כתיבה בראי המקום

יצירה הנוגעת בנימי נפשה העדינים ביותר של החברה הישראלית, ועוסקת באחד האתגרים הרגשיים הגדולים שישראלים בוגרי קרבות ומלחמות מתמודדים איתו.

אותם הלומי קרב, פוסט טראומטיים המתהלכים בינינו ונראים כאחד האדם, שגם הנופים הירוקים של מודיעין לא מצליחים לכסות עבורם על הכאב והחור הגדול הזה, מתוארים באופן מופלא בטקסט הזה.

בסיפור הקצר הזה, נוגע המחבר בכישרון רב, דווקא בימי החול, שאחרי ימי הזיכרון וחגיגות העצמאות, ימי הח' באייר, ימים שבשביל רבים מאיתנו מורכבים מבעיות ואתגרים מגוונים - אבל בשביל מי שנושאים בתוכם את טראומת המלחמה והאובדן, הם אף פעם לא רק כאלה.

שכבה דקה של אלם והלם וכאב מתלווה עבורם לכל ימי החול כביכול, וגם בתוך אשליית הפארקים והאושר הירוק המטופח של מודיעין, כפי שמתאר הכותב, ממשיכה הנשמה שלהם לכאוב, וגם הניסיון לברוח אל הגבעות הדרומיות מותיר את גיבור הסיפור רועד כואב וקפוא, ומחפש תשובה שכנראה לא תגיע.

בחדות ובהירות משתף אותנו המחבר בשמות ופנים וחלומות של מי שאינם, וממשיכים ללכת איתו כל הזמן, בניסיונות להתמודד, במאמצים לבנות חיים ומשפחה וזוגיות, להמשיך לחיות לצד הצללים הגדולים מהעבר, ולבסוף ברגע מסוים אחד לכתוב את כל זה כדי למצוא נחמה.

קראנו את הטקסט האנושי הזה בעיין דומעת, נפש נרגשת ותחושה שאנחנו לרגע אחד שם איתו ומצליחים, ולו במעט, לחוות את הכאב הגדול הזה, שהוא מנת חלקם של ישראלים רבים. תודה על כך ותודה על היכולת לכתוב את הדברים בדיוק בדרך הזו שתגיע אל הלב.

לסיפור המלא

תקופת הקורונה הביאה עמה קשיים, אי-ידיעה ומורכבות רבה. לצד זאת היא גם נשאה בכפותיה אפשרויות חדשות של התבוננות, התפתחות ויצירה. הקורונה הרימה תמרור עצור, אלצה אותנו להאט את הקצב, לפקוח את העיניים, להרים את הראש ולהתבונן בזקיפות ובבהירות באורח החיים השגרתי והיומיומי ובמה שנמצא הכי קרוב אלינו.

וכמה יופי נמצא ממש לידנו, הכי קרוב שיש. כמה יופי מעטר את העיר מודיעין. באתריה הארכיאולוגים, בדור העתיד, אך בעיקר בהווה, במה שנוכח ברגע הזה. בשיר "כמה יופי" הדובר השירי מבקש ונדמה שאפילו דורש מאתנו להתבונן ביופי שנמצא מסביב. ומה יותר נוגע, מרגש ומרטיט ממה שנמצא ברגע הזה?

לאחר תקופה ארוכה ומאתגרת שהתאפיינה בצמצום ובהתכנסות של האדם אל חלקת האדמה הפרטית שלו, מתעוררת עמדה סקרנית וחוקרת, מפציעה נקודת מבט המבקשת לשים לב לדברים הקבועים והמשתנים, ולאופן שבו אלה מעוררים בנו זיכרונות רחוקים לצד ציפיות ומחשבות על מה שעתיד להתרחש.

שלושה שירים שהם כמו מחזור שירי אחד שבמרכזו התפתחות ותנועה. רגיעה, מעבר דרך עין הסערה וסימני שאלה שצצים כפטריות אחר הגשם. באמצעות מטאפורות עדינות ורכות, המילים נשזרות בשירים בידי חוט תפירה ויוצרות מרבד של הרמוניה ונוכחות הנושא את הנפש אל סערת השמיים ובחזרה אל הקרקע היציבה.

כמה יופי קיים בשירים. כמה יופי יש בדיוק, בתמצות ובליטוש. במילים הענוגות ובשורות הנוגעות. בפשטות המורכבת בתוך התנועה שבין ההווה לבין העבר, בין העכשיו לבין המחר. אז תמצאו לכם לך זמן, כפי שמבקש הדובר, "בַּתֶּפֶר הַדַּק בֵּין עַכְשָׁו לְמָחָר", לעצור ולשים לב. תראו כמה יופי.

לשיר המלא

הסיפור "פאתי מודיעין" מספר על מסע של אדם שאיחר לרכבת, בעוד הוא מסתכל על הנוף של הגבעות הירוקות, הוא מחליט להתעלם מתמרורי האזהרה ונכנס למערה. לאחר נפילה הוא מאבד את ההכרה ומוצא את עצמו בתקופת זמן בעבר, ללא חשמל וללא רכב בבית של יעקב ורחל רחוק שנות אור מהעולם המודרני..

בכתיבה קולחת ומותחת יש כמיהה לחיים של פעם, געגוע לחיים שחלפו. יש הפרדה בין עולם של טבע אידיאלי המתגלה בחלום הגיבור לעולם חומרי של היום. הפרדה שמתבטאת בשטחים הירוקים של מודיעין. הפרדת הזמנים בסיפור, מחברת את הטבע ואת חוויות הקורא. הסיפור פורץ את גבולות הזמן, עובר ממציאות למציאות, ועל רוח הסיפור מרחף געגוע אל גן עדן האבוד. בדומה למסע של אודיסאוס הגיבור מצוי בקונפליקט תמידי עם תובנה "פתאום הבנתי שאני ממש מאושר, החיים בעולם המודרני והחומרני נראו מאוד רחוקים". כפרדוקס דווקא כשאדם מתרחק מהמציאות היומיומית, הוא מבין טוב יותר את המציאות הנפשית, מתוך החיים הסיזיפיים תצוץ הגאולה.

הסיפור מביא מסר לקורא: חובה לזכור את החיים של פעם. במבט אירוני, יש כאב בזמן החולף, כאב המתבטא בנפילת הגיבור, עם זאת, הגבעות הירוקות של פאתי מודיעין כמטפורה לרוגע ושלווה, לחדווה של גילוי, להתבוננות של אדם בנוף חיצוני ופנימי. ושאלה פילוסופית: האם "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" כדברי שאול טשרניחובסקי או שתבנית האדם תשתנה כשתבנית הזיכרון תפציע בעולם אחר כחוויה סוריאליסטית. הסיפור של ההווה והעבר מתלכד לזמן אחד כמו הסיפור של מודיעין שמתמזגת עם סיפור הגיבור. ולטר בנימין כתב: "עמדתי מול מפה, ובו בזמן בנוף שהוצג בה, הנוף היה שומם וחשוף להבהיל" להבדיל כאן יש קטרזיס והלימה בין הנוף לבין בבואת הנפש.

על כל אילו הענקנו לסיפור "פאתי מודיעין" את המקום השלישי.

לסיפור המלא

במחרוזת בת שלושה שירים על מודיעין מביע המשורר ערגה וכמיהה בלתי מושגת לעיר מודיעין: "כמו גבר שלא זכה לאהוב אישה, אלא כשעזב אותה כך למדתי להוקיר אותך רק כשכף רגלי פנתה מאיתך, אל נופים אחרים". מודיעין מעוררת כיסופים ומבע של תשוקה והשלמה, יש התגלות וכאב אילם של משורר בודד שאוהב את העיר רק לאחר לכתו ממנה. והעיר באה אליו מרחוק.

בשיר השני יש לעיר מעמד של התקדשות עם הרמז לקודש ולגאולה, לתפילות ולתחינות "עד לא מזמן היית רק חולות ואבק, אך בא לציון גואל..שמן השממה גם ניתן להפריח שורשי אחיזה" במהפך של רגשות , במעבר מן האני אל הלאומי. מודיעין מחדשת את ימיה כקדם לתפארת של עיר, והאני הלירי נסתר לנוכח פני העיר.

בשיר האחרון יש איזון, הרמוניה וחיבור בין הדיוניסי של השיר הראשון לבין האפוליני של השיר השני: "הנחת פירות אהבה, הרווית געגוע במבט מתמסר", טלטלת הניגודים והגעגועים מחבקת את הנפש הנסערת שנפתחת לאהבה. השירים במחרוזת נעים בין עצב לתקווה, בין שממה לפריחה, בין געגוע למולדת רחוקה ומחצלת אפשרות, מוטיבים המשתקפים בחיים עצמם, וזה יופיו של השיר שמתמזג עם יופיה של הבריאה ושל האדם הראשון: "בשרו לפנינו את מולד הירח" בתמונות של אהבה: "פניך הצלו פני". השיר מפגיש את הקורא בעת ובעונה אחת עם מסתרי היקום, חידתיות האהבה, תמימות ופיכחון, יחסי איש ואישה בניגודים שזוכים להארה. האני השירי מתפצל ומגלה את עצמו מחדש בנופי העיר מודיעין: "כשבבואת השמיים השתקפה בנגינת מי האגם". השורות מתלכדות בצליל ובמשמעות אל מסלולי חיים מראשיתם עד אחריתם. אפלטון כתב: "כל אדם הופך למשורר כאשר הוא אוהב" ואכן יש בשיר מפגש בין אוהב, משורר והעיר מודיעין.

על כל אלה הענקנו לשיר "מודיעין" – ציון לשבח

לשיר המלא

באמצעות כתיבה בהירה וקולחת נפרשת אל מול הקורא התמודדותה של משפחה עם אובדן קשה מנשוא ועם הצורך לבצע שינויים משמעותיים ולהתאים את אורח החיים לתהפוכות ולבלתי ידוע שהופך לשגרה.

ראשיתה של היצירה באובדן הפנטזיה "לנורמליות" והמשכה באובדן האהוב והיקר מכל, בדומה לסיפורן של משפחות רבות מדי במציאות הישראלית הקשה והמורכבת: "אל תדאגי אני אחזור, היה אומר לי. רק שהייתה הפעם האחת ההיא שהוא לא חזר". כמה כאב, בדידות וגעגוע יש במילים הנוראות והמוכרות האלו.

זהו סיפור על רגעים קטנים שנשזרים לכדי חיים שלמים. סיפור של פיסות זיכרון יקרות ועיצוב של זיכרונות חדשים. אמירת הן למה שהחיים מזמנים באמצעות התמודדות ותעצומות הנפש, באמצעות כוחם המרפא של שותפות הדרך ושל הכתיבה.

לפנינו יצירה חשופה שנוגעת בחרדות ובפחדים עמוקים שלעיתים אין להם שם אך כל הורה מכיר אותם מקרוב במחשבותיו, והיא עושה זאת באומץ, בחמלה ובעדנה, כמו אומרת אפשר וחשוב לדבר גם על זה, על סופות הלב הדואב.

הסיפור מאפשר לקורא להרגיש ולחוות בעיני רוחו באופן בהיר וממשי את נופיה של העיר: את השבילים המתפתלים, את פארק ענבה, את המדשאות המוריקות. ברקע נשמעים קולות ילדים משחקים, צחוקם מהדהד מעבר לדף ולמילים. מרפא במעט את הצער הצורב. החיים ממשיכים.

"הנייר ריק מולי" מציינת הדוברת בראשיתו של הסיפור. כמה מזל שהתמלא, במילים של דמעות ובמילים של תקווה. תודה על טקסט כנה, אמיץ ונוגע.

לסיפור המלא