החדר, לימור פרסי-סופר

19/06/2013 י"א תמוז תשע"ג

החדר הזה הוא שלימד אותי לא להאמין עוד באלוהים. חדר אחד. אלוהים אחד. אמונה אחת. לפעמים לומדים בו, בחדר הזה. לפעמים נחים. לפעמים בוכים בו ולפעמים צוחקים, נזכרים. רוב הזמן הוא ריק ודומם. ומלא קולות מן העבר. תמונות מכל עבר ואת מביטה בי. חדר "עזוב ובלי כוחות ממש כמו חוף שנחל עזבו..." ובוודאי, יימצא מי שישאל- מה לחדר ולאלוהים? מה לחדר ולאמונה? ועבורי זה חדר שנעזב. חדר שייתכן וקיים בהמוני בתים בארץ ובעולם, חדר חי וקיים ונושם אצלי בבית. חדר ריק, בו הרִיק ממלא את חדרי ליבי שלי בשממת שמחה שאבדה לי. החדר הזה שהביא באכזריות למותה ולאיבודה של תמימותי, לאובדנה של שמחתי בחלקי בעולם הזה, שמחה שהייתה נטועה בי כל חיי, עד החדר הזה. החדר, שהביאני בריקנותו המוחלטת והסופית כל כך לאבד את עצמי מרוב כאב, לנסות להיאחז ולחוש, אף כי האדמה נשמטת תחת רגליי בכל יום מחדש.

מאז שהכל קרה התחלתי לצלם אותו. צילמתי את המדפים בארון, את השולחן, את החפצים על המדפים. צילמתי את השינויים. ומסתבר שהזמן והכאב נותנים אותותיהם לא רק בזוויות עיני, בחיוכי ובמבטי המשתקף בעינֵי המתבונן בי באמת, הזמן והכאב ניבטים מכל עבר גם בחדר הזה. העזוב. הזמן נתן אותותיו והוא לא כשהיה עוד. את עוד פה לרגע ניבטת מכל עבר, חלקים ניכרים את סידרת בו וארגנת כפי שחלמת, כפי שרצית תמיד. תכננת את החדר הזה מרגע שנבנה. ראית אותו בהתהוותו וחלמת על הרגע שיהיה מוכן. חשבת על הצבעים, על הריהוט, על מתלה התכשיטים, עיצבת שלט לדלת. והכל נותר כשהיה והכל כבר השתנה. ואין לי דבר מכל אלה רק סימני שאלה תלויים על הנברשת המרצדת, שבחרת בעצמך, עם כל משב רוח קל.

החדר כאחד האדם, מתחלף לו עם חילופי הזמנים. בבוקר מוקדם הוא מואר וריח זריחה נושב לתוכו, ואוויר נקי חודר מבעד לענן המרחף מעליו ממרום גובהו. בזריחה, נצבעו בחלונו ענני נוצה ורודים כמריחת מכחול על שמי התכלת המוארים. ואור יקרות נכנס אל החדר והשתקף במראה. בצהרי היום, הוא מאיר בקרני שמש שחודרות ומשתקפות מעיני דיירי הקבע בחדר הזה- בובות, תמונות, מחשב נוצץ...אותן קרני שמש המאפשרות להבחין באניצי אבק מרחף בחלל החדר, מפה לשם ולשום מקום. בעת בין ערביים יורדת עליו תוגת הערב של בין הזמנים, של עכשיו וכבר אחר כך, בין פה לשם בינו לבין שאר חדרי הבית.

חדר מתמלא, חדר מתרוקן, מה מהותו בעצם? בית בזעיר אנפין של בעליו? דגם מוקטן של חיינו? אכן, רצית גם וילון, רצית להחליף את הכיסא הזמני ולא הספקת. נותר בעינו המחסור בווילון, נותר בעינו הכיסא ההוא שלא מתאים לך ולחדר שלך. נותר בעינו החדר כולו ואין מי שייגע, ואין מי שיזיז, ואין צורך לסדר...

לאחרונה, הפכתי אותו לחדר של הכביסה הנקייה. היא נערמת על מיטתך, משנה את מהותו של החדר הזה. שהרי כביסה נקייה מעידה על חיים ותנועה בבית. לובשים, מחליפים, מכבסים ושוב משתמשים. כביסה נקייה יש לה ריח נקי. אבל, כשהיא נערמת ערימות ערימות היא הופכת למטרד ויזואלי. כזה שבא לך כבר להיפטר ממנו. מטרד שנערם ללא הופכין. כך אני משנה את החדר שקימט לי את הלב והכביסה הנקייה. כך הוא לא כל כך נראה שלך עוד וכך הוא מתרחק מנבכי ליבי הכואב. החסר כל כך.

הכביסה מגלגלת בו ימים, ישנה בו לילות, סופחת את אניצי האבק ההם ולפעמים מגיעה גם לארון, אם לא השתמשו בה כבר קודם לכן מחוסר ברירה. את כל כך מסודרת. והכביסה הזו היא אנטיתזה למראה שאת רצית לחדר הזה ואנטיתזה לאהבתך הגדולה לסדר. זה מקל עליי מעט. מרחיק את ריקנותו המהדהדת של החדר בכל הבית. חדר מלא שאון כביסה. חדר של תנועה, כביסה באה והולכת. חדר ככל החדרים וגם כבר לא.

לפעמים, בלילות חסרי שינה וחסרי מנוחה, אני מהלכת בין חדרים, מכסה נשמות יקרות שלי שישנות, מתבוננת. או אז, לרגע מערומי הכביסה נראים לי כמוך, מכורבלת וישנה וכשמתרגלות עיני לחשיכה אני מנפנפת במהירות את המראה הזה ומחליפה אותו בכביסת הבית הדוממת. בלילה, בלילה, אפשר להתבלבל בו בחדר הזה, ולחשוב לרגע שהוא ככל חדרי הבית האחרים, מלא בנשימה, במנוחה וברוגע. ואני ניצבת בדלת, כעמוד המלח ההוא, ניצבת דוממת, ניצב בי הכאב לנצח. נים לא נים בעיני, אני מדליקה את האור ואניצי האבק ההוא, דיירי קבע, מרקדים לקראתי כמהתלים בי.

החדר הזה בהיותו צפון/ מזרחי מחליף עונות בדייקנות של זמן. בבוקר חורפי וגשום יכולה להפציע בו לרגע השמש הזורחת מעבר להרים ואולי אפילו קשת לרגע. ענני גשם נישאים אל מול חלונו, חולפים מעליי ואני מצלמת אותם. תופסת רגע של זריחה. נאחזת ברגעי תחילתו של יום, רגעים חפים מכל מהומה. בקיץ, הוא בכיוון הנכון, קריר ונעים כל היום ורוחות צפוניות מחדירות משבי אוויר נעימים, מרטיטים. ואני מצלמת, שמי תכלת נקיים ועיר ירוקה פרושה תחתם. החלון בחדר הזה מציב אל מולי את חלוף הזמן. באופן מוחלט, נוכח ובלתי ניתן לשינוי.

ואני מתמוטטת וקמה לומדת לנשום שוב, כבר כמעט שנתיים בחדר הזה. החדר שהיה שלך. ומי שאומר לכם ש"הזמן עושה את שלו" אומר ולא יודע מה הוא אומר... הזמן אכן עושה את שלו. הזמן מחדד את הכאב. הזמן מעצים את הגעגועים שהופכים לכיסופים עזים שבאים והולכים כמו גאות ושפל. הזמן מבליט ומותיר אותך מאחור. מנציח את הרגע ההוא שעוד הצטלמנו יחד. מותיר אותך כשהיית בתמונה כשכל חברותייך גדלות. הזמן הוא אויב אכזר לכאב ולצער. הוא חולף. ועולם כמנהגו נוהג. ורק את כבר לא. ואנחנו כבר לא. ואני כבר לא עוד אני-עצמי. ואת נותרת כנציב דומם של עצמך. מביטה בי בעינייך המחייכות מן התמונה שאני הכי אוהבת, אותה בחרנו יחד למסגר. ואת בתוך מסגרת. ואני פה בחוץ, בלעדייך.

בלילה האחרון שלך בחדר הזה, ישנו יחד במיטה. את קדחת מחום ואני קירבתי אותך אליי , ונתתי תרופה, ונרדמתי רצוצה מעייפות, ונגעתי לך במצח לבדוק שוב את החום, וקדחת, והתכרבלת לידי, נערה בת 16 מתכרבלת אליי כתינוקת קטנה שלי. על מיטת הנוער הצפה שלך שבחרת בעצמך, חיבקתי אותך, ובדקתי שוב חום שלא ירד. והיינו שתינו גמורות מעייפות וחיכיתי לבוקר שיבוא וכשהוא האיר מהחלון המזרחי, בחדר שלך, הזמנו אמבולנס כי ברור היה שאת צריכה להגיע לבית החולים. שם הכניסו אותנו לחדר ההוא, נטול האור והצבעים, החדר ההוא שהיה החדר שלך, החדר שלנו, חמישה חודשים תמימים כשעברת השתלת מח עצם שנייה ולא כל כך מוצלחת. ומשם העבירו אותך לחדר האחרון בחייך.

החדר בטיפול נמרץ. החדר הקר והמנוכר הזה ששנאתי כל כך. החדר בו חיברו אותך למכונת הנשמה ורגע לפני, רגע בטרם עת, עוד הספקת לבקש ולתת לי נשיקה ולומר שנתראה עוד מעט כשתקומי ותרגישי יותר טוב. אני חזרתי לבד מהחדר הארור ההוא בטיפול נמרץ אל חדרך שריקנות, דיירת קבע, שוכנת בו כעת. אני חזרתי לבד- נטולת ילדה שנתתי לה חיים, ונטולת אלוהים ואמונה. כי גם הוא עזב אותי בחדר ההוא, עזב אותי ולקח אותך ממני. ואני חזרתי לבד אל החדר שלך שהותרת שומם מיופייך, מצחוקך, משמחת החיים שלך, שומם כל כך מנעורייך שפעפעו בך למרות הכל, שומם כל כך מהחלומות והתקוות. ומלא כל כך ממך וממי שהיית. חדר שומם ומלא. חדר ריק וקיים. חדר שלם וחסר כל כך. ונותרה בו כבשה אחת ורודה שיצרת בעצמך והיא מתבוננת בי כל העת בעיניה המחייכות.

בהתחלה, לא נגעתי. אפילו לנקות פחדתי שמא אזיז דבר מה ולא אוכל להחזירו בדיוק למקומו. בחלל הריק של החדר אניצי האבק חגגו במחולות פרועים באין מפריע. ואז צילמתי ואז ניקיתי אותו כי התמונה שלך העלתה שכבת אבק. והחזרתי בחרדת קודש כל פריט למקומו המקורי וצילמתי שוב. ואז הפעם ההיא שעשיתי סדר בחרדה גדולה- נוגעת לך בנבכי נשמתך, מילים שכתבת, מכתבים ששמרת וברכות ליום ההולדת. יומני זיכרונות אישיים וקראתי אותם ברגשי אשם מתפוררים אל מול חסרונך. קראתי וחשבתי על הנערה שהיית. על החיים השלמים כל כך שאיבדת. על איך שקרה מה שחששת ממנו יותר מכל- לא החשש מהמוות שלך- החשש המעצב שלי. זה היה הפחד הגדול שלך ואפילו אמרת לי זאת- אני פוחדת למות כי אתם תהיו עצובים כל כך...ואכן אני אדם עצוב. אשה קרועה פנימה. הקריעה ההיא שקרע הרב בחולצתי, נותרה בי עד היום והכאב הזה הממלא כל נים מנימי מסרב להיכנע לזמן החולף.

ובחדרי הלב, אני כבר לא מאמינה יותר באלוהים כי אין לו מקום. נותרתי עם חדרי לב שוממי שמחה ומלאי געגוע עצום ואינסופי הממלאים את כולי לא נותר בי מקום לאמונה. כאב עמום המלווה אותי בכל נשימה בכל רגע בו אני חיה. חדר שלימד אותי דבר מה על סופה של תמימות, על החיים האלה, על תחילתם ועל סופם. חדר חלומות מנופצים, וחיים שהסתיימו בטרם עת. החדר של הילדה שלי היקרה, ילדה בת 16 שגופה נכנע למחלת הלוקמיה שקיננה בה וסירבה לעזוב. ולמרחמים- קחו את רחמיכם למחוז אחר. אני לקחתי את האמונה שלי לאמונה המחזקת בבני אדם. כאלה שחיים וזקוקים לחלום. אני שם ולא "במשבצת של המסכנה" כדבריה של הילדה שלי ביום הולדתה ה- 16 חודש לפני פטירתה. וחלומות של אחרים ממלאים אותי בנתינה. חדר אחד ריק ומלא גם יחד.
ואנחנו נישאר לעולם - בית. ארבעה חדרים וחדר.


תקווה, עדי לויתן

02/06/2014 ד' סיון תשע"ד

עוד לא לקחתי את הכדורים היום, כשנדמה לי שיהיה לי יום מוצלח אני מעדיפה לא לקחת אותם, זה נכון שמצד אחד זה מרגיע אבל מצד שני אם אני רגועה גם ככה אז זה בסדר לא? אני חושבת שלפעמים גם סיגריה זה טוב, אם במקרה אני יוצאת מן הבית ועוברת ליד השוק, אני הולכת לרפאל מהירקות והוא נותן לי סיגריה. חסרות לו שיניים, אבל הוא בכלל לא מתבייש בגלל זה, תמיד מחייך אלי, מחייך אלי ואומר לי "קחי מותק קחי ואל תשכחי אותי כשאני אצטרך משהו" ואני אף פעם לא שוכחת, אף פעם.

להמשיך לקרוא

החדר, לימור פרסי-סופר

19/06/2013 י"א תמוז תשע"ג

החדר הזה הוא שלימד אותי לא להאמין עוד באלוהים. חדר אחד. אלוהים אחד. אמונה אחת. לפעמים לומדים בו, בחדר הזה. לפעמים נחים. לפעמים בוכים בו ולפעמים צוחקים, נזכרים. רוב הזמן הוא ריק ודומם. ומלא קולות מן העבר. תמונות מכל עבר ואת מביטה בי. חדר "עזוב ובלי כוחות ממש כמו חוף שנחל עזבו..." ובוודאי, יימצא מי שישאל- מה לחדר ולאלוהים? מה לחדר ולאמונה? ועבורי זה חדר שנעזב. חדר שייתכן וקיים בהמוני בתים בארץ ובעולם, חדר חי וקיים ונושם אצלי בבית. חדר ריק, בו הרִיק ממלא את חדרי ליבי שלי בשממת שמחה שאבדה לי. החדר הזה שהביא באכזריות למותה ולאיבודה של תמימותי, לאובדנה של שמחתי בחלקי בעולם הזה, שמחה שהייתה נטועה בי כל חיי, עד החדר הזה.

להמשיך לקרוא

תינוקת גדולה שלי, חוה אפשטיין

19/06/2013 י"א תמוז תשע"ג

תינוקת גדולה שלי. אני מלטפת בשתי כפות ידי את צמד התצלומים המכילים את דמותך. כה שונים הם זה מזה עד כי לא אוכל לזהות אותך אלא אם תראי לי את כתם הלידה שמאחורי אוזנך. הכתם שהפריד ביני לבינך והותיר אותך כפצע פעור בזיכרוני הדואב. אני עונה לך בתקווה שנוכל לרפא יחדיו פצע זה, ולו במעט. ואני גם יודעת שאותו פצע ממש פעור גם בלבך שלך אף שלפני כמה חודשים לא ידעת עליו דבר.

להמשיך לקרוא

נקודות מפגש, שחר פרידמן

23/06/2013 ט"ו תמוז תשע"ג

בני אדם מצטלבים בטרמינל ליסבון, מליון קורות-חיים מכוונות לאפיקים מנוגדים, גוף גיאומטרי מרושת ומשתנה תדיר של מפגשים ושל פרידות. מיד כשראיתי את פניו בתוך פסיפס הפרצופים הזה ידעתי: האדם הזה ישנה את חיי. במהלך כל השנים של העבודה שלי פיתחתי רגישות לתחושות מעין אלו, הרחתי בדיוק של גשש בדואי זקן היכן טמונים הזדמנות וגורל, והתחושות לעולם לא הכזיבו. האביר החדש שלי היה אדם מבוגר, בשנות השמונים בערך; גבה-קומה, קירח, עיניו שחורות ובוחנות. לגופו לבש מעיל עור ארוך, שחור ומבריק, שהשתפל לו עד לרגליים. לא היה נראה שהוא ממהר. התחלתי לפלס את דרכי אליו, דוחף אחורה נוסעים ותיירים; אבל כשהייתי קרוב מספיק, לפתע פנה הוא אלי ברוגע צונן: "כמה זמן היית אומר שיש לנו?"

להמשיך לקרוא

בנאלי, טל בן מלך

19/06/2013 י"א תמוז תשע"ג

כשאנחנו כותבים אנחנו כותבים את עצמנו, ההשתקפות שלנו נמצאת בילדה עם הפסנתר, בהוא עם הכינור, באישה עם המשקפיים האדומות. בחבר עם הנמשים, באישה עם החלומות. ברגע שאני לא מצליח לכתוב אחרים, אני לא מצליח לכתוב את עצמי. ברגע שעצמי לא נכתב, עצמי לא קיים. כמה פשוט,ככה מפחיד. מטאפורות ודימויים הם הנשק הסודי שלי, בלעדיהם אני נשאר ערום. עמום. עקום. הכל בנאלי, כל דבר שאכתוב- מישהו כבר כתב. כל אדם שאנסה להיות-כבר קיים. הכל כבר נכתב, אין חדש תחת השמש. אדם הוא העתק של אחרים,השתקפות ותו לא. דיוקן עצמי מלא באי-דיוקים. מדי פעם נוספת אוזן או יש שינוי בצבע העיניים, סרטן או טראומת ילדות,אבל הבסיס נשאר אותו הדבר. אין ייחוד, אין ייחוד. אני משוטט בעולם בדמיוני, מנסה למצוא את הדבר הגדול הבא. הדבר היחיד שעדיין לא נכתב. יורד גיאיות, צועק מראש ההר. עולה על מטוס וממריא לחלל. מדבר עם דולפינים ועם הכלב של השכן, ממציא כוחות על או מרביץ לזקן. הכל כבר נכתב, נאמר כבר הכל. מי אנחנו בעולם הזה, מלבד השתקפות. גם זה כבר נכתב, אתם רואים? אני אפילו לא מחדש שום דבר.

להמשיך לקרוא

אהבה, אלנתן בן דוד

19/06/2013 י"א תמוז תשע"ג

"עוד יגיע היום שנרוץ בשדות עם שיער פרוע ועיניים צוחקות ונרוץ רק שנינו, רק אני ואתה לבד ואז אני אדע שאתה האחד" היא תמיד כתבה על גליונות נייר צהובים. לא שהיה לה התנגדות כלשהיא לצבע הלבן, פשוט המילים זרמו יותר על הצהוב. לבן זה צבע יותר מדי רשמי, ומזכיר לה את חשבון החשמל האחרון שעדיין לא שילמה. לבן זה צבע מת, ואילו על הצהוב המילים ממש חיות, מספרות את סיפור חייה, כמהות איתה לאחד שירוץ איתה בשדות. היא חייכה לעצמה ותלתה את המילים על דלת המקרר. היא תסיים את השיר הזה מחר, או אולי בעוד שבוע, או אולי לעולם לא: מי יודע מתי יפרצו המילים מתוך תודעתה ויגעשו לה בבטן עד שהיא תרוץ אל ותכתוב ביד רועדת את המילים ממנה החוצה. לאחר מכן הכניסה את התותים למקרר.

להמשיך לקרוא

שחור ולבן, את-אל אבנר

19/06/2013 י"א תמוז תשע"ג

כמה ריקות היו עיניך באותו הרגע. כמה ריקות, כאילו לא נותר עוד מקום לתחושה אלא רק יצר הישרדות הפיצוצים החלו בתחנה המרכזית ועברו ליריות. לא לקח זמן רב עד שהחלו הצרחות ילד קטן תפס בשולי חולצתי, זעק לעזרה, אבל אוזני דיממו ומילותיו נמוגו לדממה אוטובוס בוער הצית אישה בשמלה ירוקה. האש איכלה אותה עד שכרעה על ברכיה היה שם קבצן שבהה בהכל במבט רעב. קרי לב היינו, אבל דם חם ניתז לכל כיוון אחזת בזרועי חזק. כמה ריקות היו עיניך. העולם סביבי שקט, כאילו מישהו הנמיך את הווליום היורים התקרבו. אנשים נפלו על ימין ועל שמאל. שני גברים, זיהיתי, אחד עטף פניו במטפחת צהובה, השני כמעט ילד, רזה, זוויתי, כהה עור, מוטרף מבט, שיניו חשופות איזה מן ייאוש מביא אדם למעשה כזה משיכה חזקה בזרועי והצבת אותי מולך.

להמשיך לקרוא

אלה, נגה יקותיאלי

05/06/2014 ז' סיון תשע"ד

זה קרה כשהייתי בת 13. זה היה נורא. כל האדום המצמרר ההוא. הדם שלי... אתם מוכרחים להבין. עד אז הייתי אלה. תמיד, מאז שנולדתי. ואז, פתאום, כבר לא הייתי. אין בי דבר מיוחד כעת, ידעתי. הורי יחזרו אל העוני בו חיו לפני שנולדתי, ואני אצטרף בחוסר אונים לשורת האלות לשעבר. אהיה חסרת תועלת, עלובה. הורי ישתדלו להחביא אותנו. להכחיש שאי פעם הייתי אלה. מפני שעתה הייתי כלי משומש שנזרק לפח, ואנשים לא רואים סיבה להיות חביבים לשכאלה. למען בטחוני, עדיף לנו להסתיר את הצורה בה העברנו את 13 השנים האחרונות.

להמשיך לקרוא


פניה למוקד העירוני מוקד 106
פניה למוקד העירוני
חזור לראש העמוד