תינוקת גדולה שלי, חוה אפשטיין

תינוקת גדולה שלי
אני מלטפת בשתי כפות ידי את צמד התצלומים המכילים את דמותך. כה שונים הם זה מזה עד כי לא אוכל לזהות אותך אלא אם תראי לי את כתם הלידה שמאחורי אוזנך. הכתם שהפריד ביני לבינך והותיר אותך כפצע פעור בזיכרוני הדואב.

אני עונה לך בתקווה שנוכל לרפא יחדיו פצע זה, ולו במעט. ואני גם יודעת שאותו פצע ממש פעור גם בלבך שלך אף שלפני כמה חודשים לא ידעת עליו דבר.

אני שולחת אליך העתק של התצלום האחד שאינך מכירה. זה השחור-לבן או בעצם שחור-מצהיב. ויתרתי עבורו על מעיל החורף החם שלי, שהיה אומנם קצת קצר ורחב על הצלם, ולמרות שסבלתי לא מעט בימי השלג הקפואים מעולם לא התחרטתי על כך. פעמים כה רבות ליטפתי את תלתלייך הבהירים שבתמונה הבודדת שבידי, נזכרת שוב ושוב בזהבם הרך והמשיי. חיוכך התם והמאושר המונצח על פני הנייר היה שב ומחבר אותי אל אותה שנה בה ניחמת את חיי בנוכחותך הברוכה.

למענך חייתי. למענך שרדתי. תינוקת גדולה שלי.
כשראיתי לראשונה את התצלום הצבעוני שבידי השנייה. זה ששלחת לי מגובה שלושים ושבע שנותייך, קלטתי פתאום שהתינוקת ההיא לא תחזור אלי גם אם תממשי את משאלתי ותבקרי אותי. היא לא קיימת יותר אלא בלב שתינו. בתוך זיכרוני החי. בתוך זיכרונך האבוד. אותו זיכרון שאני רוצה בכל מאודי להשיב לך. לי.

כל אותה שנה לא עלה בדעתי שאני מגדלת תינוקת יהודייה. אם בשל שערך הזהוב ועינייך התכולות או בעיקר משום שידעתי שהחייל הגרמני שהביא אותך אל המחנה הצבאי חילץ אותך מזרועותיה המתות של פולניה כפרית שגוננה בגופה על חייך מאותה התקפה אווירית שקטלה את מרבית אנשי הכפר.

הייתי בטוחה שבזרועות אימך ניצלת וכבר מן הרגע הראשון ידעתי שלא אפקיר אותך בידי אותו חייל גרמני שהפקיד אותך בידי ולא אתן שייקח אותך עמו אל עמו הרצחני.

יחסית הוא היה אדם טוב. היו גם כאלו בין הנאצים. וגם יפה תואר להפליא וכמוך זהוב שיער ותכול עיניים. חיילים רבים היו יפי תואר ועם זה כה גסי רוח ורעי לב. שם, במחנה, למדתי שיפה וטוב הם לא אחת דבר והיפוכו. וזה גם חיזק את רוחי. מעולם לא הצטיינתי ביופי או בחן אבל מעולם גם לא הייתי מסוגלת להרע ולו לזבוב.

אני יודעת שבשל מראי ניצלתי לא אחת מלהיות קורבן לאונס אכזרי למרות שלצערי חזיתי במעשים מעין אלו ואף בגרועים מהם. חיי במחנה הצבא הגרמני היו דומים יותר לגיהינום.

נכון. הייתי הטבחית שלהם. זו הייתה הדרך היחידה בה יכולתי לשרוד ולא למות מרעב כמו אחותי הפעוטה וכמו אמי. אל תשכחי שהייתה זאת כבר שנת 1944. חמש שנות מלחמה כבר עברו עלי ועל בני עמי. אמנם לא הרגו אותנו בשיטתיות כפי שנהגו עם עמך אבל אבי נהרג כבר בימים הראשונים, עם פלישת הגרמנים לפולין, וגם אחי וגם הארוס שלי, יאנק, נעלמו ללא הותיר עקבות.

נותרתי לבדי בעולם קר ואכזר, לכודה בין חיילי אויב שנואים. אם אפשר היה הייתי מגדלת כלב, חתול או אפילו עכבר ובלבד שתהיה עמי נפש חיה אחת שאוכל לאהוב.

לפיכך תביני, תינוקת גדולה שלי, שלא רק אני הצלתי את חייך. את הצלת את חיי. ולא אשכח את האהבה שהציפה את כל גופי ושלחה את זרמיה עד קצות אצבעות ידי ורגלי. רק כשילדתי את בתי מרינה (קראתי לה בשמך) שבה וחיתה בכל אברי אותה אהבה שאיבדתי אבל מעולם לא שכחתי.

אני זוכרת כאילו היה זה אתמול איך התחלת לזחול. איך גידלת את צמד שינייך הראשונות (בכית כל כך בשל כך עד שכבר היה חייל גרמני חסר לב שאיים לחנוק אותך ולולא הגנתו של הרמן, אני מודה, אולי גם היה מממש את האיום.)

הרמן. למראית עין טיפלתי בך עבורו אך לאמתו של דבר האמנתי שאני אהיה אימך ואף פעם לא אעזוב אותך. במוחי תחבלתי בלי סוף איך אזכה בך. אפילו דמיינתי את עצמי נישאת להרמן וחוזרת אתו ואתך לארצו הארורה אבל הוא, היפיוף, לא הראה שום משיכה פיזית כלפי ואני, בשל מראי, לא העזתי להראות לו שמץ ממשאלתי זאת.
המילה הראשונה שאמרת הייתה 'אימא'. כך קראת לי בתמימות התינוקית שלך וקולך היה כה מתוק. והוא עדיין מתנגן באוזני כצלצול פעמונים: 'אימא. אימא. אימא'. לא ידעתי אז שאזכה אי פעם להיות לאם במו גופי. כבר עברתי את גיל השלושים ואז, בתקופה ההיא, נחשבתי בעיני עצמי לרווקה זקנה.

הרוסים, לפי השמועות, היו כבר קרובים. החיילים הכינו את עצמם לנסיגה. הרמן פקד עלי להצטרף אליהם עם התינוקת "שלו". לשווא התחננתי אליו שיאפשר לי להישאר ולחכות לו בעיירה הסמוכה עד אחרי המלחמה. הוא לא בטח בי.

פחדתי פחד מוות שמא הוא יחשוד, בהחלט בצדק, שאני רוצה להפקיע אותך מרשותו. ועוד פחדתי שהרוסים יגיעו ויהרגו אותנו עם הגרמנים. מצאתי את עצמי לכודה בין הפטיש לסדן. באישון לילה, לאחר שעות של ערות, החלטתי לברוח איתך מן המחנה ויהי מה ולחזור אל עיירתי הנטושה והמופצצת ששכנה במרחק כשלושים קילומטר.
למחרת צררתי בסתר מנות לחם ככל שיכולתי וכן מיכל מלא מים. ניצלתי את המהומה שהשתררה במחנה המתפרק ועם לילה נמלטתי משם.

שעות הלכתי ואת בזרועותיי, אוצר יקר וכבד מנשוא. כפות רגלי היו מיובלות ודואבות אך אני המשכתי וברחתי כשאני תוחבת פיסות לחם אל פיך לבל תרעבי. מדי כמה שעות עצרתי להחליף את סמרטוטייך עד שלא נותרה בידי פיסה אחת נקייה. לבסוף נשאתי אותך עירומת שת ושטפתי את הזוהמה תחת מימיו הקרים של ברז איכרים מזדמן. לא אחת הבריחו אותנו האיכרים כאילו היינו חיה משוטטת. היה גם מי שירה והחטיא למרבה המזל.

איכרה טובת לב שראתה אותי משתמשת במימיה הלינה אותנו באסם ביתה. לחמנו אזל ואני הייתי כבר באפיסת כוחות שכן רוב הזמן חסכתי מפי את מזונך. היא הסכימה שנשאר רק לשני לילות כי הייתה בטוחה שאני יהודייה נמלטת למרות שהראיתי לה את הצלב שעל צווארי. אבל היום שנותרנו ונחנו שם. הירקות ותפוחי האדמה שגידלה באדמתה והאכילה אותנו בהם ואף ציידה אותנו בצאתנו הצילו את נפשנו.

אישה יקרה זו הייתה. איכרה פשוטה וקשת יום שאיבדה בקרב את שני ילדיה. כל אותו יום ישבה וקרעה את בגדיהם כדי שאוכל להמשיך ולחתל אותך.

בית הורי שבעיירת מולדתי הפך לחורבה אפלה בלב השממה. הצטופפנו במרתף הבית בחברת עוד ניצולים. הייתי בטוחה שנמות כולנו מרעב אבל אז הגיעו הרוסים וראשית כל נפתח כאן בית תמחוי.

ושוב עבדתי במקצועי והייתי הטבחית של מחנה החיילים הרוסים כשאת משחקת בארגז גדול שלצדי ומפטפטת תערובת של מילים ללא פשר ומילים חדשות שלמדת מיום ליום. גם הם נהגו בגסות ובעיקר כלפי הנשים היפות והצעירות, מה שהביא אותי למסקנה שעַם הצבא משחית את אופי חייליו אבל למזלי כאן לפחות האמינו שאת הבת שלי ואף אחד לא העלה על דעתו לקחת אותך ממני.
וכשהם הלכו קרה נס.
יאנק חזר.

הוא איבד רגל ועין ובא אלי כמו ילד עזוב שחזר אל אמו ואני אספתי אותו אל חיקי ואל חיי בחמלה ובאהבה וחדווה בלבי על שאני יכולה להעניק לך גם אבא, נכה אמנם אבל חי וקיים. ולא ידעתי שסיוט המלחמה שהסתיים סוף סוף יביא עלי את אסוני יחד עם האישה שילדה אותך.

ועליך להבין. תינוקת גדולה שלי. זה היה המאבק הקשה ביותר בחיי. יותר מן הרעב. מן הקור. יותר מן הפצעים והמחלות כי הכאב הפיזי נשכח כשהוא חולף אבל הכאב הנפשי חותך בבשר החי שנים על שנים. מכרסם עוד ועוד ומכלה את הלב. איך לקחו לי את התינוקת שלי. איך ואיך ואיך.

אם התנחמתי במרינה בתי שנולדה אחרי שנתיים?
לא אוכל להגיד שלגמרי לא, אבל אימא לעולם לא תשכח את התינוק שגידלה ואפילו אם לא נולד מרחמה.

אימא שלך.
לא רק שלא חשבתי שהיא תזכה במשפט נגדי אלא גם הייתי בטוחה שהיא משלה את עצמה שאת התינוקת שלה. והיא היתה רזה מאד וקרחת, האימא שלך, והעיניים שלה היו ענקיות וכהות וכמו הכילו בתוכן את כל עצב העולם. אנשים התלחששו אודותיה באולם בית המשפט ואני שמעתי אותם אומרים 'אוששששוויץ' ושוב 'אוששששוויץ... שששש...' והיה גם מישהו שלחש לי למה המקום הזה ידוע לשמצה.

באמת. ריחמתי עליה מאד. כי איזו אימא הייתה רוצה להפקיר, או יותר נכון להפקיד את התינוקת שלה שזה עתה נולדה בידי המיילדת. ובכל זאת ככל שריחמתי עליה לא הייתי מוכנה לוותר עלייך. תינוק שייך למי שמשקיע ומגדל אותו. כך לפחות האמנתי אז. ותביני – אני עדיין לא ילדתי ולא חוויתי על בשרי את החיבור שבין אישה והעובר שצומח בבטנה ולא הבנתי איך המפגש העז בין חבלי הייסורים של מכאוב הלידה ובין אושר בכי התינוק מצית את ניצוץ האהבה האימהית שבוער ולא כבה.

קשה לתאר כמה פעמים ייסרתי את עצמי על שלא בדקתי כל פיסה בגופך ולא ידעתי דבר וחצי דבר אודות כתם הלידה שמאחורי אוזנך. הכתם שהביא לניצחונה של אמך.

ואם תשאלי אותי, תינוקת גדולה שלי, מה הרגשתי, אני הנוצרייה שינקה את האנטישמיות עוד משחר ילדותה, כשנודע לי שהתינוקת האהובה שלי היא יהודייה. ובכן אומר לך – את לימדת אותי לדעת שהשוני בין עמים וגזעים אינו אלא קליפה דקה ומתעתעת ומתחתיה כולנו רקמה אנושית אחת חיה.

אמך סירבה לסלוח לי על שברחתי איתך שוב באישון לילה, והפעם בעזרת בעל צולע וסוס ועגלה. זה היה מעשה של ייאוש כי היה לי ברור שהשוטרים יחפשו אותנו אצל הורי בעלי. או אולי מעשה של מחאה. ואני התחננתי אליה כשהנחתי אותך בזרועותיה שתספר לך אודותי, ואם לא בילדותך כי אז בבגרותך וכה פיללתי שיום אחד אשוב לראותך. אילו רק ידעת מה רבים היו הגעגועים לגעת בך שוב. לרחרח את ניחוחך התינוקי שבגר. לשוב ולחבק אותך.

מאמך האחרת שאוהבת אותך ומתפללת יום יום לשלומך ומתגעגעת אלייך תמיד. מתילדה.

נ.ב. אני שולחת לך גם תצלום שלי מהימים שאחרי המלחמה הארורה. התינוקת שבזרועותיי היא מרינה 'אחותך'. האם את זוכרת את האישה הזו, אפילו במטושטש?

15.3.81 ירושלים

למתילדה היקרה, אמי האחרת והבלתי מוכרת.

כפי שוודאי למדת בחייך בכל רע ואפילו רע מאד יש טוב ואפילו אם קמצוץ. והעובדה שאמי האומללה סוף סוף גילתה לי על קיומך משהתגלתה אצלה המחלה - עודדה אותי במעט.

גם קראתי וגם שמעתי בתכנית בטלוויזיה ששלוש השנים הראשונות הן הקובעות ביותר את גישתו של האדם אל חייו. רק עכשיו נתגלה לי שהחלפתי באותן שנים שלוש אימהות. אז נכון שאני לא ממש זוכרת, אבל אני רוצה שתדעי שבכל ילדותי התגעגעתי ולא ידעתי למה או למי. תמיד נשאתי בקרבי תמונה שנקרשה בזיכרוני. מראה של דמות רחבה ומטושטשת שעוטפת אותי אליה בחיבוק כה נדיב שכמותו מעולם לא זכיתי מאמי האומללה. תמונה שעוררה בי מין כמיהה אל דבר מה טמיר ונעלם, חסר ומוכר, רך ומלטף.

אמי, את צריכה להבין, גוננה עלי בדאגת יתר ובחרדת יתר כאילו הייתי כלי עשוי מזכוכית דקה. כמה בכיתי בשל הטיולים אליהם לא הורשיתי להצטרף. בשל הבילויים שהחמצתי.
אני הייתי כל עולמה (וזו אחריות כבדה מנשוא עבור ילדה אחת קטנה) אבל מגעה הגופני היה כה קר ועקר.

אימא שלי אהבה אותי. מאד. היא הראתה לי את זה בדרכים עקיפות אבל הביטוי הישיר, הפשוט, החם, נחסם. כיום אני כבר בוגרת דיי להבין אותה ולדעת את גודל הסכנה – שהרי אם תפרוץ את הסכר שהקימה בתוכה - כאב אובדנם של הוריה, אחיה, בעלה, ידידיה, כל אנשי עיירתה, יציף אותה ויכלה את נפשה. אדם לא יכול להקים חומה בינו ובין רגשותיו ואז להפיל אותה במחי יד אפילו עבור ילדו שלו.

ובכל זאת תמיד ידעתי במו גופי שאפשר לאהוב אחרת. תמיד חשתי שחוויתי את עדנתה של הוויה חמה ומחייכת. של גן עדן אבוד שאני נוהה אליו ומחפשת אותו כל ימי. כשהייתי תלמידת תיכון אפילו היתה לי מורה כזאת חמה ומחייכת שממש התאהבתי בה. בשלה עברתי לספסל בשורה הראשונה למרות שתמיד התחבאתי בסוף הכיתה. כה רציתי לקרב אל חום גופה. לספוג את ריחה. והמורה הזו. המורה לתנ"ך. לא היה בה - לא נוי ולא הדר. למסתכל מן הצד היא ודאי נראתה אישה קצרה, רחבת ממדים ואולי אפילו מכוערת ואילו אני - אפילו חששתי שאני לסבית. עד כדי כך. אף שבמהרה משיכתי אל נער מן הכתה המקבילה הפריכה את ההשערה.

כשראיתי את תמונתך כל כך נדהמתי כי כה דומה היית למורתי האהובה. היתה לכן את אותה צללית רחבה וקצרה. את אותם פנים עגולים. שאלתי את עצמי מה זוכרת תינוקת קטנה. השבתי לעצמי שכנראה הרבה יותר ממה שנדמה כי את מה שהמוח שוכח – הגוף זוכר. והוא לא רק זוכר אלא גם יודע שכך הוא למד להעניק את האהבה שבתוכו ליקרים לו.

אני רוצה לספר לך שאמי האומללה הרגישה אלייך הודיה בסופו של דבר. היא ידעה שלולא את לא רק שהייתי נעלמת לה לעד אלא גם הייתי משתייכת לעם של רוצחיה.

אז תודה לך מקרב לב וגם בשמה למרות שכבר איננה כאן יותר כדי לומר לך זאת בעצמה. במכתבך השבת לי את מה שאיבדתי מבלי דעת. את מה שידעתי מבלי שהבנתי. ואני רק מצטערת שלא סופר לי עלייך קודם לכן, אם כי כפי שאומר הפתגם: 'מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.' גם כי סירבתי בתחילה לצאת עם התלמידים שלי במשלחת לפולין למרות שהמנהל ביקש להעניק לי עדיפות ראשונה כבת לניצולת אושוויץ.

אני רוצה לבשר לך בשמחה שלמזלי ולמזלך חלתה אחת המורות והצלחתי לקבל את מקומה ואפילו לקבל רשות לנסוע אלייך. אמנם יהיה לי קשה לעזוב לעשרה ימים את בני הקטן בן השנתיים (אני שמחה לספר לך שמלבדו יש לי עוד שני בנים ובת!) אבל בעלי וחמותי הבטיחו לי שיטפלו בו כראוי.

הנסיעה שלנו נקבעה לחודש אפריל, בחול המועד של חג הפסח ואני כל כך מתרגשת. הגוף שלי ממש משתוקק להיות כבר בביתך ולפגוש בעיקר אותך אבל גם את בעלך ובתך שהיא גם נקראת בשמי והיא גם קצת אחותי, ואני – מעולם לא זכיתי שתהיה לי אחות. עכשיו אני אפילו שמחה שגדלתי בפולניה עד גיל עשר כי הודות לזה יש לנו שפה משותפת אף על פי שאני מאמינה שגם אם היינו מדברות בשפות זרות היינו מבינות זו את זו בשפת האהבה.

התינוקת הגדולה שלך
מירי
או כפי שאת קראת לי – מרינה.