שחור ולבן, את-אל אבנר

כמה ריקות היו עיניך באותו הרגע. כמה ריקות, כאילו לא נותר עוד מקום לתחושה אלא רק יצר הישרדות הפיצוצים החלו בתחנה המרכזית ועברו ליריות. לא לקח זמן רב עד שהחלו הצרחות ילד קטן תפס בשולי חולצתי, זעק לעזרה, אבל אוזני דיממו ומילותיו נמוגו לדממה אוטובוס בוער הצית אישה בשמלה ירוקה. האש איכלה אותה עד שכרעה על ברכיה היה שם קבצן שבהה בהכל במבט רעב. קרי לב היינו, אבל דם חם ניתז לכל כיוון אחזת בזרועי חזק. כמה ריקות היו עיניך. העולם סביבי שקט, כאילו מישהו הנמיך את הווליום היורים התקרבו. אנשים נפלו על ימין ועל שמאל. שני גברים, זיהיתי, אחד עטף פניו במטפחת צהובה, השני כמעט ילד, רזה, זוויתי, כהה עור, מוטרף מבט, שיניו חשופות איזה מן ייאוש מביא אדם למעשה כזה משיכה חזקה בזרועי והצבת אותי מולך. אפילו לא שמעתי את נפץ הירייה החושך הכה פתאום. כמה ריקות כמה ריקות היו עיניך

המוניטורים הבהבו על הקירות, ובית החולים שקק חיים ומתים. כולם דברו ואני שתקתי ההורים הגיעו וחבקו ובכו, כמעט כאילו היינו משפחה בלעדיך הם אמרו שהשמיעה תחזור. הם כתבו מילים חסרות משמעות על לוחות קרטון חומים הם התחננו בפני לדבר, אבל עופרת הייתה יצוקה בגרוני, חוסמת את הצרחות והחדר. כלא מבחירה. ארבע קירות ופוסטרים של להקות שאהבת אימא נכנסת עם תה ועוגיות ואני מסיבה מבט. היא כותבת הלוויה ביום ראשון אני חושבת רק כמה קטן הקבר, כמה קטן הארון, כמה צפוף יהיה לך שם ככה כולנו גומרים, ככה כולנו, בסוף לכודים בקופסא השקט קודח באוזני שלווה כפויה. כמה ריקות, כמה ריקות היו עיני

הטלוויזיה דולקת בלי הפסקה, אבל כבה כשאני באזור. ודאגתם חונקת מתוקה מדי, כמו כאב הבטן אחרי רחת לוקום עוד מעט, עוד מעט תבוא המכשפה והריקנות ממלאת כל דבר. היא בחלל שבשקערורית הכוס, בין חוליות השרשרת. היא בהבל הפה, בין עצמות החזה היא תהום, היא ריקה, היא אני

אתה על אלונקה עטוף תכריכים ואפוף הילת פורמלין. כמה ריקות כמה ריקות היו עיניך הם אומרים הספדים וקוברים אותך תחת עץ זית. זוכר את האחד ליד גן השעשועים ברחביה? היינו מגלגלים פתקים אל בין הסדקים מדברים שעות על שעות. העץ הכסיף עליו מעל ראשינו הצעירים חלמנו על שנות שיבה ורגעי אושר. חלמנו על בתי עץ בגינת הבית. חלמנו על רכבות צעצוע וטיול ללונדון ראינו כאב והתעלמנו ממנו. ככה זה כשאנחנו צעירים אנשים בוכים סביבי ואני שותקת. ממילא לא יכולתי לשמוע את זעקותיהם אני חושבת על פניך ונרעדת, מקיאה. תתרחקו ממני, אני מדבקת, אני מדבקת אבא עוטף את כתפי בחיבוק ומוביל אותי למכונית. רק הלמות הלב בוערת בתוכי לא נכון, כולי בוערת, כמו האוטובוסים ההם, והאישה בשמלה הירוקה

זה יחזור לאט, אני יודעת, ככה הרופא כותב על הדף. כמו שיניים שבוקעות, רק באוזן הניתוח עבר בהצלחה. היה לך מזל, את שרדת, ואת בסדר
מה זה מזל, רציתי לשאול. מה זה בסדר. הוא מצפה לתגובה ואני בוחנת את דמותו. רבוע, נמוך, זקנו לא מגולח ועיניו אדומות. כל כולו אומר בזבוז, בזבוז והחמצה הוא מהנהן ואוסף את דפיו. לרגע הוא מהבהב בזיכרון ילד, רץ במדרון גבעה ירוקה אל זרועות בוטחות

אמא מובילה אותי הביתה ומכינה קקאו לוהט על הגז. ריח שרוף פושט בבית ואני בורחת להקיא. אבא מתגלח, מפנה לי את הדרך וטופח על הגב בעדינות, בעדינות. לאט עכשיו, את בסדר זה מה שאמר? זה מה שהרגיש. ומה בעצם ניסה לומר נראה לי שהוא ניסה להתנצל, כי קשה לקבוע מה שחור ומה לבן

בלילות הצרחות מעירות רק את ההורים ואני לא שומעת. איזו הקלה רק זמזום עמום, כמו בקיעת השן הראשונה. מעירים אותי ומחבקים חזק כדי שאפסיק להתייפח. הם לא מבינים שרק זה, רק זה נותר

הפיזיותרפיסטית נאה ופניה שזופות. היא מחייכת אלי בעיניים בוהקות מלמדת אותי את שפת הסימנים. איך ארקוד את החיים עכשיו, מפורקת כולי? היא אומרת שאני נראית נפלא. שקרנית. המכנסיים עלי כבר חמישה שבועות והחולצה הוכתמה בדמעות וקומטה במאבקי כוחות בואי נדבר, היא מתחננת. בואי נדבר כשאת מוכנה ונוקשת על אוזני בניסיון לגרום להן לפעול. אני עוצמת עיניים. לפחות למדתי שהכול נגמר בסוף

אני קוראת דיווחי בעיתון. הפיצוצים, היריות. יש רשימת הרוגים חוץ ממך, עוד שני ילדים, גנן, עורך דין, והאישה ההיא, בשמלה הירוקה היא לבשה רק ירוק, סיפרה אחותה בראיון אקסקלוסיבי. אמרה שככה היא מתחברת להכל להכל להכל וארבעים פצועים. הם רשמו את שמי, אבל לא הוסיפו תמונה. בעיניהם, רק המתים מתים

על מי את כועסת? כותב הפסיכיאטר ועיניו כואבות איתי את אובדנך על מי אני כועסת? על אף אחד
אני רושמת לאט. אין שחור ואין לבן תג השם שלו מתנוצץ באורן הרך של מנורות החדר. עציצים מדיפים ריח יסמין, ודגים שוחים באקווריום עגול בפינה הזמזום באוזני כואב. כולי כואבת. המילים נוטפות על דפי המחברת אני רוצה ללכת הביתה
מה את באמת רוצה? שואל הפסיכיאטר. אמרי לי, ונסיים מוקדם היום
אנחנו שותקים עד סוף הפגישה. אבא מגיע לאסוף אותי. אני תולשת את הדף ומניחה אותו מולו
אין שחור ואין לבן

המראה מכוסה אדים רותחים. אצבעותיי עוברות על דמותי המוכרת לא מוכרת, נוגעות בקווי לחיים חיוורים, עיקול שפתיים נשוכות, להחזיק אותי בפנים, לדחוף אותי עמוק כולי מעורפלת, מתמוססת. בקרוב, לא יוותר דבר זיכרון הילד האוחז בשולי חולצתי מכה בי, גורם לי לצנוח, רועדת, על ברכיים ערומות על מי אני כועסת?
היורים שניהם נאסרו, שניהם בחיים, נדונו לחמישה מאסרי עולם ועוד כמה עשרות שנים. כל אדם עולם, אבל בסוף נותרות רק אבנים בשדה שערי נושק למותניים, ארוך כל כך, מסיכה נוחה מהעולם . על מי,
על מי אני כועסת?
כולי מעורפלת במראה המספריים בידי ואני גוזרת. הכל גוזרת, שערות ארוכות נשטפות אל הביוב אני מחייכת אל הדמות במראה. עכשיו, אני נראית כמוך

השמיעה חוזרת לאט, בפרצים חדים של סחרור, כמו פיסות משוננות של זכוכית. אמא מלטפת את שיערי, עדינה, רכה, כאילו היינו כאילו היינו משפחה אולי אנחנו נעשים, לאט לאט, אולי אנחנו מתקרבים, אולי
אולי החיים נמשכים גם כשאתה אינך

"העולם הוא לא שחור ולבן," אמרתי, וקרן שמש הכתה מבעד לחלון, מאירה את שיפולי מיטתך