שחור ולבן, את-אל אבנר

19/06/2013 י"א תמוז תשע"ג

כמה ריקות היו עיניך באותו הרגע. כמה ריקות, כאילו לא נותר עוד מקום לתחושה אלא רק יצר הישרדות הפיצוצים החלו בתחנה המרכזית ועברו ליריות. לא לקח זמן רב עד שהחלו הצרחות ילד קטן תפס בשולי חולצתי, זעק לעזרה, אבל אוזני דיממו ומילותיו נמוגו לדממה אוטובוס בוער הצית אישה בשמלה ירוקה. האש איכלה אותה עד שכרעה על ברכיה היה שם קבצן שבהה בהכל במבט רעב. קרי לב היינו, אבל דם חם ניתז לכל כיוון אחזת בזרועי חזק. כמה ריקות היו עיניך. העולם סביבי שקט, כאילו מישהו הנמיך את הווליום היורים התקרבו. אנשים נפלו על ימין ועל שמאל. שני גברים, זיהיתי, אחד עטף פניו במטפחת צהובה, השני כמעט ילד, רזה, זוויתי, כהה עור, מוטרף מבט, שיניו חשופות איזה מן ייאוש מביא אדם למעשה כזה משיכה חזקה בזרועי והצבת אותי מולך. אפילו לא שמעתי את נפץ הירייה החושך הכה פתאום. כמה ריקות כמה ריקות היו עיניך

המוניטורים הבהבו על הקירות, ובית החולים שקק חיים ומתים. כולם דברו ואני שתקתי ההורים הגיעו וחבקו ובכו, כמעט כאילו היינו משפחה בלעדיך הם אמרו שהשמיעה תחזור. הם כתבו מילים חסרות משמעות על לוחות קרטון חומים הם התחננו בפני לדבר, אבל עופרת הייתה יצוקה בגרוני, חוסמת את הצרחות והחדר. כלא מבחירה. ארבע קירות ופוסטרים של להקות שאהבת אימא נכנסת עם תה ועוגיות ואני מסיבה מבט. היא כותבת הלוויה ביום ראשון אני חושבת רק כמה קטן הקבר, כמה קטן הארון, כמה צפוף יהיה לך שם ככה כולנו גומרים, ככה כולנו, בסוף לכודים בקופסא השקט קודח באוזני שלווה כפויה. כמה ריקות, כמה ריקות היו עיני

הטלוויזיה דולקת בלי הפסקה, אבל כבה כשאני באזור. ודאגתם חונקת מתוקה מדי, כמו כאב הבטן אחרי רחת לוקום עוד מעט, עוד מעט תבוא המכשפה והריקנות ממלאת כל דבר. היא בחלל שבשקערורית הכוס, בין חוליות השרשרת. היא בהבל הפה, בין עצמות החזה היא תהום, היא ריקה, היא אני

אתה על אלונקה עטוף תכריכים ואפוף הילת פורמלין. כמה ריקות כמה ריקות היו עיניך הם אומרים הספדים וקוברים אותך תחת עץ זית. זוכר את האחד ליד גן השעשועים ברחביה? היינו מגלגלים פתקים אל בין הסדקים מדברים שעות על שעות. העץ הכסיף עליו מעל ראשינו הצעירים חלמנו על שנות שיבה ורגעי אושר. חלמנו על בתי עץ בגינת הבית. חלמנו על רכבות צעצוע וטיול ללונדון ראינו כאב והתעלמנו ממנו. ככה זה כשאנחנו צעירים אנשים בוכים סביבי ואני שותקת. ממילא לא יכולתי לשמוע את זעקותיהם אני חושבת על פניך ונרעדת, מקיאה. תתרחקו ממני, אני מדבקת, אני מדבקת אבא עוטף את כתפי בחיבוק ומוביל אותי למכונית. רק הלמות הלב בוערת בתוכי לא נכון, כולי בוערת, כמו האוטובוסים ההם, והאישה בשמלה הירוקה

זה יחזור לאט, אני יודעת, ככה הרופא כותב על הדף. כמו שיניים שבוקעות, רק באוזן הניתוח עבר בהצלחה. היה לך מזל, את שרדת, ואת בסדר
מה זה מזל, רציתי לשאול. מה זה בסדר. הוא מצפה לתגובה ואני בוחנת את דמותו. רבוע, נמוך, זקנו לא מגולח ועיניו אדומות. כל כולו אומר בזבוז, בזבוז והחמצה הוא מהנהן ואוסף את דפיו. לרגע הוא מהבהב בזיכרון ילד, רץ במדרון גבעה ירוקה אל זרועות בוטחות

אמא מובילה אותי הביתה ומכינה קקאו לוהט על הגז. ריח שרוף פושט בבית ואני בורחת להקיא. אבא מתגלח, מפנה לי את הדרך וטופח על הגב בעדינות, בעדינות. לאט עכשיו, את בסדר זה מה שאמר? זה מה שהרגיש. ומה בעצם ניסה לומר נראה לי שהוא ניסה להתנצל, כי קשה לקבוע מה שחור ומה לבן

בלילות הצרחות מעירות רק את ההורים ואני לא שומעת. איזו הקלה רק זמזום עמום, כמו בקיעת השן הראשונה. מעירים אותי ומחבקים חזק כדי שאפסיק להתייפח. הם לא מבינים שרק זה, רק זה נותר

הפיזיותרפיסטית נאה ופניה שזופות. היא מחייכת אלי בעיניים בוהקות מלמדת אותי את שפת הסימנים. איך ארקוד את החיים עכשיו, מפורקת כולי? היא אומרת שאני נראית נפלא. שקרנית. המכנסיים עלי כבר חמישה שבועות והחולצה הוכתמה בדמעות וקומטה במאבקי כוחות בואי נדבר, היא מתחננת. בואי נדבר כשאת מוכנה ונוקשת על אוזני בניסיון לגרום להן לפעול. אני עוצמת עיניים. לפחות למדתי שהכול נגמר בסוף

אני קוראת דיווחי בעיתון. הפיצוצים, היריות. יש רשימת הרוגים חוץ ממך, עוד שני ילדים, גנן, עורך דין, והאישה ההיא, בשמלה הירוקה היא לבשה רק ירוק, סיפרה אחותה בראיון אקסקלוסיבי. אמרה שככה היא מתחברת להכל להכל להכל וארבעים פצועים. הם רשמו את שמי, אבל לא הוסיפו תמונה. בעיניהם, רק המתים מתים

על מי את כועסת? כותב הפסיכיאטר ועיניו כואבות איתי את אובדנך על מי אני כועסת? על אף אחד
אני רושמת לאט. אין שחור ואין לבן תג השם שלו מתנוצץ באורן הרך של מנורות החדר. עציצים מדיפים ריח יסמין, ודגים שוחים באקווריום עגול בפינה הזמזום באוזני כואב. כולי כואבת. המילים נוטפות על דפי המחברת אני רוצה ללכת הביתה
מה את באמת רוצה? שואל הפסיכיאטר. אמרי לי, ונסיים מוקדם היום
אנחנו שותקים עד סוף הפגישה. אבא מגיע לאסוף אותי. אני תולשת את הדף ומניחה אותו מולו
אין שחור ואין לבן

המראה מכוסה אדים רותחים. אצבעותיי עוברות על דמותי המוכרת לא מוכרת, נוגעות בקווי לחיים חיוורים, עיקול שפתיים נשוכות, להחזיק אותי בפנים, לדחוף אותי עמוק כולי מעורפלת, מתמוססת. בקרוב, לא יוותר דבר זיכרון הילד האוחז בשולי חולצתי מכה בי, גורם לי לצנוח, רועדת, על ברכיים ערומות על מי אני כועסת?
היורים שניהם נאסרו, שניהם בחיים, נדונו לחמישה מאסרי עולם ועוד כמה עשרות שנים. כל אדם עולם, אבל בסוף נותרות רק אבנים בשדה שערי נושק למותניים, ארוך כל כך, מסיכה נוחה מהעולם . על מי,
על מי אני כועסת?
כולי מעורפלת במראה המספריים בידי ואני גוזרת. הכל גוזרת, שערות ארוכות נשטפות אל הביוב אני מחייכת אל הדמות במראה. עכשיו, אני נראית כמוך

השמיעה חוזרת לאט, בפרצים חדים של סחרור, כמו פיסות משוננות של זכוכית. אמא מלטפת את שיערי, עדינה, רכה, כאילו היינו כאילו היינו משפחה אולי אנחנו נעשים, לאט לאט, אולי אנחנו מתקרבים, אולי
אולי החיים נמשכים גם כשאתה אינך

"העולם הוא לא שחור ולבן," אמרתי, וקרן שמש הכתה מבעד לחלון, מאירה את שיפולי מיטתך


תקווה, עדי לויתן

02/06/2014 ד' סיון תשע"ד

עוד לא לקחתי את הכדורים היום, כשנדמה לי שיהיה לי יום מוצלח אני מעדיפה לא לקחת אותם, זה נכון שמצד אחד זה מרגיע אבל מצד שני אם אני רגועה גם ככה אז זה בסדר לא? אני חושבת שלפעמים גם סיגריה זה טוב, אם במקרה אני יוצאת מן הבית ועוברת ליד השוק, אני הולכת לרפאל מהירקות והוא נותן לי סיגריה. חסרות לו שיניים, אבל הוא בכלל לא מתבייש בגלל זה, תמיד מחייך אלי, מחייך אלי ואומר לי "קחי מותק קחי ואל תשכחי אותי כשאני אצטרך משהו" ואני אף פעם לא שוכחת, אף פעם.

להמשיך לקרוא

החדר, לימור פרסי-סופר

19/06/2013 י"א תמוז תשע"ג

החדר הזה הוא שלימד אותי לא להאמין עוד באלוהים. חדר אחד. אלוהים אחד. אמונה אחת. לפעמים לומדים בו, בחדר הזה. לפעמים נחים. לפעמים בוכים בו ולפעמים צוחקים, נזכרים. רוב הזמן הוא ריק ודומם. ומלא קולות מן העבר. תמונות מכל עבר ואת מביטה בי. חדר "עזוב ובלי כוחות ממש כמו חוף שנחל עזבו..." ובוודאי, יימצא מי שישאל- מה לחדר ולאלוהים? מה לחדר ולאמונה? ועבורי זה חדר שנעזב. חדר שייתכן וקיים בהמוני בתים בארץ ובעולם, חדר חי וקיים ונושם אצלי בבית. חדר ריק, בו הרִיק ממלא את חדרי ליבי שלי בשממת שמחה שאבדה לי. החדר הזה שהביא באכזריות למותה ולאיבודה של תמימותי, לאובדנה של שמחתי בחלקי בעולם הזה, שמחה שהייתה נטועה בי כל חיי, עד החדר הזה.

להמשיך לקרוא

תינוקת גדולה שלי, חוה אפשטיין

19/06/2013 י"א תמוז תשע"ג

תינוקת גדולה שלי. אני מלטפת בשתי כפות ידי את צמד התצלומים המכילים את דמותך. כה שונים הם זה מזה עד כי לא אוכל לזהות אותך אלא אם תראי לי את כתם הלידה שמאחורי אוזנך. הכתם שהפריד ביני לבינך והותיר אותך כפצע פעור בזיכרוני הדואב. אני עונה לך בתקווה שנוכל לרפא יחדיו פצע זה, ולו במעט. ואני גם יודעת שאותו פצע ממש פעור גם בלבך שלך אף שלפני כמה חודשים לא ידעת עליו דבר.

להמשיך לקרוא

נקודות מפגש, שחר פרידמן

23/06/2013 ט"ו תמוז תשע"ג

בני אדם מצטלבים בטרמינל ליסבון, מליון קורות-חיים מכוונות לאפיקים מנוגדים, גוף גיאומטרי מרושת ומשתנה תדיר של מפגשים ושל פרידות. מיד כשראיתי את פניו בתוך פסיפס הפרצופים הזה ידעתי: האדם הזה ישנה את חיי. במהלך כל השנים של העבודה שלי פיתחתי רגישות לתחושות מעין אלו, הרחתי בדיוק של גשש בדואי זקן היכן טמונים הזדמנות וגורל, והתחושות לעולם לא הכזיבו. האביר החדש שלי היה אדם מבוגר, בשנות השמונים בערך; גבה-קומה, קירח, עיניו שחורות ובוחנות. לגופו לבש מעיל עור ארוך, שחור ומבריק, שהשתפל לו עד לרגליים. לא היה נראה שהוא ממהר. התחלתי לפלס את דרכי אליו, דוחף אחורה נוסעים ותיירים; אבל כשהייתי קרוב מספיק, לפתע פנה הוא אלי ברוגע צונן: "כמה זמן היית אומר שיש לנו?"

להמשיך לקרוא

בנאלי, טל בן מלך

19/06/2013 י"א תמוז תשע"ג

כשאנחנו כותבים אנחנו כותבים את עצמנו, ההשתקפות שלנו נמצאת בילדה עם הפסנתר, בהוא עם הכינור, באישה עם המשקפיים האדומות. בחבר עם הנמשים, באישה עם החלומות. ברגע שאני לא מצליח לכתוב אחרים, אני לא מצליח לכתוב את עצמי. ברגע שעצמי לא נכתב, עצמי לא קיים. כמה פשוט,ככה מפחיד. מטאפורות ודימויים הם הנשק הסודי שלי, בלעדיהם אני נשאר ערום. עמום. עקום. הכל בנאלי, כל דבר שאכתוב- מישהו כבר כתב. כל אדם שאנסה להיות-כבר קיים. הכל כבר נכתב, אין חדש תחת השמש. אדם הוא העתק של אחרים,השתקפות ותו לא. דיוקן עצמי מלא באי-דיוקים. מדי פעם נוספת אוזן או יש שינוי בצבע העיניים, סרטן או טראומת ילדות,אבל הבסיס נשאר אותו הדבר. אין ייחוד, אין ייחוד. אני משוטט בעולם בדמיוני, מנסה למצוא את הדבר הגדול הבא. הדבר היחיד שעדיין לא נכתב. יורד גיאיות, צועק מראש ההר. עולה על מטוס וממריא לחלל. מדבר עם דולפינים ועם הכלב של השכן, ממציא כוחות על או מרביץ לזקן. הכל כבר נכתב, נאמר כבר הכל. מי אנחנו בעולם הזה, מלבד השתקפות. גם זה כבר נכתב, אתם רואים? אני אפילו לא מחדש שום דבר.

להמשיך לקרוא

אהבה, אלנתן בן דוד

19/06/2013 י"א תמוז תשע"ג

"עוד יגיע היום שנרוץ בשדות עם שיער פרוע ועיניים צוחקות ונרוץ רק שנינו, רק אני ואתה לבד ואז אני אדע שאתה האחד" היא תמיד כתבה על גליונות נייר צהובים. לא שהיה לה התנגדות כלשהיא לצבע הלבן, פשוט המילים זרמו יותר על הצהוב. לבן זה צבע יותר מדי רשמי, ומזכיר לה את חשבון החשמל האחרון שעדיין לא שילמה. לבן זה צבע מת, ואילו על הצהוב המילים ממש חיות, מספרות את סיפור חייה, כמהות איתה לאחד שירוץ איתה בשדות. היא חייכה לעצמה ותלתה את המילים על דלת המקרר. היא תסיים את השיר הזה מחר, או אולי בעוד שבוע, או אולי לעולם לא: מי יודע מתי יפרצו המילים מתוך תודעתה ויגעשו לה בבטן עד שהיא תרוץ אל ותכתוב ביד רועדת את המילים ממנה החוצה. לאחר מכן הכניסה את התותים למקרר.

להמשיך לקרוא

שחור ולבן, את-אל אבנר

19/06/2013 י"א תמוז תשע"ג

כמה ריקות היו עיניך באותו הרגע. כמה ריקות, כאילו לא נותר עוד מקום לתחושה אלא רק יצר הישרדות הפיצוצים החלו בתחנה המרכזית ועברו ליריות. לא לקח זמן רב עד שהחלו הצרחות ילד קטן תפס בשולי חולצתי, זעק לעזרה, אבל אוזני דיממו ומילותיו נמוגו לדממה אוטובוס בוער הצית אישה בשמלה ירוקה. האש איכלה אותה עד שכרעה על ברכיה היה שם קבצן שבהה בהכל במבט רעב. קרי לב היינו, אבל דם חם ניתז לכל כיוון אחזת בזרועי חזק. כמה ריקות היו עיניך. העולם סביבי שקט, כאילו מישהו הנמיך את הווליום היורים התקרבו. אנשים נפלו על ימין ועל שמאל. שני גברים, זיהיתי, אחד עטף פניו במטפחת צהובה, השני כמעט ילד, רזה, זוויתי, כהה עור, מוטרף מבט, שיניו חשופות איזה מן ייאוש מביא אדם למעשה כזה משיכה חזקה בזרועי והצבת אותי מולך.

להמשיך לקרוא

אלה, נגה יקותיאלי

05/06/2014 ז' סיון תשע"ד

זה קרה כשהייתי בת 13. זה היה נורא. כל האדום המצמרר ההוא. הדם שלי... אתם מוכרחים להבין. עד אז הייתי אלה. תמיד, מאז שנולדתי. ואז, פתאום, כבר לא הייתי. אין בי דבר מיוחד כעת, ידעתי. הורי יחזרו אל העוני בו חיו לפני שנולדתי, ואני אצטרף בחוסר אונים לשורת האלות לשעבר. אהיה חסרת תועלת, עלובה. הורי ישתדלו להחביא אותנו. להכחיש שאי פעם הייתי אלה. מפני שעתה הייתי כלי משומש שנזרק לפח, ואנשים לא רואים סיבה להיות חביבים לשכאלה. למען בטחוני, עדיף לנו להסתיר את הצורה בה העברנו את 13 השנים האחרונות.

להמשיך לקרוא


פניה למוקד העירוני מוקד 106
פניה למוקד העירוני
חזור לראש העמוד