בנאלי, טל בן מלך

כשאנחנו כותבים אנחנו כותבים את עצמנו, ההשתקפות שלנו נמצאת בילדה עם הפסנתר, בהוא עם הכינור, באישה עם המשקפיים האדומות. בחבר עם הנמשים, באישה עם החלומות. ברגע שאני לא מצליח לכתוב אחרים, אני לא מצליח לכתוב את עצמי. ברגע שעצמי לא נכתב, עצמי לא קיים. כמה פשוט,ככה מפחיד. מטאפורות ודימויים הם הנשק הסודי שלי, בלעדיהם אני נשאר ערום. עמום. עקום.

הכל בנאלי, כל דבר שאכתוב- מישהו כבר כתב. כל אדם שאנסה להיות-כבר קיים. הכל כבר נכתב, אין חדש תחת השמש. אדם הוא העתק של אחרים,השתקפות ותו לא. דיוקן עצמי מלא באי-דיוקים. מדי פעם נוספת אוזן או יש שינוי בצבע העיניים, סרטן או טראומת ילדות,אבל הבסיס נשאר אותו הדבר. אין ייחוד, אין ייחוד. אני משוטט בעולם בדמיוני, מנסה למצוא את הדבר הגדול הבא. הדבר היחיד שעדיין לא נכתב. יורד גיאיות, צועק מראש ההר. עולה על מטוס וממריא לחלל. מדבר עם דולפינים ועם הכלב של השכן, ממציא כוחות על או מרביץ לזקן. הכל כבר נכתב, נאמר כבר הכל. מי אנחנו בעולם הזה, מלבד השתקפות. גם זה כבר נכתב, אתם רואים? אני אפילו לא מחדש שום דבר.

סופר טוב חייב להיות קצת נרקיסיסט, חייב לדעת לקבל מחמאות. חייב להאמין שיצירתו ראויה מספיק, וחייב להילחם עליה עד המוות. אדם יוצר, שטוען שהוא כותב או משחק או שר או מצייר לשם עצמו בלבד, להנאתו האישית- משקר. אומנות היא שיקוף של רגש, חילוף חומרים עם העולם. אתה חווה את העולם, מעבד אותו ברוחך, ומחזיר לעולם משהו שונה לחלוטין. ככה העולם עובד.

הוא נועל את נעלי הטיולים, נועל את הדלת, נועל את אשתו בארון. מתחיל ללכת ברחוב. הלילה סוגר עליו בדימוי שחוק, שאמור לשמש מטאפורה למצב רוחו הקודר. העצים ירוקים ומסמלים את היום החדש שאמור להתחיל. גם זה כבר נכתב, גם זה כבר ידוע. גם הדימויים הפכו להיות דבר קבוע.הוא ממשיך ללכת, נזכר בשיעורי ספרות שלמד בתיכון. הניצוץ שהיה לו בעיניים כשנתקל בפעם הראשונה בשיר של אלתרמן, שהלך וגדל כשצלל בין המילים והצלילים. הניצוץ נעלם מעיניו ועבר להתמקם בלב (לא, גם זה דימוי חרוש! ביד הכותבת. לא, בנאלי מדי. בחלק האחורי של המוח, בצורת פרפרים בבטן. הכל כבר נכתב, נאמר כבר הכל) הניצוץ התמקם בשן הטוחנת שלו, השנייה משמאל, ככאב שיניים טורדני שלא פסק. הניצוץ מלווה אותו עד היום, מנחה אותו בדרכו. הוא הלך ושקע בעולם המילים, הסתכל על השמיים וראה דימויים, הסתכל על העץ וראה רק אותיות. עולם שעשוי מאותיות, כמה נפלא זה יכול להיות! במקום לקדש את המילים, אנשים מעדיפים להתעמק במספרים.

הוא ממשיך ללכת ונוסע לירושלים. בנאלי מדי,היה צפוי שאלוהים ייכנס בשלב מסוים. לתל אביב. חרוש מדי,היה ברור שגם השטן יצטרף. לחלל. לא, גם זה כבר נכתב. הוא ממשיך בדרכו ומגיע לפצאל, מתחתן עם אישה חדשה, מגדל חמישה ילדים וצ'ינצ'ילה, לומד לנגן בחליל. מתעמק בספרים, מתעמק במילים, מתעמק בשירים. בשלב מסוים האישה עוזבת ולוקחת את הצ'ינצ'ילה איתה. נשבר לו הלב, התפוצץ לו התוספתן, (הכנס מטאפורה אחרת כאן). גם זה לא מצליח להאפיל על הניצוץ, הוא ממשיך ונהיה בוהק יותר ויותר. הוא עוזב את הבית ונוסע למקום אחר.

בכל מקום כבר יש אנשים, בכל מקום כבר נראו פרצופים. הניצוץ מעוור את עיניו, מסנוור אותו לחלוטין. הוא מגיע לאמצע המדבר, שם הוא מקווה להיות בשקט עם עצמו, רק הוא והמילים. הוא מגלה שאליהו הנביא עשה את זה קודם.

השנים חולפות, והוא מתחיל לחשוב על המוות. בכל זאת, מתים רק פעם אחת, צריך לעשות מזה משהו גדול. משהו מיוחד. משהו שלא התרחש מעולם, אך עדיין מלא תחכום (וגם לא כואב יותר מדי.בכל זאת,יש לו לב חלש).
האפשרות של לבלוע יותר מדי ויטמינים ולמות מעודף בריאות מסובכת מדי, כנ"ל האפשרות של לבלוע בלון חצי מנופח בעודו מצונן וכך להיחנק. תלייה עצמית או נפילה מצוק זה מלוכלך ומביך,בכלל לא לרמתו. לקשור את עצמו לכרכרה זה כל-כך המאה שעברה. לקשור את עצמו לצלב זה יותר מדי בנאלי. הכל כבר קרה, לא נשאר לו שום דבר לחדש. בדיוק כמו חייו, כך גם מותו.

השנים חלפו, והוא עדיין לא הוציא לעולם את יצירתו הגדולה באמת. מחברותיו מלאות בשברי רעיונות, רסיסי משפטים, נתזי מילים ואותיות על הדף הלבן- ותו לא. הוא לא הצליח להמציא את הגלגל מחדש, הוא לא הצליח לברוא יש מיש. וההבנה הזאת, שהוא לא אלוהים ולעולם לא יצליח להיות- משתקת.

אז הוא ניסה להיות אלוהים. למות זה מיינסטרים,בנאלי מדי, כולם עושים את זה. הוא יצליח לעשות את הבלתי אפשרי, הוא יצליח להגשים את חלומותיו, הוא יצליח לחיות לנצח.

הוא התבונן בספריו האהובים. כשאתה עושה את הבלתי אפשרי וחי חיי נצח (942 שנים, והספירה עוד נמשכת)- אתה מספיק לצבור מאות אלפי ספרים אהובים על המדף. חלקם בכתב קדום, אפופים בריח האבק. חלקם אוצרות היסטוריים של ממש, מגואלים בדם. חלקם אלקטרוניים, אף על פי שלזה הוא מעולם לא הצליח להתחבר. ספרים בדיוניים על מלחמות וספרים היסטוריים על פלישות חייזרים, תכניות עתיקות וביבליוגרפיות של גדולי הזמרים, ובעיקר- שירים. המון המון שירים. עולם שלם של מטאפורות ודימויים, שגולשים מהדפים וממלאים את עולמו בשתיקות ואהבות ועולמות רחוקים.

פתאום, צץ במוחו רעיון.
הוא פתח את הספר הראשון והתחיל לעלעל. סימן את המשפט האהוב עליו בסימן נצחי של דם. דם אדום, דיו שחור, ספר לבן (למען האמת הוא צהוב ומתפורר, אבל אין צורך להטריח את הקוראים עם האמת.) אולי זה בנאלי, אבל אלוהים אדירים, כמה יפה התמונה שמתקבלת! איזה ניגוד בין הצבעים,אילו אמצעים ספרותיים!

הוא עבר ספר ספר ומילא אותם בדם,דמו שלו. חתך מנייר באצבע, חתך מנייר בלב. מה ההבדל בכלל. פצעיו התחילו לשרוף בעוד דמו ניגר על הדפים הלבנים, מכניס דמעות של מוות לדמויות הדהויות שכמו נופפו לו לשלום. הוא כבר שם,הוא בדרך, עוד מעט מגיע. מרגיש איך לאט לאט חייו עוזבים אותו, נוטשים את גופו, ואיך דמותו עוברת לחיות בעולם המילים. חלומו בדרך להתגשם.

הוא לא עצר ולו לרגע לחשוב על מה יותיר מאחור, ולמען האמת הוא לא השאיר הרבה מאחוריו. הספרים היוו את הטעם לחייו. ועכשיו,כשיושלם התהליך... אין שום סיבה לקחת חלק בעולם הדהוי והאפור, בטח לא כאשר הוא מתבונן על העושר הלשוני שמציעים לו הספרים.

הושג המיזוג המושלם, הושגה המטרה הסופית. הוא התערבל והתערפל והתמזג עם המילים, המילים מצידן הלכו ונספגו בדמו, משאירים בו עקבות דיו ודמעות.

יצירת המופת הושלמה, עכשיו אפשר למות בשקט.

הוא לא טרח אפילו לחבוש את פצעיו.חבק אל גופו את ספרו האהוב, ושכב.

כשהאיר הבוקר על רצפת האבן הקפואה, הוא כבר לא היה בחיים.