כשהתעוררתי, ניגשתי לסלון וראיתי שסדר הבובות שסידרתי השתנה. כשעזבתי אותן למנוחת הצהריים, הן עוד צחקו בלונה פארק, אך כעת, הן עמדו כאילו היו במסדר צבאי. בית הבובות המיניאטורי עדיין היה במקומו, ליד תיבת הנגינה עם הבלרינה המרקדת.
בדקתי את החלונות ואת דלת הכניסה, והן היו סגורות. רצתי לגינה וחפרתי באדמה, כדי לבדוק שהתכשיטים שהחבאתי במקרה שתפרוץ מלחמה, עדיין שם, והם אכן היו במקום. חזרתי לסלון, ופתאום ראיתי את דני, ישן על הספה. איך פספסתי אותו? איך לא ראיתי שנכנס?
הסתכלתי על גופו העדין ועל מבטו התמים. נזכרתי שסיפר לי באחת מהשיחות שניהלנו, שהוא לומד יחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, ולפרנסתו, עובד במכולת. הוא סיפר לי על הקורסים שלמד – ביניהם, סדר עולמי ותולדות המלחמה, ודיבר על קלאוזביץ, מאבות תורת הלחימה המודרנית.
אהבתי לשמוע את סיפוריו על ה"נסיך" של מקיאוולי, על כך שבני אדם צבועים ותאבי בצע. הוא הסביר לי מהו ריאליזם פוליטי, ותיאר מהי התנהלות בפוליטיקה ללא התחשבות במוסר. הוא הרבה להשתמש בביטוי "אדם לאדם זאב" והסביר שאדם מתנהג לאדם אחר כזאב מטבעו. נהנתי לראות כיצד הוא מתלהב מלימודיו באוניברסיטה.
ניגשתי אליו, נגעתי בלחיו עד שהתעורר ושאלתי איך נכנס. "ידעתי שאת אוהבת מרק עדשים", ענה בשקט. מכיסו, התבצבץ מפתח נוצץ, שכנראה נתתי לו פעם. הוא ניגש לשולחן המהגוני במטבח והגיש לי קערה. בעודי לוגמת מן המרק, אמר לפתע שיש לי גוף של נערה צעירה. הודתי לו והשבתי שאין לי מושג בת כמה אני שכן אינני יודעת מתי נולדתי.
הסיפורים המעניינים שלי, הוא אמר, נשמעים לו כמו מסע במנהרת הזמן ומתחברים למה שהוא לומד באוניברסיטה. הוא לא לגמריי קשור להוריו, אבל איתי, הוא מרגיש טוב, כך אמר. דני סיפר לי שהוא אומץ מרומניה בגיל חמש. הוריו המאמצים העניקו לו חינוך וסיפקו לו אוכל, אבל הוא מאמין שהם לא אוהבים אותו. הוא מרגיש, כך אמר, שהם אוהבים את אחיו הקטן, אשר נולד שנתיים לאחר שהוא אומץ. אין לו רצון לחזור לרומניה והוא לעולם לא התעניין בהוריו הביולוגיים ולא רוצה לדעת עליהם דבר.
דני סיפר שאין לו זכרונות רבים מעברו, אבל הוא זוכר שברומניה היו מגישים לו לעיתים עוגה שחורה וטעימה. הלכתי למטבח והכנתי לו עוגה עשויה שכבות - שוקולד לבן, שחור ומריר, ועטפתי אותה בקצפת עם דובדבנים מסוכרים ברוטב ליקר. אמרתי לו שלא ניתן להחזיר ילדות אבודה, אבל שניסיתי לשחזר טעם מעברו. הוא התרגש כשאכל את העוגה ובכה כמו ילד קטן.
היינו אחד בשביל השניה כמו נר קטן בחושך גדול. הרגשנו טוב ביחד, למרות שבליבי ידעתי שמדובר באשליה מתוקה וקצרת זמן - הפלגה רגעית בין איים בודדים של אושר בתוך ים עמוק של כאב.
דיברנו במשך שעות על חייו, על חיי. הוא סיפר לי שחבריו משעממים אותו ושבנות גילו רדודות. השיחות בין חבריו תמיד חסרי משמעות, אמר. דני סיפר לי שבאוניברסיטה, החברים בקושי מדברים פנים מול פנים, אינם מביטים בעיניים, רק שולחים הודעות בניידים ורצים במהירות ממקום למקום. הוא מרגיש אחרת בנוכחותי, רגוע ושלו.