תחרות מילה במקום 2022

31/12/2023 י"ט טבת תשפ"ד

רשת הספריות של מודיעין מכבים רעות בשיתוף מועדון רוטרי מודיעין לקחו חלק בתחרות הכתיבה הארצית לשנת 2022 של הליקון העמותה לקידום השירה בישראל.

נושא התחרות השנה היה מים - "בין מים למים".

לתחרות הגיעו 70 יצירות של 40 משתתפים תושבי העיר מודיעין מכבים רעות, שנבחרו על ידי צוות השיפוט מקומי שכלל את טל שרת, ירון קנר ותמי לדרמן ירבלום.

ביום ראשון 2.10.22 התקיים בספרייה הציבורית ע"ש שכטר טקס סיום התחרות בו הוכרזו הזוכים במקומות הראשונים ובציונים לשבח.

לפניכם השירים והסיפורים הזוכים. קריאה מהנה

טקס סיום התחרות - משתתפי התחרות עם צוות השיפוטטקס סיום התחרות - משתתפי התחרות עם צוות השיפוט

מקום ראשון: קינתו של תטיס מאת יואב בן דור

קִינָתוֹ שֶׁל יָם תֵּטִיס עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר
שַׁוְעַת מַיִם רַבִּים
בּוֹעֶרֶת וְעוֹלָה
עַל קֶצֶף גַּלִּים
בַּמָּקוֹם בּוֹ הַיָּם צִמַּח יְעָרוֹת אַלְמֹגִּים
שִׁבְרֵי חַיִּים מְאֻבָּנִים
קְפוּאִים בְּאֶבֶן וּבַזְּמָן

שַׁוְעָתוֹ שֶׁל יָם תֵּטִיס בִּדְמָמָה נִשֵּׂאת אֶל עַל
אֶת עֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תֵּטִיס הַגְּדוֹלָה תּוֹבֵעַ הַיָּם
כִּשָּׁלוֹן מְפֹאָר בְּמַאֲבָק מַר
שֶׁבֵּין יַבָּשָׁה לַיָּם
הַיָּם נָסוֹג מוּבָס
מֻטָּל אָחוֹר
נָמוֹג אֶל מוּל מִדְבָּר
שְׂרִידָיו מְרֻפָּדִים
שְׁלָדִים מְנֻקָּבִים
פֵּרוּרֵי חַיִּים

נְהִיָּתוֹ שֶׁל תֵּטִיס נִשֵּׂאת בָּרוּחַ הָעוֹלָה הַיַּמָּה
זַעֲקָתוֹ הַמַּצְהִיבָה גְּלוּיָה נִצֶּבֶת
עֵירֹם בּוֹהֵק
חָשׂוּף וּמְאֻכָּל
צָרוּב בַּשֶּׁמֶשׁ
אֶת מַחְלְפוֹתָיו תָּבְעָה הַיַּבָּשָׁה
בַּמָּקוֹם בּוֹ קַרְקָעִית הַיָּם נִבְקַעַת
לַהַט הַחַמָּה מֻשְׁחָז בַּמֶּלַח הַלָּבָן
וְדִמְעוֹתֶיהָ מִלְאוּ אֲגַם

בְּצַעַר וּפְלִיאָה אֶל תּוֹךְ קְרָבָיו צָלַלְתִּי
לַחֲזוֹת בְּפֶלֶא הֶעָבָר
בֵּינוֹת לַקָּנִים הַמּוֹרִיקִים
בַּמָּקוֹם בּוֹ הֻכְנַע הַיָּם מוּל הַמִּדְבָּר
קִינָתוֹ שֶׁל תֵּטִיס אֶת אָזְנִי אֵינָהּ מַשֶּׂגֶת

עַל קַרְקָעִיתוֹ הָעַתִּיקָה
הַזְּמַן אָסָף אֶת דִּמְעוֹתָיו לְיָם
בְּהֶמְיָה שְׁלֵוָהּ
מְלַחֲכוֹת אֶת הַשְּׁמָמָה

נימוקי השופטים:
פעם היה כאן ים. לפעמים שוכחים זאת, אבל אנחנו חיים על קרקעיתו של אוקיאנוס קדום, שנלחם במדבר, ניצח והובס וניצח וחזר, שוב ושוב, עד שנכנע סופית לאדמה הקשה ונסוג לעד. אל מאבק האיתנים הזה, שהתרחש כאן לפני מיליוני שנים, לוקח אותנו השיר.

גדולתו היא ביכולתם של המילים הקמאיות השזורות בו לזרוק אותנו אל אותם קרבות, ומיד אחריהם אל תמונת הסיום של המערכה, שבה שרידיו של ים תטיס המובס - מלח האבן והמאובנים המתפוררים - פזורים בשדה הקטל כלוחמים שנפלו בקרב.

כמו מכשיר שיקוף מקלף השיר את שכבות הזמן וחושף לרגע את אותה האדמה שעליה אנו דורכים – בזמן אחר. הוא מצליח לטעת בקורא תחושת התפעמות והוד מול איתני הטבע, שכמו אלים קדומים מהמיתולוגיה היוונית נלחמים, אוהבים, מחזרים ומובסים.

אתה קורא את השיר וחש ברסיסי הים הניתזים עליך, במלח הצורב את שפתיך, בשמש המדבר המסנוורת את עינייך. אתה שם, במקום שבו כבר לא תוכל להיות לעולם, מקום שכבר אינו קיים, שנעלם מזמן, ושדבר לא יוכל לקחת אותך אליו – מלבד שיר אחד קסום, שכורך סביבך חבלים עבים של יורדי ים ומעיף אותך 200 מיליון שנים אחורה. על כל אלה הענקנו לשיר את המקום הראשון.

היכנסו לקריאת השיר

מקום שני: סיפור ללא שם מאת שיראל דילר

תליה בלמה את פיה בנחושת העצב. היא ניצבה בין גלי האגם השחור וגליו ריקדו אותה במעין מחול מסוכן, בעוד דמעותיה החמות נשרו על המים הקפואים, ויצרו אדוות קטנות. ניחוח החג שהרעיפה עליה אלישבע המשגיחה בעיני ספיר כי תליה טובלת את כולה, גם את ליבה, היה חונק יותר מגז. עורה נשרף בין המים לכוכבים.

"תבכי ילדה שלי" צעקה אם חתנה ממרומים "תצרחי את הפחד, פן לא תרגישי דבר".

בגופה העירום צנחה אל הקרקעית וניסתה להניף ממנה את מבט אהובה, שכעת תיעבה יותר מהמוות, בעוד השבוע האחרון צף ונמשה מנבכיה, מוקרן שוב למולה.

גופתו של אלעזר, אישה, נמשתה מגלי הכנרת ביום השלישי בשבוע, ג' בחודש הרחמים והסליחות. שחורה וצמוקה, נשמטה בין דגי הבורי המצחינים עם עלות השחר. כבר אז ירדו ממטרים.

כאילו לא די היה לה בכאב, דווקא חנינא בא אליה ובישר, בעלות היום. עיניו יקדו באש האבל השחורה כאשר הניע בגסות את שפתיו וירה מהן את צרור הצער בלאט.

חנינא.

שד משחת, כאילו נשמת השטן נשזרה בו.

אלעזר יושב באוהליו, לומד את כל כתבי הקודש ולוכד את אותיות המנסות לפרוח באוויר. חנינא הולך ומזיק, הולך ומצליף בעוברים ושבים במילותיו הרעות, שודד ומכה, גם זקנים, גם נשים. אלעזר איטר יד ימינו - בידו השמאלית מחליף בין מגילות המקרא. חנינא איתר יד ימינו, ומצאה בדמות חרבו המשוננת, נוטפת מי אדם.

אלעזר אהב בעיניו, באפו, בשפתיו. חנינא זעם, על כל מה שנברא.

היא לא בכתה אז. פניה התעוותו כשעצרה עצמה מליפול על הארץ ולהספיג את יגונה באדמה. אסור שחנינא יראה בשברונה.
אך נחוש היה המשחית לשבור כקש את רוחה. לכן הרים את סנטרה, וקרב בגופו הגדול. אחר הביט אליה, בעיני אלעזר, וגנח "המצווה תקוים בתום השבעה. לא תהיי אלמנה זמן רב".

המצווה.

שבות ובאות האותיות באוזניה. מצווה שאין לה מזור. אחיו היחיד של אלעזר, היא הפנימה, עליו מוטלת החובה לקחת את אלמנת אלעזר לאישה.
אחרי צעדים רבים, הסתובב חנינא בפחד כשזעקותיה קרעו את השחק המכחיל לקראת הבוקר.

מה תעשה תליה היתומה מאב ואם מילדותה? תליה היתומה, העזובה, שנטל בטוב ליבו אלעזר, בנם של רבי שמעון ואלישבע שדאגו לה מיום היוולדה.

אם לא ייבם אותה חנינא, זרה ומנוולת תהיה לקהל. תחיה בסגפנות כזאבה גרומה, רחמה לעולם לא ינביט חיים.

אלעזר אהובי, היא מוציאה את ראשה מהמים בנשימה חריפה ורעש הנתז ממלא את אוזניה בשאון. איך עזבתני, ובחרת בבורא על פני. צעיר אתה בארבע דקות מחנינא אך גדול ממנו בארבעה עולמות.

"עוד פעמיים, בת שלי, עוד פעמיים" שוחקת אלישבע "ותהי כלה כשרה לקראת חתונתך".

היא צמאה כל כך, גרונה יבש ודוקר, דוקרה כחוד החנית, רבבות ואלפי פעמים, בכל פיסת עור חשוף.

אלעזר טיפת מים טהורים, צוננים לבטח, מנקים את הקנה ממכאובו.

חנינא הוא טיפת רעל שקוף ומר, השורפת את הנפש.

אם פניהם של אלעזר וחנינא זהות כטיפות, איך תבדיל בין הטוב והרע שבקרבה?

"עוד פעם אחת, ילדה טהורה שלי. טהורה כמו לב ימה של כנרת"
היא נכנעת בצייתנות לזרמים העדינים, הם עוטפים אותה כהינומת תכלת.

מחר תמתין לה בבואת אלעזר, ותניח על אצבעה אזיק זהב. היא תהיה שוב לאישה. היא תיקבר לראשונה.

עיניה נפקחות מאליהן, המים מתחילים להחשיך מסביבה, אפלה רטובה מכל עבר. היא שואפת אותה אל קרביה, את המלח, את החיים.
את הדם.

נימוקי השופטים:
הסיפור מספר על תליה, אישה שבעלה אלעזר טבע בכינרת. טליה טובלת במקווה לפני הנישואין לחנינא התאום של בעלה שמקיים את מצוות הייבום (נשיאת האלמנה של האח שמת ולא השאיר אחריו בנים).

הסיפור כתוב בלשון פיוטית ועשירה ומציג את הסערה המתחוללת בנפשה של תליה "דמעותיה החמות נשרו על המים הקפואים" ואת מעגל החיים שמסתובב שהרי "אלעזר יושב באוהליו וחנינא הולך ומצליף בעוברים ושבים במילותיו הרעות". האני שמתהלך בעולם של ספקות ושל אי ודאות, עם סימן שאלה שמרחף על המסע " אם לא ייבם אותה חנינא, זרה ומנוולת תהיה לקהל".

כמו בקומדיה האלוהית של דנטה, לאחר תיאור התופת "המים מתחילים להחשיך סביבה אפלה רטובה מכל עבר", מגיע השלב של ההיטהרות ושל ההשלמה "היא שואפת את המלח, את החיים". תליה מחפשת את האמת "פניהם של אלעזר וחנינא זהות כטיפות, איך תבדיל בין הטוב והרע שבקרבה?".

בסופו של דבר, ההפכים יתאחדו בשורשם. תליה דולה את האמת מתוך גלי האגם השחור שריקדו אותה, האדם מציץ אל הבאר וכורת ברית עם הכאב ועם הבדידות הקיומית. בסיפור גוברת ההתנצחות בין יצר המוות ליצר הקיום, עם קינה על הבעל שהלך לעולמו " אלעזר אהובי, איך עזבתני", נשאר רק האני שבתוכו העבר וההווה שנושא בתוכו תקווה לעתיד חדש "מחר בבואת אלעזר תניח על אצבעה אזיק זהב", היא תהיה שוב לאישה שבחרה בחיים עם הרמוניה בלתי אפשרית.

אישה שהולכת לעקדה אך זו הבחירה המושכלת שלה בעידודה של אלישבע שדאגה לה מיום היוולדה ו"עיניה נפקחות מאליהן", תליה חולמת על אהבה רחוקה וטהורה המגשרת בין שמיים וארץ, החיים החולפים השופעים תשוקות, ימים, כאב, גורל והשלמה. הסיפור מעניק הזדמנות לנפש להתגבר על המכאוב, הזדמנות להתגלות חדשה ולהתחדשות. על כל אלה הענקנו לסיפור את המקום השני.

היכנסו לקריאת הסיפור

מקום שלישי: כרִיסְטִינָה וְסוֹלְוֵיג מאת חוה אפשטיין

קֹדֶם כָּל הָרֵיחַ הַמָּלוּחַ הַמַּגִּיעַ לְאַפִּי עִם מַשָּׁב הָרוּחַ
אַחַר כָּךְ שָׁעַטַתִּי הַמֻּכֶּרֶת אֶל הַשַּׁעַר הַפָּתוּחַ.
כְּרִיסְטִינָה עוֹלָה מִן הַיָּם, מַסְּפִּיגָה אֶת גּוּפָה הַשָּׁזוּף, הַמּוּצָק, בְּמַגֶּבֶת גְּדוֹלָה
מִשְׁתַּטַּחַת עַל שֵׂעָר הַדֶּשֶׁא.
הַדֶּשֶׁא, נוֹהֵם אִתָּהּ, מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ, כְּחַיָּה נִרְחֶבֶת, פְּרוּעַת פַּרְוָה.
מַנְגִּינָה רוֹטֶטֶת מִתּוֹךְ קִירוֹת הַבַּיִת, עוֹטֶפֶת אֶת הָאוֹר
סוֹלְוֵיג פּוֹרֶטֶת גַּעְגּוּעִים עַל הַפְּסַנְתֵּר, מִתְרַפֶּקֶת נְכָאִים, נוֹהָה כְּצִפּוֹר אֶל אַרְצוֹת הַקֹּר.

מִדֵּי קַיִץ הָיִיתִי מִתְלַבֶּטֶת אֶת מִי מָהֵן אַעֲדִיף? בְּמִי אֶבְחַר?
כְּרִיסְטִינָה מַצִּיבָה אֶת כַּף רַגְלָהּ הַיְּחֵפָה עַל מַדְרֵגַת הַסֻּלָּם הַרָעוּעַ הַמּוֹבִיל אֶל הַגַּג.
בּוֹאִי, עֲלִי, קוֹרֵאת אֵלַי, אַל תִּפְחֲדִי.
שׁוֹלֶפֶת גּוֹזָל מִן הַשּׁוֹבָךְ, כֻּלָּהּ חִיּוּךְ שֶׁל אוֹר, כְּרִיסְטִינָה
צַמּוֹתֶיהָ כְּכַנְפוֹת פַּרְפַּר, נוֹהוֹת אֶל הַשֶּׁמֶשׁ, קְצָווֹתֵיהֶן שְׂרוּפִים
פָּנֶיהָ – נֶמֶשׁ רוֹדֵף נֶמֶשׁ.
נָכוֹן שֶׁהוּא מָתוֹק? נִפְעֶמֶת, קְחִי, בַּזְּהִירוּת.
אֲפִלּוּ יוֹרָם הִתְאַהֵב בָּהּ כְּשֶׁהָיְתָה כְּבָר בַּת חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה
עֵינָיו לוֹכְדוֹת בְּמַבָּטָן אֶת הַשַּׁעַר הַנָּעוּל
מֵאָז הָיְתָה עוֹקֶפֶת אֶת הָרְחוֹב, קוֹפֶצֶת אֶל בֵּיתָהּ מֵעַל הַגָּדֵר שֶׁמֵּאָחוֹר
אֲבָל בְּאוֹתָם הַיָּמִים הָיְתָה עֲדַיִן מִתְרוֹצֶצֶת עַל הַסְּלָעִים הַמְּגִיחִים מִן הַיָּם
נוֹעֶצֶת מַקֵּל בַּבּוֹרוֹת הַקְּטַנִּים שֶׁבַּחוֹל הָרַךְ, מַבְרִיחָה אֶת הַסַּרְטָנִים, כְּרִיסְטִינָה.
אֲבָל סוֹלְוֵיג אֲחוֹתָהּ.
סוֹלְוֵיג כְּמוֹ זָמִיר, כְּעוּרָה וַאֲפֹרָה
פָּנֶיהָ הַחִוְּרִים – סַהֲרוֹן שֶׁל כֶּסֶף, כְּנוּסוֹת תָּדִיר בֵּין קִירוֹת הַבַּיִת הָאַפְלוּלִי, קָרִיר
וּנְגִינַת קוֹלָהּ שֶׁל סוֹלְוֵיג מְשׂוֹחַחַת שְׁוֶדִית עִם אָבִיהָ גַּם הִיא שִׁיר.
סוֹלְוֵיג כְּמוֹ זָמִיר, כְּעוּרָה וַאֲפֹרָה, אֲבָל נְגִינָתָהּ וְצִיּוּרֶיהָ הֵם מַגָּע שֶׁל קֶסֶם
מַעְתִּיקָה מִצִּיּוּרֵי אָבִיהָ נוֹף רָחוֹק שֶׁרָאֲתָה בְּיַנְקוּתָה: אֲגַם, צְרִיף עֵץ וְכַמָּה עֲצֵי אַשּׁוּחַ
וַדַּאי בַּחֲלוֹמָהּ חוֹזֶרֶת שׁוּב לְשָׁם, סַהֲרוּרִית.
סוֹלְוֵיג אֵינֶנָּהּ יָפָה, מַזְכִּירוֹת לִי מִלּוֹת הַשִּׁיר, אֲבָל אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ כָּל כָּךְ.

יוֹם אֶחָד, כְּשֶׁשַּׁבְתִּי אֲלֵיהֶן, מָצָאתִי אֶת עַצְמִי מִתְדַפֵּקֶת לַשָּׁוְא עַל הַשַּׁעַר
מְצִיצָה מִבַּעַד לַסּוֹרָגִים, סָמוּךְ לַחוֹמָה, אֶל הַגִּנָּה הָעֲזוּבָה
נִדְקֶרֶת לְמַרְאֶה קוֹצִים וְעֵשֶׂב פֶּרֶא
(פַּעַם פָּרַח שָׁם גֶּדֶר חַי שֶׁל וְרַדֵּי בָּר זְהֻבּוֹת).
כְּרִיסְטִינָה וְסוֹלְוֵיג נִנְעֲלוּ בִּי, נוֹף צְפוֹנִי רָחוֹק, עַד שֶׁמַּשָּׁב רוּחִי נָשַׁק לַהֵן וְהִפְשִׁירָן
וְהֵן חָזְרוּ אֵלַי בִּדְמוּת הַשֶּׁמֶשׁ וּבִדְמוּת יָרֵחַ
כְּנָטִיף זָהָב, כְּנָטִיף שֶׁל כֶּסֶף
זוֹ בְּהִירָה כַּיּוֹם וְזוֹ קוֹדֶרֶת כַּלַּיִל
בְּמַשָּׁב שֶׁל חֹם
בְּגַל שֶׁל קֹר
מִתּוֹךְ הַחַיִּים
מִתּוֹךְ הַגַּעְגּוּעִים
לְכוּדוֹת בִּי זוֹ בְּזוֹ כִּתְאוֹמוֹת סִיאָמִיוֹת
לְלֹא הַפְרֵד.

נימוקי השופטים:
השיר נפתח בשורה "קודם כל הריח המלוח המגיע לאפי" עם תיאור הדמות המוחצנת של כריסטינה העולה מן הים אל מול הדמות המופנמת של סולויג "המתרפקת נכאים". המשוררת מתלבטת "את מי מהן אעדיף? במי אבחר?" כריסטינה "שולפת גוזל מן השובך, כולה חיוך של אור" וסלויג "כמו זמיר כעורה ואפורה אבל נגינתה וציוריה הם מגע של קסם".

הניגודים של כריסטינה שמזכירה את דיוניסוס אל היין אל מול סולויג שמזכירה את אפולו אל האור מתאחדים כהשלמה וכהתגלות במשורר ובקורא "לכודות כתאומות סיאמיות ללא הפרד", כשמוטיב המים מחבר ביניהן. במהפך של דימויים ורגשות עד כדי ביטול המרחק בין כריסטינה וסולויג. רצף המראות בשיר חותר להשוואה עד כדי שינוי מהפכני עם הקפדה על מבנה סימטרי שמתחבר למבנה השיר.

של המשורר "עד שמשב רוחי נשק להן והפשירן", אך ההתקדמות של האני הלירי היא על סף גילוי. האני המייחל להתגלות על אף הכאב "נדקרת למראה קוצים", מכיר בהבדל. בשיר נפרצים ומתלכדים גבולות האור והחושך "הן חזרו אלי בדמות השמש ובדמות ירח".

לאחר מחזוריות של אופל ואור קיימת המימוש של ההתלכדות לערגה עם כמיהה לאהבה ולאחדות שמכילה בתוכה את ההתפצלות האנושית. הזיכרון שוטף ורוגש, תמונות שנמוגו מכבר מתגלים מחדש "ודאי בחלומה חוזרת שוב לשם". כריסטינה "מתרוצצת על הסלעים המגיחים מן הים", מרחבי הים מעוררים ומלווים את מראות השיר, את המטענים של החוויה האנושית ואת זכרונות הילדות של כריסטינה וסולויג במעבר סמלי אל ים החיים המעורר שלווה.

על אף הגלים והסערה האני השר יגיע אל חוף מבטחים "במשב של חום, בגל של קור מתוך החיים, מתוך הגעגועים". על כל אלה הענקנו לשיר את המקום השלישי.

היכנסו לקריאת השיר

ציון לשבח: יָם אֶחָד מאת דפנה שמשוני

מֵרֹב שֶׁרָצִיתִי יָם
כָּל יָם
הִסְכַּמְתִּי לָשֶׁבֶת לְיַד אֲגַם מְלָאכוּתִי
לְהִתְכּוֹפֵף לְתוֹךְ שְׁלוּלִית קְטַנָּה וּמְטֻנֶּפֶת
מֵרֹב שֶׁהִתְאַמַּצְתִּי
פִּנִּיתִי לִכְלוּךְ עִם מַקֵּל קָטָן
מֵרֹב שֶׁרָצִיתִי יָם
הֶעֱלֵיתִי גַּלִּים
חָפַרְתִּי עָמֹק מֵרֹב תְּשׁוּקָה חֲזָקָה
הָיִיתִי מוּכָנָה לִבְלֹעַ
לְהִבָּלַע
יָם שֶׁיְּמַלֵּא אֶת הַשְּׂדֵרָה וְיִזְרֹם בַּוָּאדִי וְיִתְחַבֵּר לְעוֹד יָם וְיָם
וּנְקֻדּוֹת שְׁטוּחוֹת שֶׁל אֲנָשִׁים שֶׁיִּסְחֲפוּ וְיַחֲזִיקוּ בִּדְבָרִים שֶׁנִּפְרָדִים מֵהַטֶּבַע וּמֵהַפַּחִים
וְיִהְיֶה לִי יָם
עָמֹק בְּתוֹכוֹ
שְׁקֵטָה וּמְסֻפֶּקֶת

נימוקי השופטים:
השיר ים אחד משתף את הקורא בחוויה אישית. הוא פותח ברצונה של הכותבת. כוחו של השיר הוא בכנותו בפשטותו ובציוריות המוחשית שבו. השיר מתחיל בתיאור ויזואלי של סיטואציה רגילה לכאורה, שמקפלת בתוכה רגש עז, רצון חזק, כמיהה אדירה..

מי מאיתנו אינו רוצה מידי פעם משהו בעצמה כה חזקה שהוא מנסה בכל דרך לשכנע את עצמו שהוא בהישג יד?! מי אינו מנסה לראות בשלולית ים רחב?!

מבחינה פיזית מצומצמת הסיטואציה המתוארת לכדי "שלולית קטנה ומטונפת", אך מבחינת החוויה מדובר בכוחות אדירים המבקשים לצאת למרחב. מתוך תשוקה, ונכונות לבלוע ולהיבלע.

התיאור בשיר מקבל אופי של קרשצ'נדו והתעצמות- הציור מתפתח משלולית קטנה, לים , שזורם ומתחבר לעוד ועוד ימים. השלולית הקטנה העומדת מקבלת תנועה. המים זורמים ממלאים, וסוחפים.

ואז לקראת הסיום נעצר הקרשצנדו והשיר מתכנס חזרה לחוויה הפנימית האישית, לשקט ולמסופקות שתחוש הכותבת כתוצאה מכל המהלך שתיארה. זה כוחו של השיר , ועל כך בחרנו לציין אותו.

היכנסו לקריאת השיר

ציון לשבח: מים בחדר מאת גל אדם

הוא בחדרו
ומים מטפטפים מהתקרה.
מציירים שבילים על הקירות,
נאגרים לשלוליות
תחת כפות רגליו.
סדקים נוצרים בתקרה
והטיפות הן עכשיו מפלים.
רטוב כולו,
הוא עומד במים המגיעים כעת למותניו.
"עוד מעט ההתקרה תתפרק"-
הוא חושב,
וכל המים ייכנסו.
יציפו את חדרו,
את מגרותיו,
את ריאותיו.
והוא יצוף בהם,
או ישקע,
או משהו בין לבין.

נימוקי השופטים:
השיר הזה, שלכאורה עוסק בנזילה מהתקרה, הוא למעשה שיר על אדם שמרגיש מת בעודו בחיים. הוא מתחיל בתיאור של רטיבות בקירות, של סדקים ונזילות, ומשורה לשורה לוקח אותנו מהטריוויאלי לפנטסטי, למציאות של מפלי מים, קריסה ואסון קולוסאלי.

דווקא בסופו של השיר מגיחה העצבות האמיתית של גיבורו: הוא יצוף במים, או ישקע בהם, או גרוע מכך – "משהו בין לבין". לא חי ולא מת, אדיש לגורלו, מתואר הגיבור כמי שהשלים עם ייאושו ואיבד עניין בחיים. השורה הקצרה הזו שבסיום מביעה לא רק מלנכוליה קיומית אלא משהו עמוק יותר מעצב, ומכמיר לב ממנו: אדישות. אדישותו של האדם שבשיר לשאלה אם יחיה או ימות.

כמה "חיים - מתים" מהלכים ביננו? כמה מתוכנו איבדו את הרצון לשחות בים החיים, עד שלא אכפת להם אם ישקעו, יצופו או ימשיכו בחייהם חסרי התוחלת, במצב הקיומי של "משהו בין לבין"? שיר זה הוא קולם - קול אמיתי, פשוט ונוגע.

היכנסו לקריאת השיר

ציון לשבח: שעת הקונכייה מאת שחף ארז

רוּחוֹת הַיּוֹם מִצְטַנְּפוֹת
בְּשַׁלְוַת קוֹנְכִיָּה.
יָם מוֹלִיךְ גַּלָּיו בְּהֶמְיַת כְּסִיפָה,
כֹּל הַיֹּפִי נִנְשָׁם
עַל רַגְלָהּ הָאַחַת שֶׁל
חֲסִידָה.

נימוקי השופטים: השיר שעת הקונכייה ממש כמו הקונכייה המוזכרת בו, מצומצם ומכונס. משורטט ביופי, ויש בו אויר לנשום. השיר כמו מצייר במילים רגע אחד מפעים ויפהפה של הטבע.

המילים בשיר שכמו נבחרו בקפידה, מייצרות פואטיקה - רוחות היום 'מצטנפות', 'הים מוליך גליו בהמיית כסיפה' .

השיר הוא תיאור טבע מזוקק שיש בו משהו ענוג, שליו וכמעט מקודש. טבע צרוף, אין לאדם דריסת רגל, מלבד לנשום את היופי שבו.

היכולת לתאר במילים ספורות רגע מזוקק שכזה משכה את תשומת לבנו לשיר הזה מבין אחרים.

היכנסו לקריאת השיר



חזור לראש העמוד