''טורבינת רוח'' מאת אמזלג דנה

"אמא אני אומר לך שזה בסדר, תורידי לחץ. נטע ונגה כבר כאן מ-17.00, והכל כבר מאורגן. גם סבתא כבר מקולחת. רק תגיעי, תלבישי אותה וזהו. אני סוגר, ודי כבר עם ההיסטריה הזאת..."

"נועם", פנתה אליו במבט מלא חמלה, "מתי תבין שאין טעם להגיד לה את זה? היא כזאת. היסטרית ובכיינית האמא שלך, מאז שנולדה".

נועם חייך אליה. בכל פעם כשדיברה איתו על אמא שלו הרגיש שהיא היחידה שמבינה על מה הוא מתלונן תמיד.

"בכל מקרה, היא בדרך, בפקקים, ותגיע עוד 20 דק לארגן אותך".

העבירה יד בביטול, כאילו מסמנת – את מי זה מעניין בכלל?

"אני יורד לראות אם בכל זאת צריך שם עזרה. את מתרגשת"?

"אני מתרגשת, אבל לא מהמסיבה האדיוטית הזאת, אני מתרגשת מאחר כך", אמרה ופתחה שתי ידיים גדולות שקראו לו לקבל חיבוק ענק. הוא התקרב אליה וחיבק אותה חיבוק גדול ואוהב. "גם אני סבתא, יהיה כיף".

הביטה בשעון שעל השידה, השעה היתה כמעט 19.00 בערב.

שיעבור כבר הערב הזה, חשבה לעצמה. מחר בשעה הזאת כבר אהיה שם. רחוק מכל הקישקושים האלו.

הרימה מבט אל המראה. נכון, עכשיו צריך היה להשקיע קצת יותר בחיפוש אחר היופי שהסתתר מאחורי הקמטים והצער, אבל היא עדיין אוהבת את מה שהיא רואה. חייכה, ולפני שהספיקה לתת לעצמה מחמאה קטנה נחת מבטה על התמונה שעמדה שם. היא והוא ליד מכונית שכורה בטיול רומא ודרומה שנתנו לעצמם כמתנת יומולדת משותפת לגיל 50.

חתיך אהוב שלי, מתגעגעת אליך. השנה הכנתי לנו מתנת יומולדת שתפתיע גם אותך.

רק תעזור לי לעבור את הערב המטריד הזה...

נטע נגה ונילי נעמדו בפתח הדלת.

"מה איתה היום?" שאלה נילי. "היא זיהתה מישהי מכן? תיקשרה? אמרה משהו?"

"לא. כלום. כאילו אנחנו אויר לידה" אמרה נטע.

"ששש, תפסיקי, אל תדברי ככה" לחשה נגה.

"מה ששש? ומה את לוחשת? גם אם תצרחי לידה היא לא תניד עפעף. אמרה וקירבה את הפנים שלה בצרוף חריצת לשון מתריסה. את רואה? אין לה מושג מי את בכלל. מתי כבר תביני את זה"?

"די נטע, תפסיקי להיות כזאת רעה. יום אחד היא תהיה מפוקסת ותחזיר לך על כל הרוע הזה"

"נגה, ביום שזה יקרה..."

"טוב די עכשיו שתיכן" אמרה נילי. "רדו למטה לקבל את האורחים אני אדאג שהיא תיראה יפה ונרד.

אחח.... אם רק הייתן יודעות הייתן מתפלצות. חשבה לעצמה.

נטע נגה ונילי, שלש בנותיה.

סהכ רבים היו חולמים שיהיו להם בנות כאלו. באמת שהיא יכולה להיות מלאת גאווה בהן.

חכמות, יפות, משכילות, ומצליחות. לכל אחת מהן באמת רזומה מכובד. הצליחו גם למצוא בני זוג מקסימים, הקימו בית, ילדו ילדים חמודים. משפחות טובות.

נכון, גם כשהיו יותר צעירות היו אנרגטיות עד לרמת התשה אבל לה היתה הרבה יותר סבלנות, והכי חשוב היה לה את עמי. הן היו קשורות אליו כל כך. בנות של אבא.

מגיל צעיר היו פונות אליו כשלא הרגישו טוב, בוכות על הצרות שלהן מולו, מתייעצות איתו. כשבגרו המשיכו לנהל איתו שיחות טלפון כמעט יומיומיות, מספרות לו על ענייני עבודה, ילדים, חברות, הכל.

והוא, היתה לו כל כך הרבה סבלנות אליהן. היה מכיל את כל מה שרצו למזוג לתוכו. מבין, שואל שאלות, מכוון, נותן פתרון ומסיים את השיחה ב- ספרי לי מחר איך היה. ובאמת מתכוון לזה. רוצה לשמוע מהן עוד ועוד.

היא, איבדה את הסבלנות לכל זה בערך בתקופת גיל ההתבגרות של נילי, השלישית. עד אז ניסתה להיות קשובה ומעורבת עד כמה שניתן בחיים שלהן, אבל בכל פעם מחדש זה היה מסתיים במפח נפש. בזה שהיא 'לא מבינה כלום', 'ומה היא בכלל יודעת', ועוד כל מיני הגיגים שפצעו בזמנו את נפשה. למרות זאת המשיכה לנסות עד כמה שיכלה להיות מעורבת בחייהן. ככה זה בין אמהות לבנות, חזרה על המנטרה בינה לבינה, אבל זה לא החזיק מעמד ולא הצליח לשכנע אותה לאורך זמן. גם כשממש הביעה עניין, היא הרגישה שהיא נחסמת על ידן.

היו מסמנות סוג של 'V' בכך ששיתפו בפרטים היבשים, האינפורמטיבים, ואז היו מבקשות שתעביר להן את אבא. בהתחלה הרימה גבה, אפילו קצת נעלבה אבל באיזשהו שלב, לא ברוגז, ולא מתוך כעס, זה פשוט הלך והתגלה עבור כולם כסידור לא רע.

עד שלפני שנה וחצי, הוא נפטר. פתאום. פשוט לא קם.

הוא היה כזה שנגע בכל כך הרבה אנשים. גם בכאלו שהיא או הבנות בכלל לא הכירו.

היא היתה בהלם מוחלט. לא הצליחה להוציא מילה מהפה כמעט כל השבעה.

הבנות, לעומתה, לא הפסיקו לדבר ולפעול. נטע, הפרקטית ביניהן, סידרה בדרך לא דרך, את המיקום הכי פסטורלי למנוחת העולם, ודאגה לאבזר את הגינה שבביתם באוהל אבלים ענק ויפייפה, שמי שלא ידע שזו שבעה היה עלול לחשוב שמתארגנת שם חתונה.

נגה, שהיתה יותר רוחנית ואומנותית בנפשה, אירגנה טקס מושקע, אלגנטי ומרגש. סידרה את כל האלבומים שהצליחה לאסוף בתצוגה יפה על השולחן בבית ודאגה לפלייליסט של שירים יפים שעמי אהב לשמוע כדי להנעים את השבעה.

ונילי, נילי דאגה שהדרמה לא תפסיק לרגע. בכתה עם כל מי שרק אפשר. לא הפסיקה לספר סיפורים. זכרונות ילדות. חוויות יוצאות דופן. מכתבים שכתבו אחד לשני כשהיתה בטיול בהודו. כל דבר שאיפשר לה להמשיך לבכות ולהבכות.

והיא – רק חיכתה שזה ייגמר. שכולם ילכו ויניחו לה לנפשה. שיניחו לה להבין מה קרה כאן. שתוכל לדבר איתו, לכעוס עליו ולשאול אותו שאלות מבלי שכולם יחשבו שהשתגעה. תמיד התבדחו ביניהם על זה שאחרי כל מה שעבר איתה בחיים היא בטוח תחזיק מעמד והוא ימות לפניה. אבל היא היתה בטוחה שאין סיכוי שזה יקרה. הוא היה שור, סוס בריא וכשיר כל החיים. היא היתה דווקא זו שכל כמה זמן "עשתה בעיות" ולכן האמינה בכל ליבה והכינה אותו לא פעם לסיטואציה.

מי יאהב אותך כמו שאני אוהבת? מי יכין לך סנדויצים מושקעים? מי יצחיק אותך כמוני?

והנה הוא נעלם לו ומשאיר אותה לבד. עם 3 בנות מקסימות, נכדים ונכדות מדהימים אבל עם לב שבור וריק, וחלל שלא תצליח בחיים למלא בלעדיו.

היה לה כל כך קשה להכיל את המצב וכשהן התחילו להופיע אצלה בבית מדי יום כדי לבדוק מה שלומה ולוודא שהיא לא בודדה, היא הבינה שככה אי אפשר להמשיך.

היא לא הוא – אין לה סבלנות לזה. לא מתאים לה להיות זו שדואגים לה עכשיו ומטפלים בה. שנאה את זה. לא היה בה הכח להכיל אותן. נכון, הכוונות היו טובות, הן לא רצו שהיא תהיה לבד.

אבל היא, היא רק רצתה את הלבד.

גם על זה כעסה עליו. שהרגיל אותן לכל תשומת הלב הזאת שכעת היא אמורה לספק. לא פעם היתה פשוט מוצאת את עצמה בוהה בחלל החדר בזמן שאחת מהן מגוללת עוד סיפור או בוכה כי ראתה מישהו ברחוב שדומה לו.

והכי גרוע – שכל כמה זמן היתה מישהי מהן מספרת שחלמה עליו בלילה ושהוא אמר לה כך והראה לה כך. ואליה הוא לא מגיע ! היא שתמיד חלמה את כולם ! אליה הוא לא מגיע.

חשבה שהיא משתגעת בכל פעם שסיפרו לה על עוד חלום בכיכובו. כלפי חוץ היתה מקשיבה, מחייכת, מהנהנת בהסכמה, אפילו דומעת, אבל בפנים היתה משתוללת מקנאה.

הגיעה למצב שבו כשראתה את שמה של אחת מהן על צג הטלפון היתה משחררת 'אוףףףף' ארוך ופרטי לעולם, ואז לוקחת נשימה, עוטה מסיכה ועונה.

לילה אחד, בערך שנה אחרי המקרה, לא הרגישה כל כך טוב ונילי החליטה שתישאר לישון איתה. מסתבר שמתוך שינה לא הפסיקה לחזור על אותה המילה במשך הרבה זמן. מספיק זמן כדי שנילי תעיר אותה. אבל גם כשהתעוררה לא הפסיקה לחזור על המילה, מה שהלחיץ את נילי (שקיוותה שזה היה רק חלום), לרמה של טלפונים באמצע הלילה לאחיות שלה כי היא חושבת ש'אמא השתגעה'.

וִיזְ'ט וִיזְ'ט.... וִיזְ'ט וִיזְ'ט.... אני רוצה לחזור ל וִיזְ'ט וִיזְ'ט....

הרופא שבחן אותה בבוקר למחרת שלח אותה לסדרת בדיקות ובסופה החליט שהיא עברה אירוע מח קל ביותר ושיתכן ובימים הקרובים היא תתקשר פחות. כמו כן, הכין אותן שיש אפשרות שהזכרון שלה קצת נפגע ושיכולים להיות מצבים בהם היא תיראה ותתנהג כאילו היא מנותקת, בדומה לסימפטומים של התחלת אלצהיימר. למראה פיותיהן הפעורים נאלץ לחזור ולהדגיש כי מדובר על סימפטומים שרק דומים ל... ולא שיש לה באמת אלצהיימר.

היא, שישבה איתם בחדר והקשיבה לכל, היתה עדיין כולה נרגשת. שִמְחה כזאת לא חוותה המון זמן. כמובן שהסתירה זאת מהן והחצינה פנים של מנותקת. אבל בפנים געשה מאושר.

סוף סוף היא חלמה עליו. ולא סתם חלום אלא חלום שמח, מלא באהבה שריגש אותה עד עמקי נשמתה. כשהתעוררה וראתה את נילי בהיסטריה לא רצתה להרוס את האושר שחשה ולכן לא הגיבה כלל לקריאותיה הבלתי פוסקות המפצירות בה להפסיק לחזור על המילה הזאת או לכל הפחות להסביר מה היא אומרת, או מה היא רוצה.

לא התחשק לה. לא התחשק לה להסביר. לא התחשק לה לספר. לא התחשק לה לשתף. רצתה להמשיך ליהנות מהחוויה המסעירה והמרגשת. לבד.

בימים הבאים לא הוציאה מילה. חשבה שאם היא תשתוק אולי זה ישפיע גם עליהן. אבל הבנות יצאו משליטה. לא ידעו איך להכיל גם את השינוי הזה כעת. קבעו תורנות מסודרת לנוכחות שלהן אצלה. עשו משמרות.

היא יכלה להחליט שהיא חוזרת לעצמה ויכלה להתנהג נורמלי, הרי היתה בשליטה מלאה אבל באיזשהו מקום נהנתה מהסיטואציה. פעם ראתה סרט על ילד חרש עם מכשיר שמיעה שבכל פעם שההורים שלו היו צועקים עליו הוא פשוט היה מעביר את המכשיר לmute, נותן להם לסיים את שלהם וממשיך הלאה. לא חשבה שייצא לה מתישהו להשתמש בטכניקה אבל גילתה שזה משיג את המטרה. כשאין לה כח וסבלנות אליהן היא מתנתקת, לא מְתקְשרת, ובאורח פלא הן מבינות שאין להן טעם להמשיך לדבר או לספר או לטרחן.

מפה לשם הועלה גם הרעיון לשכור מישהי שתשגיח עליה. היא דווקא שמחה על כך. זה אומר שהן יורידו לחץ מעצמן להגיע אליה כל הזמן ולה - לא יזיק מעט שקט.

אדלה היתה בחורה פקחית, נחמדה ושקטה שעשתה את מה שצריך לעשות בלי יותר מדי רעש. כך שהן הסתדרו מצוין. עם הזמן הבנות סמכו עליה יותר ויותר וכך בהדרגה פחתו הביקורים האינטנסיביים ושיחות הטלפון עם השאלות החוזרות על עצמן כל פעם. אחרי כמה פעמים בהן הבנות ביקרו והיא עשתה את עצמה מנותקת, ניגשה אליה אדלה ובשובבות אצילית לחשה לה בעברית עילגת "בנות, רעש, באלגן, באלגן, יותר טוב שקט". וסימנה לה בתנועת יד שנועלת את הפה, שהסוד שלה שמור אצלה.

כך התנהלה כבר קרוב לחצי שנה. בהתחלה רק אדלה ידעה, אחכ הצטרף להצגה גם נועם, הנכד המקסים שלה, שאיתו היתה לה מערכת יחסים מיוחדת מאז ומתמיד כי הזכיר לה יותר מכולם את אבא שלה.

יום אחד כשבא לבקר היא פשוט החליטה לספר לו. גם כי אדלה היתה בחופש כמה ימים ונורא התחשק לה כבר לדבר עם מישהו, וגם כי החליטה שאם היא צריכה לערב מישהו בתוכניות שלה, אז עדיף שזה יהיה הוא, כי בו היא יכולה לבטוח.

בתחילה הוא התרגש נורא כי חשב שהוא הזוכה היחיד לפרץ הפיקחות שלה אבל זמן לא רב לאחר מכן הצליחה לשכנע אותו שהיא בשליטה מלאה ועושה את זה מתוך בחירה.

סיפרה לו עליה ועל עמי. על איך שהכירו בטיסה מישראל לוינה. הוא למד שם כחלק מפרויקט חילופי סטודנטים והיא טסה לבקר חברה שעברה לגור שם בעקבות מישהו שהכירה. יצא שישבו אחד ליד השניה בטיסה ולא הפסיקו לדבר ולצחוק. כשחיכו למזוודות הוא שאל אם היא תרצה להיפגש לשתות איתו משהו. היא נתנה לו את הטלפון אבל נראה היה לה ששניהם יודעים שזה לא ממש ייצא לפועל.

להפתעתה הוא התקשר אחרי יומיים והם קבעו להיפגש. ישבו באיזה בר נחמד ולא הרגישו איך השעות עוברות. בסוף הלילה הוא ביקש לקחת אותה למקום שהוא נורא אוהב. נסעו עד שהוא לפתע נעצר. היא הסתכלה סביב ולא הבינה לאן הגיעו ולמה עצרו.

הוא ביקש ממנה לעצום עיניים, פתח את החלון שבגג הרכב ואמר לה להסתכל למעלה. "לכאן אני בא כשאני רוצה לחלום ולהירגע". מה את אומרת על זה?

נזכרה בגעגוע ברגע בו הביטה למעלה, ובשניה הראשונה מלבד שמיים וכוכבים לא הבחינה בכלום, עד ששמעה את הצליל האימתני של מוטת טורבינת הרוח שניצבה ממש מעליהם.

ועוד סיבוב, ועוד סיבוב, הרגישה איך גופה מתקפל בכל סיבוב של מוטת הכנפיים העצומה של הדבר הזה. כמה דקות לאחר מכן כבר היתה מהופנטת, קפואה ומוקסמת מהעוצמה, מהצליל, ומהפחד שזה עוד רגע עלול ליפול עליהם.

זה היה רגע קסום. היא בהתה במשהו שבכלל לא ידעה שיכול לעורר בה רגש כזה, הוא בהה בה ובכלל לא ידע שהיא יכולה לעורר בו רגש כזה. ומשם הכל כבר היסטוריה, סיכמה את הסיפור לנועם. זה היה פשוט רגע שלא ניתן להסביר אותו במילים. כי גם לא היה שום צורך בהן. ישבו תחת טורבינת הרוח עד שעלה הבוקר. הבוקר שבו ידעו שגורלם נקשר אחד בשניה.

וִיזְ'ט וִיזְ'ט היא כינתה את זה. כי זה היה הצליל המדהים של כל סיבוב כזה של הטורבינה.

" וִיזְ'ט וִיזְ'ט "? "זה לא מה שאמא סיפרה שלא הפסקת להגיד באותו לילה?"

"כן", ענתה. "חלמתי שסבא מזמין אותי לבוא איתו לשבת מתחת לוִיזְ'ט וִיזְ'ט ". זה הרגיש כל כך אמיתי נועם, זה היה כאילו הוא היה ממש לידי. יכולתי להרגיש אותו. אפילו עניתי לו שאני באה... אם הייתי מספרת את זה לאמא שלך או לאחיות שלה הן היו חושבות שהשתגעתי".

"אבל אתה מבין אותי, אני יודעת את זה. ואני יודעת שתעזור לי לעשות את זה".

"סבתא, עכשיו גם אני חושב שקצת השתגעת. לאן בדיוק את רוצה לנסוע? בכלל מותר לך לנסוע? הן בחיים לא יסכימו לתת לך לנסוע לבד? לא הבנתי מה את רוצה, בקיצור."

"ששש... בוא נעזוב את זה עכשיו. אני אחשוב על הפרטים ואספר לך בפעם הבאה שתבוא איך זה עומד לקרות".

שלושה ימים אחכ ביקשה מאדלה להתקשר ולקרוא לו. היתה לה תוכנית מוכנה.

"וואו אמא תראי איך את יפה" אמרה נילי וסובבה את הכסא לכיוון המראה. "רק חסר קצת אודם ואת מושלמת".

האודם הזה , מחלה אצלה. חושבת שזו התרופה לכל תחלואות האדם. הפיזיות והנפשיות. בחיים על פי נילי, לא משנה מה קורה – שימי קצת אודם והכל יבוא על מקומו בשלום. מעניין מאיפה הביאה את הרעיון הזה. בטח לא ממני. אודם זה אודם, אבל עם כל הכבוד, זו לא דרך חיים...

"תיכף נרד לגינה ותראי איך סידרנו יפה. יש לך יום הולדת 80. לא כל אחד זוכה להגיע לגיל היפה הזה".

"לא...לא... אל תתחילי עם זה עכשיו.... בבקשהההה נו, מה יהיה עם הילדה הזאת? בכל רגע נתון היא מוצאת סיבה לבכי.....

אולי פתאום אחזור לפוקוס ואז לפחות תהיה לה סיבה לבכות... שעשעה את עצמה לרגע ברעיון...

"חבל שאבא לא כאן... היינו חוגגים לכם יחד כמו תמיד... היינו... "

"נילי, מה קורה איתך? אמרת שייקח לך 10 דק לארגן אותה... ומה את בוכה עכשיו? אל תהרסי... כולם למטה מחכים. את סתם מעציבה את אמא".

"נכון אמא"? הקניטה נטע... "תעני. למה את לא עונה"?...

"די עם זה כבר נטע, זה ממש לא מצחיק"!

"מה את כזאת רצינית נילי? יש מסיבה לאמא שלא יודעת שיש לה מסיבה... אותי זה דווקא קצת מצחיק".

"בואו נרד למטה", התערבה נגה בשיחה. "תתווכחו אחכ".

"את ממש יפה אמא". אמרה ונשקה לה על הלחי. "בואי נרד, כולם רוצים לאחל לך מזל טוב".

4.00 בבוקר. יום שישי. נועם צריך להגיע עוד רגע. המזוודה מוכנה.

הטיסה לוינה יוצאת ב7.00.

הן יתקשרו אליה, כל אחת בתורה, אבל לא לפני 11.00.

ישאלו את אדלה מה עם אמא? ואיך היא קמה הבוקר אחרי המסיבה..

אדלה תגיד ש"אמא ישנה טוב, ועכשיו קצת נחה" וזה יספק אותן.

הן נוסעות שלושתן לצימר בצפון עם המשפחות כדי להירגע ולפרוק את כל הלחץ מארגון המסיבה כך שאף אחד לא ירגיש בחסרונה בסוף השבוע.

מזג האויר היטיב איתה. אהבה את הצינה של אירופה.

נועם החנה את הרכב השכור בקצה השדה הפתוח.

הוא פרש עבורה שמיכה ועזר לה לשכב בזהירות.

"אני אהיה ברכב, ממש קרוב. אם את צריכה משהו - סמני לי".

עצמה את עיניה למשך דקות ארוכות וחיכתה שיבקש ממנה לפקוח אותן.

כשפקחה אותן, ראתה לרגע רק שמיים וכוכבים.

ואז, כאילו הגיעו ממקום רחוק והתקרבו אליה, החלה לשמוע את מוטת הכנפיים העוצמתית.

בהתה בחלל השחור והקשיבה. מוקסמת.

למרות שידעה בבירור שהיא שוכבת לבדה על השמיכה, יכלה להרגיש את עיניו שוב בוהות בה. הפנתה מבטה הצידה והישירה אליו מבט. לא היה צורך באף מילה.

הקצב קבוע, עוצמתי ומהפנט. שלא ייעצר אף פעם. סיבוב ועוד סיבוב...

וִיזְ'ט... וִיזְ'ט... וִיזְ'ט...