקש אחר מנת ילדותי. הזמנתי ניוקי, כדורי סולת, פסטות למיניהן - מנה אחר מנה – ברטבים שונים - עגבניות מיובשות, רוזמרין ושמנת, בזיליקום וצנוברים, אבל לא הצלחתי למצוא את טעם חיי. כשהגישו לנו את הניוקי ברוטב קשיו עם ערמונים, הנחשב לאחד ממנות הדגל של המסעדה הפריזאית בת שלושה כוכבי מישלן, נחרדתי לראות איך הפכו את המנה של סבתא למנה פלצנית וחסרת טעם.

במסעדת יוקרה בניו-יורק, הגישו לנו ניוקי סולת ברוטב חמאת שום על מצע של פטריות יער ודובדבנים, ושוב התאכזבתי. טיילנו לאורך השדרה החמישית והבטתי בנשים האלגנטיות שהלכו במהירות על עקבים ובידיהן שקיות עמוסי מייסיז וסקס פיפט אבניו כשברקע בני אדם מחוייכים החליקו על הקרח בכיכר רוקפלר. השלג הכבד כיסה את הרחובות ואת הפנסים הכתומים, העלים נשרו והשמים האפירו.

העיר, מקושטת בצבעי חג המולד, נראתה כפנטזיה חגיגית, מנגינת פעמונים עדינה התנגנה, מסביב נצצו עצי אשוח וסנטה קלאוס שמנמן חילק סוכריות לילדים. התיישבתי על ספסל והקשבתי לצלילי מפלי המים, תוך כדי צפייה בלהקת רקדניות. כשקמתי כדי להמשיך לצעוד בשדרה המפוארת, שמעתי לפתע את הרעש החזק מהקרונות של הרכבת התחתית וראיתי עשן כבד עולה מכיוונם. המשכתי לצעוד ואז הרחתי את העשן המחניק שיצא מהמשרפות שמעל האמפייר סטייט בילדינג ואשר כיסה את העיר בערפל סמיך.

חיפשתי את בעלי אך כשלא מצאתי אותו הבנתי שנותרתי בודדה במערכה. המוזיקה הנעימה התחלפה בקולם המתחזק של רקיעות המגפיים השחורים של חיילי האס.אס. הגברתי את מהירות צעדיי, ראיתי סביבי את החיילים, שמעתי את הסירנות ואת הפיצוצים ופילסתי את דרכי בין ענני העשן. חיפשתי מקום מפלט, נשימותיי נהיו כבדות והדופק שלי עלה. רצתי כל כך מהר עד שנעליי נקרעו וכפות רגליי דיממו. כך, המשכתי לרוץ, מביטה מסביבי בהרג, בהרס ובחיילים מכל עבר. הרגשתי כמו כיפה אדומה שפוגשת את הזאב הגדול והרע ביער, והמשכתי לרוץ עד שהצלחתי להגיע, בכוחותיי האחרונים, לנמל התעופה קנדי. כשהבנתי שהצלחתי לשרוד את התופת, ניגבתי את הזיעה, שטפתי את רגליי ועליתי לטיסה הראשונה ארצה.

בעודי בוהה בעננים מחלון המטוס, לא יכולתי שלא לדמיין איך סבתא היתה מביטה בסבתה מכינה את הפלושקעס, כששתיהן עוד לא ידעו שמלחמה נוראית עומדת בפתח - כשסבתא עוד לא הבינה שאלו הן ימיה האחרונים עם סבתה. את אמה, שנפטרה בלידתה, סבתא כלל לא הכירה. סבתא איטה גידלה אותה כבת יחידה ואהובה. באותם הימים, בה ישבו יחד במטבח הקטן, סבתא איטה לימדה את סבתא לסרוג ולבשל. מי היה מאמין שסבתא וסבא – שאז בדיוק נישאו - יבלו את "ירח הדבש" שלהם בבריחה בכפרים וביערות הקפואים של פולין במשך שנים עד תום המלחמה.

באותו לילה במטבח, ניסיתי לשחזר את טעמי הילדות, את הריחות שנצרבו בזכרוני ואת רגעי העבר שלא ישובו לעולם. אותם רגעים, בנאליים ושגרתיים לכאורה, שנהפכו למשמעותיים ודומיננטיים במיוחד לאחר שנהפכו לזכרונות. אילו רק יכולתי, ולו לכמה רגעים, לחזור לאותו מטבח, לגעת בכדור הבצק המגולגל ולהריח את הבצל המטוגן, לנגוס – ולו לרגע – בפלושקעס הרכים והלבנים שנראו כמו עננים אווריריים מכוסים בבצל מתקתק.

לו סבתא היתה יכולה לראות את ילדיי, לשתף אותי בהברקות, בעצות ובחכמת החיים הייחודית שהיתה רק לה, להקשיב לסודותיי ולספר לי סיפורים נוספים. אילו יכולתי לשמוע את קולה, לגעת בה ולהרגיש את החיבוק שרק ידיה ידעו לתת. לו רק יכלה לחזור לכמה רגעים בכדי להראות לי איך מכינים את מנת חיי.

נכנסתי לחדר הארונות שבחדר השינה, הוצאתי את השקיות המאובקות שהיו מונחות על המדף העליון ופיזרתי את הכל על המיטה. שמתי חוט בין השיניים וחתכתי במהירות את השמלה הקטנה ששמרתי במשך שנים בשק החבלים הירוק. בזוית העין ראיתי במגירה הפתוחה אסימונים פזורים ואת המחברת שנותרה ריקה – ללא הסיפורים שסופרו ולא תועדו וללא הסיפורים שלעולם לא יסופרו.

תפרתי את חלקי השמלה הפרחונית תוך כדי שילוב פיסות משמיכת הפיקה המשובצת ומנעלי הבית הקרועות. הוספתי תחרה רקומה מסביב וגיהצתי בעדינות את המפה החדשה אשר הנחתי על השולחן העגול במטבח. תוך כדי התבוננות בילדיי אוכלים בהנאה את הארוחה שבישלתי עבורם, חשבתי לעצמי איך ייתכן שהעולם מתנהל כרגיל כשהיא איננה? הרי תמיד הרגשתי שהיא תישאר פה לנצח, ותהיתי לאן היא, בעצם, נעלמה. ילדיי לא יכולים להבין מי היתה באמת, שהרי לעולם לא הריחו את ריח הבצל שעלה ממטבחה בצפת. ילדי פייסבוק תמימים, מודרנים ומפונקים שלעולם לא יכירו את טעמו האמיתי של הפלושקעס.

חפש באתר

All Rights Reserved © - Municipality of Modiin   כל הזכויות שמורות © - עיריית מודיעין מכבים רעות, רחוב תלתן  1 טלפון: 08-9726000