לראות בעיניים אפורות, מאת: גל אדם

12/02/2013 ב' אדר תשע"ג

שלום, קוראים לי אופיר ואני ילדה עיוורת. אני כאן כדי לספר לכם את הסיפור שלי במהלך שנת הלימודים של כיתה ז':

הכול התחיל בסוף כיתה ו'. סיכמתי עם הורי שאני אלך לבית ספר רגיל כי עד כיתה ו' הייתי בבית ספר לעיוורים. אחרי שקנינו את הספרים שכתובים בכתב ברייל החופש עבר מהר וכתה ז' התחילה.

"בוקר טוב לכול התלמידים, הישנים והחדשים, אני רוצה להכיר לכם ילדה מיוחדת מאוד בכיתה הזאת, קוראים לה אופיר והיא עיוורת" התחילו התלחשויות בכיתה. "אופיר כנסי בבקשה" המורה אמרה. "שבי ליד אמיר" היא אמרה.

"מי זה? אני לא ממש רואה" אמרתי בשקט. "אוי נכון, סליחה, אמיר בוא תלווה אותה ומעכשיו אתה המלווה שלה" המורה אמרה. "כן מורה" מישהו, כנראה אמיר ענה. הוא נתן לי יד וליווה אותי למקום שלו. "מעכשיו הכיתה צריכה להיות שקטה יותר כשאני כותבת ומכתיבה, כדי שאופיר תוכל לשמוע." היא אמרה והתחילה את השיעור.

השיעור עבר די מהר ואני ואמיר יצאנו להפסקה. "בואי אנחנו נחלוק את הלוקר שלי". הספקתי לשמוע מרחוק מישהו אומר "הנה העיוורת" ואז אמיר אמר: "תיזהרי", הרגשתי שנתקעתי במשהו ונפלתי.

"רון אתה אידיוט?!?! אתה שם רגל לילדה עיוורת?!?!" אמיר צעק כנראה על רון.

"סתם ניסינו לצחוק..." רון אמר.

"זה לא מצחיק כי לא נראה לי שמישהו חוץ ממך והשפוטים שלך צחק מזה!!!" צעקתי.

"עיוורת את לא מסתכלת לכיוון הנכון" שמעתי קול אחר אומר ואחריו גל צחוק.

"בואי, נעזוב את המעון שרון פתח" אמיר אמר ועזר לי לקום.

עברו כמה שבועות ואני ואמיר הפכנו להיות חברים הכי טובים, נפגשנו כול יום ועשינו הכול ביחד עד שיום אחד משהו השתנה, משהו שלא ציפיתי לו.

היינו בבית של אמיר ועשינו שיעורים בהיסטוריה. "אמיר, אפשר לשאול אותך משהו?" שאלתי.

"ברור" הוא ענה.

"יש לי דמיון גדול אבל לא הצלחתי לדמיין אותך אז... איך אתה נראה?" שאלתי, הייתה שתיקה.

"יש לי שיער שחור וחלק שגולש קצת על המצח עיניים כחולות ו...זהו. ואת פשוט מושלמת, שיער חום בהיר ועיניים אפורות... שילוב מושלם לא?"

"אני לא יודעת איך נראה חום בהיר או אפור או כחול..."

""אה, נכון... אבל... את רוצה להיות חברה שלי?" הוא שאל, שתקתי.

"אממ... כן" עניתי בהיסוס קטן.

"מגניב..." הוא אמר ונישק אותי על השפתיים.

עברו חודשיים והגענו לחודש דצמבר ועוד משהו קרה חשבתי שזה אף פעם לא יקרה אבל זה קרה.
אני ואמיר ישבנו בחצר על אחד הספסלים. "אופיר, אני רוצה להיפרד" הוא אמר, הוא הנחית את זה עליי כמו פצצה, בלי הודעה מוקדמת.

"למה?" שאלתי.

"בגלל ש..." הוא התחיל לומר ואני קטעתי אותו.

"אני עיוורת". המשכתי אותו בדמעות. "אתה גם שופט אותי בגלל שאני עיוורת?!?! זה לא הוגן לשפוט מישהו בגלל שהוא שונה! אבל אני חשבתי שאתה שונה!... שונה מכולם! אבל אתה בדיוק כמוהם!" אמרתי וברחתי משם.

יומיים אחרי זה ביקשתי מהמורה להחליף מלווה והיא הביאה לי את נינה ילדה נחמדה מהכיתה. ואז אני והיא הפכנו להיות חברות הכי טובות. יום אחד ישבנו על המיטה בבית שלה ודיברנו.


"אחרי המריבה עם אמיר חשבתי הרבה על לחזור לבית ספר לעיוורים שם כולם כמוני ואף אחד לא ישפוט אותי בגלל שאני עיוורת, כי כולם עיוורים והם יודעים איך מרגישים כשפוגעים בך בגלל שאתה שונה".

"לא! להיות כל כך דומים זה לא טוב, את מיוחדת את מי שאת ואת צריכה להיות גאה בעצמך. וחוץ מזה גם אני הייתי חברה של אמיר אבל הוא נפרד גם ממני בגלל שאני שקטה ולא דיברתי הרבה, הוא חשב שאני מסתירה ממנו משהו אבל הייתי פשוט עצמי. אחרי זה חשבתי שמשהו לא בסדר איתי וניסיתי לשנות את עצמי וזה היה טעות איומה". היא אמרה.

"אז עכשיו את מוציאה את אמיר רע?" שאלתי.

"לא, חס וחלילה! אמיר פשוט שופט אנשים ועושה הרבה טעויות אבל זה מי שהוא וחוץ מזה רוצה שאני אגלה לך משהו שרק מי שקרוב אל אמיר יודע?" היא שאלה.

"נו?" עניתי בקצרה.

"הוא ממש מקסים אבל אם את חברה שלו כדאי לך לצפות לפרדה הוא פשוט ממש ביישן ובהתחלה לא יודע איך להראות כמה הוא מקסים. והוא בטח כבר תיאר לך איך הוא נראה, אבל לא משנה איך דמיינת אותו הוא ממש חתיך" היא אמרה.

"אז בעצם את אומרת לי לנסות לתת לו עוד צ'אנס אם הוא יבקש?" שאלתי.

"הוא לא יבקש ממך מילה במילה אבל הוא בטח ידבר איתך על זה" היא אמרה.

"את יודעת שאת מדברת הרבה כשאת לא בכתה?" שאלתי.

"כן, ואת שואלת הרבה" היא ענתה וצחקנו.

אני ונינה דיברנו על הכול ביחד ולא היו בינינו סודות ואף פעם לא רבנו. נינה הייתה צמודה אליי בבית ספר וכול הזמן דיברה כדי שאני אדע שהיא שם ואם לא היה לה מה לומר היא רק החזיקה לי יד.

עברו ארבעה חודשים והגענו לחודש אפריל.

"אני צריך לדבר איתך" אמיר ניגש אליי בבוקר.

"אין לנו על מה לדבר ביחד" אמרתי והלכתי משם, גם אם נינה אמרה שאני צריכה לתת לו עוד צ'אנס אני לא הייתי בטוחה שאני רוצה.

"בבקשה תקשיבי לי" הוא אמר וסובב אותי אליו.

"למה? לא סיימת להעליב אותי?" שאלתי בזלזול.

"לא! כאילו... אני... יודעת מה? אני פשוט אידיוט לא הייתי צריך להגיד את מה שאמרתי ואני מתחרט על כל מילה, אני לא רוצה שתכעסי עליי או שתעלבי ממני אני... אני מצטער ואני לגמרי אבין אם לא תרצי לדבר איתי" הוא אמר והתחיל ללכת.

"אמיר חכה! אולי גם אני הגזמתי אם התגובה שלי..." "לא את לא" אני התחלתי לומר ואמיר קטע אותי. "זה לא העניין, אני ממש התגעגעתי אליך ו..." עצרתי. "את מוכנה לתת לי עוד צ'אנס?" הוא המשיך אותי. "כן" אמרתי. הוא הלך.

"אמרתי לך שהוא מקסים" נינה ניגשה אליי ואמרה.

"ממתי את פה?" שאלתי. "מאז תחילת השיחה" היא ענתה בחיוך.

באמצע חודש מאי קרה משהו שלא קרה במשך כל השנה. שיחקנו בשיעור ספורט כדור-סל כי היה לנו שיעור חופשי וזה מה שהכיתה בחרה, רון ועידו בחרו את הקבוצות. התלמידים נבחרו אחד אחד והקבוצות יצאו שוות אבל רק אני נשארתי בחוץ.

"מי לוקח את אופיר?" עידו שאל.

"לדעתי היא לא צריכה לשחק" רון אמר.

"מה זאת אומרת? למה לא?" עידו שאל.

"כי היא עיוורת, אנחנו לא רוצים שאחת מהקבוצות תפסיד" רון אמר והשפוטים שלו צחקו.

"למה שאחת מהקבוצות תפסיד?" אמיר שאל.

"אמיר, אמיר, אמיר..." רון אמר בלעג והמשיך. "לפעמים אתה כל כך טיפש! זה ברור שהקבוצה שאופיר תהיה בה תפסיד רק בגלל אופיר! וחוץ מזה אנחנו לא רוצים שאופיר תיפול או שהכדור יפגע בה" הוא אמר בזלזול. עמדתי שם בשקט במדי הספורט ורציתי שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי.

"אתה יודע שאומרים שכשמישהו מאבד חוש שאר החושים שלו מתחזקים" נינה אמרה.

"נינה! מזמן לא דיברת! כנראה שאת מדברת רק כשעיוורים מסכנים צריכים את העזרה שלך!" רון אמר לנינה בלעג וכמובן שחבורת הטיפשים שעושים כל מה שהוא אומר צחקה.

"אופיר לא מסכנה! זה לא אשמתה שהיא נולדה עיוורת והיא שונה ממך! אפשר למצוא רע בכל אחד אבל את הטוב קשה למצוא. וכנראה שלאידיוט כמוך זה קשה במיוחד. יודע מה? מה שרע בך זה שאתה אפילו לא מנסה לחפש טוב באנשים אלא רק מה שרע בהם!" אמיר צעק על רון אבל כרגיל רון לא התרשם במיוחד.

"אמירוש, תקלוט! אף אחד לא יעז להכניס את אופיר לקבוצה שלו! כי אני אמרתי!" רון זלזל בכל הכיתה זה היה ברור שעידו לא התנהג כמו שרון ציפה שהשפוטים שלו התנהגו ולכן רון ניסה להחזיר לו אבל במקום זה הוא החזיר לכל הכיתה. אני ידעתי שמישהו יגיד משהו וזה היה עידו! ראש הקבוצה שלנו ואחד השפוטים של רון!

"אופיר, את בקבוצה שלנו! ואם למישהו מהקבוצה יש התנגדות שיגיד עכשיו!" עידו אמר ואף אחד לא התנגד. המשחק התחיל. בהתחלה הקבוצה של רון הובילה אבל אז צמצמנו, לבסוף היה תיקו. נשארה דקה אחת למשחק. "אופיר!" מישהו צעק מאחורי הסתובבתי "אני מוסר לך את הכדור!" אותו קול אמר ואיתרתי מאיפה הוא הגיע. הכדור קפץ פעם אחת על הרצפה קרוב אלי ואז התחלתי לכדרר איתו. "אופיר את מול הסל!" אמיר צעק. "מהר! תזרקי את הכדור לסל רון עומד לקחת לך אותו!" עידו צעק.

זרקתי את הכדור היו חמש שניות של שקט... הייתי מתוחה. ואז כמו האור שבקצה המנהרה הקבוצה שלי הריעה! "מה קרה?" שאלתי.

"ניצחנו בזכותך!" עידו אמר.

"סתם היה לכם מזל, לבוגדים תמיד יש מזל" רון אמר.

"אני לא בגדתי בך או בשפוטים שלך" עידו ענה לו. "אני חושב שאתה כן. אתה בחרת בצד המפסיד במקום להישאר בצד המנצח" רון אמר בנימה של ניצחון. "לפי התוצאה גם במשחק וגם בחיים אתם דווקא הצד המפסיד ואנחנו הצד המנצח". עידו ענה, רון שתק ובזה הסתיימה השיחה.

בחודש האחרון של בית הספר ישבנו: אני, נינה, ואמיר בחדר של אמיר ועשינו שיעורים בספרות. "תקשיבו, חיכיתי כל השנה כדי לבקש מכם משהו מיוחד..." אמרתי ואמיר קטע אותי "עד חצי המלכות תינתן לך" אמיר הצהיר בחשיבות ואני ונינה צחקנו.

"תמיד רציתי ללמוד לכתוב בכתב רגיל, כאילו לא כתב ברייל וחשבתי שאולי אתם תעזרו לי ללמוד" אמרתי בהיסוס. "בקשתך תתמלא" אמיר שוב אמר בחשיבות ושוב אני ונינה צחקנו. "זאת אל"ף, זאת בי"ת, זאת גימ"ל..." וככה נינה הראתה אות אות את כל עשרים ושתיים האותיות כולל אתיות סופיות וסימני פיסוק וציירה אתם יחד איתי על הדף. אחרי כמה ימים הלכנו לקנות שבלונה כדי שאוכל להתאמן לבד בבית על האותיות כל יום.

ביום שלפני סוף הלימודים אמיר ניגש אלי. "אני רוצה לקחת אותך למקום מיוחד" הוא אמר. הלכנו 20 דקות וישבנו על דשא רך. "מה זה המקום הזה?" שאלתי.

"אמרת שיש לך דמיון גדול אז אני הולך לתאר לך את המקום הכי יפה בעיר לדעתי, סוף העיר. תדמייני: דשא ירוק ורך ליד אזור קטן עם עצים ירוקים, פרחים, שמש, שמיים כחולים... ואותי ואותך יושבים ומתנשקים" הוא אמר ונישק אותי על השפתיים.

חיי שרה מאת: לי-את גרין

12/02/2013 ב' אדר תשע"ג

"שורה'לה שורה'לה, מהרי מהר הביתה, פסח בפתח."כך אבא צעק לי מהחלון.טירוף אמיתי הפסח הזה. כולם נכנסים להיסטריה כאילו שגלי צונאמי עומדים לשטוף את הקריה האפורה שלנו, או שמלחמה גרעינית עומדת להתרחש, השם ישמור. רצתי בעודי סוחבת שקיות משפע שוק, כשעלי פטרוזיליה, שמיר וכוסברה מתבצבצים להם מהצדדים, מנסים, ברגע האחרון, לחמוק מגורלם המר והידוע מראש. הרחובות המלאים וצפופי האדם של קרית ספר, המקום שאני מכנה "הקריה", נראו כמו ב"יום שאחרי". ילדים עם כיפות שחורות וציציות זולגות, רצים במהרה ונושאים סלים כבדים. אמהות עייפות וטרודות, לבושות שמלות פשוטות ולראשיהן מטפחות בלויות, מובילות תינוקות בעגלות קרועות. כולם רצים בתיזמון מופתי ובמהירות בכדי להספיק את הסידורים לחג.

להמשיך לקרוא

גאולה, מאת: רחל פרג

12/02/2013 ב' אדר תשע"ג

את הסלים של גאולה כולנו הכרנו, שני סלים היו לה, סלים כתומים מפלסטיק שבלטו למרחוק, תלויים היו על זרועותיה כחלק בלתי נפרד מגופה ויחד עם השמלה הפרחונית שלבשה ומטפחת הראש הירוקה הכריזו תמיד על בואה. בוקר בוקר, הייתה גאולה יוצאת להסתובב בשכונה "שלה", ברחוב "שלה", מסתובבת בסמטאות הצרות של שכונת הנחלאות, מטפסת במדרגות הרבות של רחוב המדרגות, מפצירה בקולה הצלול והמתנגן: " שכנות שלי, ש- כ- נות, יקרות וחביבות, נ- ש- ים, אם יש לכן נעל ישנה...אל תזרקו, חבל, חבל, בחיי חבל, גאולה לוקחת הכל, שמלות ישנות – גאולה לוקחת, מכנסיים? גם טוב, רק לא לזרוק, חרם (חבל) באמת חרם, כן, כן, גם כוסות ישנות וצלחות, אז מה אם הן קצת שבורות, לא נורא, גאולה לוקחת הכל, ה-כ-ל".

להמשיך לקרוא

האיש הרדיואקטיבי, מאת: זאב גרוסמן

12/02/2013 ב' אדר תשע"ג

מר איקס נד בראשו. משהו לא בסדר, הוא חייב לגשת לרופא. ללא דיחוי התקשר לקבוע תור: "מתי תרצה לבוא? אפשר ב-09:00, 09:10, 09:20..." . "אבוא עכשיו"- קטע מר איקס בחוסר סבלנות את הפקידה האדיבה. כאשר התיישב אצל הרופא כבר חש הקלה מסוימת. אין ספק שהמקום משרה אווירה של סמכות רפואית עם כל הדיפלומות התלויות על הקירות ועם המכשור הרפואי המיושן והטוב.

להמשיך לקרוא

התעוררות, מאת: רן נייגר

12/02/2013 ב' אדר תשע"ג

באותו בוקר התעורר אהרון ליפשיץ בטלטלה פתאומית בהרגשה שהשעה מאוחרת מאד. רגע עוד שכב בעיניים עצומות למחצה, קשוב לשקט הלא רגיל, אך כשהבחין בעוצמת קרני השמש המסתננות דרך התריסים, הדחיפות שחש בעת יקיצתו שבה ואחזה בו: השעה הייתה מאוחרת בהרבה מהשעה בה נהג להתחיל את שגרת יומו. רגיל היה להתעורר כאשר כלבו קפץ על מיטתו מדי בוקר אך עתה לא היה הכלב בחדר, והשינוי בשגרה גרם לאהרון לאי שקט. הוא קם באחת מן המיטה והביט דרך חרכי התריס, ולתדהמתו הבחין בדמות נטועה ללא תנועה באמצע החצר. מחשבתו הראשונה הייתה קשורה לא בדמות הזרה, שקוויה היטשטשו באור השמש החד שהאיר מאחוריה, אלא בשאלה מדוע הכלב שאמור היה לשמור על החצר לא נבח.

להמשיך לקרוא

החלמון של עקיבא, מאת: יעל גרוס אנגלנדר

12/02/2013 ב' אדר תשע"ג

רק בטעות נחשב עקיבא לאיש מריר. אמנם הכביר פרטים על צרותיו, אמת כי אהב לטבול במדמנת המר והמכאיב אבל לולא אותם ארבע קירות בפנימית ד' שם שהה חודשים ארוכים בשל וירוס בלתי מוכר השוכן בגופו - הייתה נגלית לעולם נפשו האמיתית, רכה ומתנוצצת כחלמון של ביצה, מוכנה אל מה שהעולם יזמן לה. אישה יש לו לעקיבא - תקווה שמה. וגם ילדים. וגם חברים. וכולם מגיעים לבקר. אלא שנדמה לו שחוט חייו נפרם מחייהם. בלון בודד באוויר. הם - במולדת הבריאים והוא - בארץ החולים.

להמשיך לקרוא

גידול, מאת: גיל אדטו

12/02/2013 ב' אדר תשע"ג

זה התחיל בשיעול נוראי, ובקשיים בנשימה. לקחתי כל מיני סוגים של תרופות וגם טיפות הומיאופתיות, ואימא שמה לי מכשיר אדים בחדר אבל זה לא עזר, אז הלכתי לרופא. הוא אמר שזו סתם אלרגיה של עונות מעבר, זה נשמע תמיד לי נורא מוזר שמישהו יכול להיות אלרגי לעונה מסוימת אבל הוא הסביר, ובכל מקרה זה לא היה זה.אחר כך הלכתי לרופא אחר, ולעוד רופא, ולדוקטור שאבא שלי מכיר עוד מהצבא, עד שמישהו מהם שלך אותי לבדיקות וצילומים.בבית החולים לקחו ממני מבחנות של דם והייתי צריכה להוריד את הבגדים שלי ולהחליף אותם במין חלוק שקוף של בית חולים.

להמשיך לקרוא

לראות בעיניים אפורות, מאת: גל אדם

12/02/2013 ב' אדר תשע"ג

שלום, קוראים לי אופיר ואני ילדה עיוורת. אני כאן כדי לספר לכם את הסיפור שלי במהלך שנת הלימודים של כיתה ז':הכול התחיל בסוף כיתה ו'. סיכמתי עם הורי שאני אלך לבית ספר רגיל כי עד כיתה ו' הייתי בבית ספר לעיוורים. אחרי שקנינו את הספרים שכתובים בכתב ברייל החופש עבר מהר וכתה ז' התחילה."בוקר טוב לכול התלמידים, הישנים והחדשים, אני רוצה להכיר לכם ילדה מיוחדת מאוד בכיתה הזאת, קוראים לה אופיר והיא עיוורת" התחילו התלחשויות בכיתה. "אופיר כנסי בבקשה" המורה אמרה. "שבי ליד אמיר" היא אמרה.

להמשיך לקרוא


פניה למוקד העירוני מוקד 106
פניה למוקד העירוני
חזור לראש העמוד