אני אוספת קופסאות גפרורים.
אני בת 5 ואימא מבשלת במטבח מרק בטעם שאני לא אוהבת. היא משתמשת בגפרור האחרון בקופסא ושמה אותה בהיסח הדעת בצד. אני מסתכלת על הקופסא, הקופסא מסתכלת עלי. היא לא כל כך מיוחדת, אדומה עם פס כחול בפינה. אני לוקחת את הקופסא ופותחת אותה, היה לה ריח של שרוף, ריח טוב של שרוף. "תעזבי אל תגעי בזה זה זבל". אימא שלי נותנת לי מכה ביד, ובכל זאת אני לא עוזבת את הקופסא. במקום לזרוק את הקופסא, אני מכניסה אותה לכיס של המעיל עם הכפתורים הלבנים שאני לובשת גם בתוך הבית, אפילו שלא קר עד כדי כך. אני רצה לחדר, ושמה את קופסת הגפרורים בתוך תיבת הנגינה הוורודה שלי.
אני אוספת קופסאות גפרורים.
היום יש לי יום הולדת. אני בת 9 ויש לי הרבה קופסאות גפרורים. את תיבת הנגינה החליפה תיבת עץ שגדולה כחצי מהגודל שלי. בתוכה קופסאות מכל הגוונים, מכל הצורות ומכל המינים. משובצות, מקושקשות, או סתם חלקות. כשאני חוזרת הביתה מבית ספר ואוכלת תפוח, אני רואה איש יושב בצד הדרך, הוא מלוכלך ומתכסה בעיתון. יש לו חור בגרב. אימא אמרה לא לדבר עם זרים אבל הוא נראה כל כך אומלל, אז אני נותנת לו את התפוח שלי. האיש מסתכל עלי ואני מסתכלת על האיש. "יש לי היום יום הולדת" אני אומרת לאיש. "ואני לא רוצה שתהיה עצוב ביום ההולדת שלי" האיש מחייך חיוך חסר שיניים ולוקח את התפוח. הוא מכניס את היד לכיס ומוציא קופסא קטנה ואפורה, קצת מרופטת עם פרפר בצבע שפעם היה זהב אבל דהה קצת. קופסת גפרורים. האיש מחייך ונותן לי את הקופסא. הוא לא דיבר אבל אם הוא היה מדבר, הוא היה אומר 'יום הולדת שמח' , אני חושבת.
אני אוספת קופסאות גפרורים.
היום יש לי בת מצווה .יש לי הרבה יותר 'מהרבה' קופסאות גפרורים. את בובות החרסינה על המדפים, מחליפות כעת קופסאות בערימות מסודרות. אימא טוענת שאני אוגרת זבל, אני חושבת שאני אוספת זיכרונות. כל הכיתה באה למסיבה שלי היום. רובם הביאו כסף אבל היו גם מתנות. לפני שכולם הלכו הביתה אורי, ילד נבוך, סמוק וביישן בכיתה שלי, שעוזר לי תמיד בשיעורי הבית, ביקש שאפתח את המתנה שלו עכשיו. פתחתי את העטיפה הזולה, ובפנים ראיתי קופסא ורודה עם ורד מצויר. קופסת גפרורים. פתחתי את הקופסא, ובפנים שכנה לה בשקט טבעת בצבע כסף עם עיטור של פרחים. אורי אמר שהוא מצטער שלא עטף את הטבעת בקופסא יפה יותר. אני מצדי חיבקתי אותו ואמרתי לו שזאת המתנה הכי יפה שמישהו אי פעם יכול היה לתת לי.
אני אוספת קופסאות גפרורים.
אני בת 14. קופסאות גפרורים סותמות כל סדק בקיר. אימא ואבא רבים על המדרגות בכניסה. הוא צועק שאין לו כסף, היא צועקת משהו שאני לא מבינה. אני מסתכלת דרך החלון. אבא מדליק סיגריה ומשליך את קופסת הגפרורים על הרצפה בחוץ. אימא בוכה, אבא צועק. אבא לוקח את המזוודה השחורה שלו, עולה על האוטו השחור בחליפה השחורה שלו, ונעלם. אימא נכנסת הביתה, צועקת שהיא הולכת ולא לחכות לה, היא תחזור מאוחר, ואז היא טורקת את הדלת. אני יוצאת החוצה, הכל חושך, כנראה המנורה בחוץ שוב נשרפה. אני מגששת על הרצפה בעיוורון ומוצאת אותה. קופסת גפרורים שחורה של איש שחור, עם חליפה שחורה, ואוטו שחור, וכאב שחור. הקופסה הסריחה מבגידה. וזאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אבא שלי.
אני אוספת קופסאות גפרורים.
אני בת 16. אי אפשר ללכת בחדרי מבלי לדרוך על קופסת גפרורים. אני הולכת למועדון עם חברות בלי לספר לאימא. אני רוקדת וחם לי, אני מזיעה. הן נותנות לי משהו לשתות אבל זה שורף לי את הגרון ואני נחנקת. הן צוחקות. אנחנו יוצאות החוצה והן נותנות לי סיגריה, הן מעשנות. הן זורקות לי קופסת גפרורים זהובה עם ציור מפחיד של עין עצומה ואני לוקחת את הגפרור האחרון ודוחפת אותה לכיס. אני מדליקה את הסיגריה, אני מנסה לעשן את הסיגריה, אני נחנקת, אני משתעלת, הן צוחקות. הן הולכות ואני לא מבינה איפה אני. איש אחד בא וגורר אותי, ואני לא יודעת לאן. הוא מתחיל לנשק אותי, ואני בועטת בו אבל הוא לא עוזב אותי. אני צורחת, אני בוכה, הוא נוגע בי, זה מגעיל. אני שומעת בום והאיש נופל, ואני נופלת. נער שנראה לי מוכר עומד מעלי ונותן לי יד. אני שואלת אותו איך קוראים לו, והוא אומר שקוראים לו אורי. אני שואלת אותו אם הוא זוכר אותי, ובתגובה הוא נותן לי קופסת גפרורים, סגולה כזאת עם פרחים שחורים. אני נותנת לו חיבוק והוא לוקח אותי הביתה.
אני אוספת קופסאות גפרורים.
אני בת 17. אני דוחפת קופסאות גפרורים מתחת למיטה, כי הרצפה שלי מוצפת. אני יושבת אצל סבתא בסלון, ושותה תה קמומיל. סבתא אוהבת תה קמומיל, והיא אוהבת שאני שותה תה קמומיל, גם אם זה מעורר בי חשק להקיא. סבתא אומרת שיש לה משהו לתת לי, אני מופתעת. היא פותחת את ארון הפורצלן שלה, ומרימה את ארנב החרסינה שלה מהמקום. היא מנערת אותו, וקופסא ישנה בצבע קרם ואבק נופלת בקול חבטה. היא פותחת את הקופסא ונותנת לי משהו מתכתי וקר, מפתח. שאלתי את מה הוא פותח. היא אמרה שהוא פותח את המחסן. אף אחד לא נכנס למחסן, סבתא לא מרשה. היא שומרת שם סודות. שאלתי למה היא נותנת לי את המפתח, והיא אמרה שבקרוב אגלה. אני מבקשת גם את הקופסא. למחרת בבוקר סבתא שלי מתה. אני לא בוכה בהלוויה.
אני אוספת קופסאות גפרורים.
אני בת 17 וחצי, וקופסאות גפרורים נרטבות לי בכל פעם שאני בוכה. רק עכשיו אני מעיזה לפתוח את המחסן של סבתא, כי אימא מוכרת את הבית, וזה עכשיו או לעולם לא. אני מכניסה את המפתח למנעול בפחד, מסובבת, מסובבת, המנעול חורק ונפתח. אני פותחת את הדלת, אני תוהה כמה גוויות של עכברים שוכנים במקום הזה. אני מושכת בחוט, והמנורה נדלקת. והן מסודרות מולי בערימות מעלות אבק שמתנשאות עד לתקרה. קופסאות גפרורים. סבתא שלי אספה קופסאות גפרורים.
ואני בוכה.
אני אוספת קופסאות גפרורים...
30/06/2016 כ"ד סיון תשע"ו
'אמא' הוא סיפור מבעית השואב את כוחו דווקא ממה שלא נאמר בו. הוא עוסק בנושא הטעון ביותר שאפשר להעלות על הדעת מבלי להזכירו מפורשות. אמא, בת, רכבת צפופה, שלג, יערות, מדים; אלה הם חומרי הגלם של הסיפור 'אמא' והם מתגבשים לכדי דרמה עוצמתית ומטלטלת. הרמזים הברורים לא זקוקים להסברים מפורשים. הסגנון המאופק מעצים את חווית הקריאה. המשפטים הקצרים, החזרה על מילים, הפנייה הישירה אל האם, משמשים אמצעים הבעתיים רבי עוצמה. 'אמא' הוא סיפור קצר וכואב לתפארת.
05/06/2014 ז' סיון תשע"ד
"אני אוספת קופסאות גפרורים." כך נפתח הסיפור וכך הוא מסתיים. ובתווך נפרסות בפנינו שברי תמונות מחייה של הגיבורה. היא בת חמש, מבשלת עם אמה במטבח ואוספת אל כיס מעילה קופסת גפרורים ריקה. היא בת תשע, האוסף גדל בינתיים, והיא חוזרת מבית-הספר וחולקת תפוח עם ישיש שפל רוח בצד הדרך. בת ארבע-עשרה היא רואה את אביה משליך קופסת גפרורים על הרצפה בדרכו החוצה, יוצא בכעס ונעלם מחיה לתמיד. וכל אפיזודה מופרדת מקודמתה במשפט שהופך למעין מנטרה. "אני אוספת קופסאות גפרורים". היא הולכת ומתבגרת, ושברי האירועים מצטרפים ומתגבשים לתמונה רחבה שמוטיב אוסף קופסאות הגפרורים מוביל אותה. מעל הסיפורים המפורשים מרחפת אווירה עמומה של סוד והיא הולכת ומתעצמת עד לשיאה באפיזודה האחרונה.
05/06/2014 ז' סיון תשע"ד
לינה, גיבורת הסיפור יוצאת מביתה דרך מסגרת עלומה המנתקת אותה מסביבתה המוכרת ומעבירה אותה לעולם חדש ומסתורי. מבולבלת והמומה היא מוצאת את עצמה ברחובותיה של עיר אפורה ומנוכרת ומגלה שעליה להשתלב בסדר חברתי חדש על פיו אנשים מזוהים על ידי ברקוד שניתן להם, והם מתחלקים למעמדות של אדונים ועבדים. בעל כורחה היא הופכת למספר 354, עבד נטול זכויות. היא מגלה סביבה אנשים כהי מבט המסתובבים חסרי מטרה, עבדים נטולי זכויות הממלאים הוראות ללא עוררין. לצדם מתהלכים ה'אדונים', נחושים, דורסניים, משימתיים. הסיפור משלב בהצלחה מציאות פרוזאית עם אג'נדה מורכבת. הוא קורא תיגר על מוסכמות חברתיות ויחד עם זאת הוא מצליח לפרוט גם על נימי הרגש. למרות קוצר היריעה, סופו של הסיפור מותיר את הקורא מבולבל ומעורר אותו למחשבה.
05/06/2014 ז' סיון תשע"ד
הוא עובד משרד אפרורי, כלוא בקוביית מחשב. הוא גר בדירה הקטנה מדי למידותיו, מריחה מספרים ואבק. הוא משתדל לא לחשוב עליך, האהובה שאבדה לו זה מכבר, ומשתדל שלא להסתכל על השמים האפורים כדי לא לראות שם את המלאכים הנופלים, צורחים, ונשברים על האדמה כשהם הופכים לבני אדם. הבוסית מדברת איתו על חופשה ללא תשלום, ומציעה שייקח לעצמו זמן להתאבל. הוא תוהה איך נכשל אפילו בעבודה שלא דורשת ולו שבריר של אינטלקט. נגיעות הוא סיפור בשל להפליא, כתוב בשפה בוגרת ובקצב רהוט שמקומו לא יכירנו בסיפורי נוער. הקריאה היא כמו כניסה, וויזואלית ואמוציונאלית ביותר, אל עולמו של הגיבור על המתרחש סביבו, ובעיקר אל רגשותיו הפנימיים.
05/06/2014 ז' סיון תשע"ד
הסיפור מעיין נסתר הוא סיפור של כמיהה וגעגוע של אישה אל אהוב ליבה בציפייה למפגש עימו. מסע של הנפש אל הלא נודע. הסיפור מסופר בשפה פיוטית - לירית ועשירה הסוחפת את הקורא אל עולם ייחודי של דימויים, מטאפורות ותיאורים בעלי משמעויות, של אמונה באהבה ובאני ובמושא הכמיהה. המעיין הנסתר הוא מטאפורה לחיים הנסתרים של דמויות הסיפור. הגיבורה וילדיה מטיילים בדרך אל המעיין. בסיפור קיימים זיכרונות ילדות על עץ החרוב וציפייה דואבת של גיבורת הסיפור להיפגש עם אהובה בתחנה המרכזית בתל אביב: "שעות עמדתי שם באפלת הקלחת הרותחת.. וזעקתי, אל תסתיר פניך ממני.." האם המפגש יתממש? "בפסיעה חרישית לבל ירעימו תופי אוזניך תצעד נפשי הזעירה בתוך המנהרה תחפש דרכה במבוכים.. "
05/06/2014 ז' סיון תשע"ד
"שלום לך. מדבר כרים רדפא. אני הבעל של סוהיר זכרונה לברכה, ש... שקיבלת את הגוף שלה". חייה של מאיה, משותקת המרותקת למיטתה, משתנים באחת כאשר מודיעים לה שנמצאה לה תורמת גוף – היא תוכל להכניס את תודעתה אל לגופה של מישהי שנפטרה לא מכבר. היא תוכל שוב לנגן, לצאת עם בחורים, להתחתן... איזה כיף! יש לתורמים רק תנאי אחד, אך זהו תנאי מאוד לא מקובל בסיטואציות כאלה: הם רוצים שמאיה תמשיך לקיים קשר עם משפחתה של התורמת. חרף ההתנגדות של הוריה, מאיה בוחרת ללכת אל המפגש הגורלי. בתוך המפגש, מאיה תחווה בליל של רגשות ותחושות שיאלצו אותה להתחיל לשאול: האם באמת אין קשר בין הגוף לנפש? האם ייתכן שסוהיר ממשיכה לחיות דרכה, ובתוכה? והאם באמת ניתן להפריד בינה לבין הנערה העלומה שהיא שוכנת כעת בין איבריה?
05/06/2014 ז' סיון תשע"ד
הסיפור זמן מוחמץ מספר על עולה חדשה מרוסיה, כימאית בעברה אשר עובדת כעוזרת בית אצל פרופסור לפיזיקה שלמד בגרמניה, היחסים בין הדמויות משתנים כאשר הפרופסור מגלה שהיא מבינה גרמנית ומתחיל לשוחח איתה בחופשיות מוחלטת. ברקע הסיפור ישנה "תעלומת תמונת פניה של צעירה עם שיער שחור כפחם המישירה זוג עיניים כהות ושקועות בארובותיהן אל המצלמה". הסיפור עובר מהמימד הריאלי לז'אנר הבדיוני של בניית מכונת זמן וסיפור אהבה נכזבת של הפרופסור לאישה שבתמונה.
05/06/2014 ז' סיון תשע"ד
הסיפור פלושקעס – אצבעות בפולנית - מכניס את הקורא לעולם קסום של זיכרונות ילדות. גיבורת הסיפור כמהה לגלות את מתכון הפלושקעס של סבתה, אשר ליווה את ילדותה בבית הסבתא ולא נמסר מעולם. הסבתא, ניצולת שואה מגליציה, חפרה בורות הסוואה, התחבאה במחילות ובעיירות, בילתה את "ירח הדבש" בבריחה בכפרים וביערות הקפואים של פולין ולבסוף התיישבה בצפת. החיים הקשים הטביעו את חותמם על הסבתא ועל הילדה כאשר ברקע הפלושקעס, שהינו כדור בצק עם בצל מטוגן, מביא נחמה וממתיק את המאורעות הקשים מנשוא. בנוסף שזורה בסיפור עלילה מרתקת ומרגשת על נדודי הנכדה בעולם בחיפוש עיקש אחר מנת ילדותה שהיא טעם חייה, חיפוש אחר גן העדן האבוד אשר לוקח את הקורא למשמעות מטאפיזית ואוניברסאלית של החיים.
