עץ הלימונים של תולי

בישראל חיים ניצולי שואה עריריים רבים, שסיפוריהם אינם מוכרים לרבים ואינם מונצחים כלל. יוני אלבז, מורה בבית הספר העל יסודי עירוני א' כתב סיפור בשם "הלימון של תולי". הסיפור מספר על תולי (נפתלי רוזנצוויג), ניצול שואה ערירי, אותו פגש אלבז בנסיבות כואבות, ועל עץ הלימון שכה אהב.

הסיפור מתאר בצורה רגישה את פגישותיו של אלבז עם ניצול השואה, תולי, ועל עץ הלימון שאהב בבית האבות שבו גר. על אף שתולי לא היה איש פתוח לסביבתו בבית האבות בו שהה, פיתח תולי חברות הדוקה עם יוני ולמעשה בחר להיפתח אליו ולספר את סיפורו האישי. תולי סיפר ליוני על הדרך בה שרד את המלחמה ועל כך שכילד הוריו ומשפחתו נכחדה והוא נותר לבדו. עם חלוף הימים נוצרה בין השניים חברות הדוקה.

לפני מספר שנים הזמין אלבז את תולי לספר את סיפורו האישי לתלמידי השכבה בה לימד. תולי ויוני, וכל השכבה, ספרו את הימים לאחור לקראת הגעתו. כל השכבה הייתה דרוכה לרגע הגדול. גם תולי התרגש וספר את השעות, זאת הייתה הזדמנות פז לספר את סיפור הישרדותו. אך כשלושה ימים לפני התאריך המיועד, איבד תולי את הכרתו, נפל ומת, עם סיפורו האישי.

ליוני אלבז היה חשוב להנחיל בבית הספר את הנצחתו של תולי, ושל קהילת ניצולי השואה העריריים, ואת זאת הוא עושה, בין היתר, דרך הקראת הסיפור שכתב "הלימון של תולי" לכל תלמידי בית הספר מידי יום שואה, וכך עשה גם השנה.

לפני שלוש שנים החלה בבית הספר מסורת הנצחת ניצולי שואה עריריים סביב עץ לימון שנשתל בחצר בית הספר. עץ הלימון של תולי מנציח את תולי ואת הניצולים העריריים הנוספים שלא זכו לספר את סיפורם. גם השנה נערך בבית הספר טקס נלווה לטקס המרכזי סביב הלימון של תולי, שכבר מניב פירות. בבית הספר החלו עבודות להקמת בוסתן בו תהיה שדרת לימונים לזכרם של ניצולי השואה העריריים, במטרה "לזכור ולא לשכוח".

לפניכם הסיפור. קריאה נעימה

בחצר בית האבות, שממה. מידי פעם נראה אחד הקשישים מתהלך לאט לאט בצעדים זהירים כמו בהליכה בשדה מכשולים. צריך להיזהר לא למעוד. בגיל שכזה כל מעידה יכולה להיות מעידה אחרונה. יש מי שהולך בגפו, יש מי שהולך עם הליכון ויש את תולי שהולך עם מקל הליכה מאלומיניום וידית פלסטיק, כזה מקל מהסוג הפשוט ביותר.

בחצר עומד לו עץ לימון, נטוי על צידו נתמך במקל, כמו מזדהה עם דיירי המקום, צמרתו הזעירה כפופה, מביטה אל האדמה. כך התיימר עץ הלימון לפאר את עגמומיות החצר ויושביה אך ללא הצלחה. ענפיו דקיקים, העץ הזה נראה שיודע להסתדר לבד, נמצא במחלקת עצמאים אבל נראה לחלוטין תשוש למרות גילו הצעיר.

ענפיו הרכינו מבט, משתחווים בהערצה לכל מי שהצליח לצאת לחצר, רוב ענפיו ערומים, ללא עלים, אך היו כאלו שנשאו לימונים זעירים שלמרות שלא הספיקו להתפתח, אך נראו כלימון לכל דבר.

תולי התקרב עם מקלו אל עץ הלימון, צעדיו זהירים, מגשש קודם עם המקל , מבטיח את הצעד הבא ומתקדם לאט. כשהתקרב מספיק, עמד והחליף מבט של תשוקה אל הפרי, הפרי נענה ברצון אך היה גבוה ורחוק. תולי עמד והתחבט עם עצמו מנסה למצוא פטנט להגיע אל הלימון. אחר כך הוא חיפש מיקום מתאים ומבטיח, הכי קרוב לאחד הלימונים. אחרי שהתמקם והרגיש בטוח, ניסה להושיט יד אל הלימון הרחוק. יתכן ולא אמד נכון את המרחק אל הלימון בגלל ניתוח הקטרט שעבר רק לפני כמה ימים. אך משחש שהלימון נשאר רחוק מכף ידו, הניף את מקל ההליכה , נעץ את קצהו בענף, מנסה לזעזע אותו בתקווה שהלימון ייפול מהזעזועים. כך היה מנדנד את הענף. אך לי נראה שהענף מנדנד אותו. שניהם היו רזים בערך באותה המידה. אני מתבונן בתולי המרקד ריקוד מזעזע עם הענף הדקיק ומתחיל לחשוש שמא ימעד. מעידה בגיל כזה כבר אמרנו יכולה להיות גורלית. ריקוד הזעזועים נמשך אך הלימון נשאר דבוק בעקשנות לענף. תולי לא היה רגיל בחיים של ויתורים, אלא בחיים רוויי מאבקים. לכן לא פלא שהתעקש לזכות בלימון. לרגע הספיק את זעזועי הענף, ניגב את הזיעה ממצחו. הפך את מקלו, והגביה את ידית האחיזה אל הענף וניסה לכופף את הענף אליו. הוא הצליח לכופף את הענף אך הלימון הזעיר נשאר רחוק מכף ידו הזעירה. עכשיו הוא נראה אובד עצות, והתחילו לעלות בו הרהורי נטישה, הוא יסתדר ללא הלימון הזה כמו שהסתדר פחות או יותר במשך כל חייו.

התבוננתי בו בהערצה, ורגע לפני שהתחיל למדוד את צעדיו חזרה את הספסל הריק, ניגשתי אליו והצעתי לו עזרה. " תוריד לי את הלימון הזה בבקשה" כך הוא אמר בנימוס כמעט מתחנן. הורדתי את הענף לכף ידו , והוא סובב את הלימון הדקיק עד שניתק ונקטף ישר לכף ידו. הלימון נבלע בכיס המכנסיים הרחבים. שחררתי את הענף לעמדתו הטבעית. אך תולי נשאר עומד מתחת לעץ, מורה לי באצבעו על עוד לימון ואומר בקול צרוד וסדוק : " תוריד לי גם את זה בבקשה" ושוב כופפתי עוד ענף והוא סובב לכף ידו עוד לימון זעיר שנבלע בכיס הרחב, ואחר כך עוד אחד, ועוד אחד, ומשהרגיש שסיפק תאוותו, אמר תודה רבה וליוויתי אותו אל הספסל.

ישבתי לידו ושאלתי : " למה אתה צריך לימונים?" . הוא ענה בקול רם והחלטי ואמר : "בשביל התה". הבנתי מסיפורו כי הוא לא מקבל לימון עם התה, והמשיך והתלונן על חוסר הטעם שבתה ללא לימון. תולי התבונן בי בזוג עיניים גדולות כחולות ויפות, עם מבט עמוק , ואמר בכעס תוך שהוא מציג בפני אצבע משולשת שהשתתפה אף בכעסו : " כלום לא מקבלים כאן, הכל חרה, אוכל לא אוכל, שתיה לא שתיה, טיפול לא טיפול " והמשיך לדבר כמו בראיון חושפני. " תראה אותי, אני בן שמונים וארבע עוד מעט, תראה אותי איך אני נראה, תדע לך שאני שוקל פחות מארבעים קילו, כמעט כמו ילד".

כל מילה שאמר הייתה כועסת ומוכיחה ודורשת צדק שנעלם. משראה שאני מקשיב לו, נפתח מעצמו והחל לספר לי את סיפורו בחלקים קטנים קטנים, ואני בלעתי בשקיקה כל מילה והתמלאתי אהבה עד השמיים לגוף הילדותי שמדבר בכעס בקול של זקן, כעס של זקנים הוא הגרוע בכעסים כי הוא יכול ללוות אותם עד לעולם הבא, ולא נעים להגיע לשם כועס, כך לא מתחילים את הגלגול הבא.

הייתי כמי שנשבה בקסמיה של אגדה חיה. הוספתי לשאול והא המשיך לענות. ולבסוף אמר כמי שמסכם, " אין לי אף אחד " התקשיתי להבין או לקלוט והוספתי : " אף אחד?". הוא הניע את ראשו לצדדים כמי שמתקשה לחזור על העובדה. "אין לך בנים? אישה? דוד? אח..." הוא הפסיק אותי כמי שחס על זמני ופסק : אף אחד ! אני ילד אושוויץ, אני לבד, לבד, לבד.

מאז אני מגיע כל שבת עם לימונים מהעץ שבחצרי, ומביא (קצת ופלות או בפלות, שקיות תה בטעמים שונים, כוסות חד פעמיות, סוכר ) תשורה קטנה צרורה בשקית פשוטה. הייתי מחכה לו שיופיע עם מקלו מגשש דרכו לשום מקום, ואז הייתי ניגש אליו. והוא היה חוטף מידי את השקית ואומר תודה רכה ומהירה, וממהר להחביא אות השקית מתחת לכנף הז'קט המרופט. תולי, תמיד שמח לראות אותי, אפילו שראה רק בעין אחת, אפילו שעניו היו מכוסות בחבישה ומשקפי שמש כהים בגלל הניתוח שעשה בעין. ונראה לי כי אפילו היה מצפה לבואי, אני לא הייתי מוותר על הפגישות השבועיות שלנו. בכל פעם הוסיף להעשיר אותי בסיפורי חיים קשים מילדותו, ומבגרותו.

כשהגיע זמן ארוחת הצהרים. היה נותר לבדו בחצר מתנחם בחצי הסיגריה התורנית, הייתי משדל אותו ללכת לאכול, אבל כמו ילד קטון ועקשן היה מסרב. אומר בכעס: " זה אוכל זה? אפילו בגטו היה אוכל יותר טוב" . ברור לי שהוא הגזים אבל אי אפשר להתווכח עם ההרגשה שלו.

סיפרתי על תולי לכיתת החינוך שלי, והודעתי כי אני תורם בשם הכיתה חבילת שי לתולי. בכתה הייתה הסכמה מלאה.
עם הזמן תולי ואני נהינו קצת חברים וסיפרתי לו על הכתה שלי ועל כך שהייתי רוצה להביא אותו אלינו ליום הזיכרון לשואה שיספר לנו את הסיפור שלו, מי יודע אם בכלל מישהו שמע פעם את הסיפור שלו. ומאז הוא לא הפסיק לשאול " נו? מתי אתה לוקח אותי לילדים שלך?" ואני תמיד רציתי שהזמן יחלוף מהר, ושכבר יגיע יום השואה. נותרו שלושה שבתות עד יום השואה. שנינו ספרנו את הימים וחיכינו לרגע הגדול בו יגיע תולי עם מקלו אל הכתה ויספר את כיצד נפרד מהוריו כילד, וכיצד שרד את התופת וכיצד עברו עליו 84 שנים בבדידות מחרידה. הכתה וצוות השכבה ציפו לבואו של תולי.

בשבת האחרונה. הוא לא נראה בחצר. חדרו היה ריק, המיטה שלו הייתה קצת לא מסודרת כאילו שזה עתה רק קם ממנה. משלא נראה בשום מקום, התחלתי לחשוש, הגעתי לחדר האחות ושאלתי על תולי. האחות לא ענתה וחשבה שאבין את התשובה המובנת משתיקתה, אבל שוב שאלתי: "איפה תולי?" והיא אמרה אתה מתכוון לנפתלי רוזנצוויג? הוא יצא אתמול לסיבוב בחוץ, מעד ונפל. כל מילה הרחיקה אותו ואותי מהחלום שלנו. היא המשיכה בתיאור המקרה. תולי קיבל התקף לב. אמבולנס אסף אותו לבית החולים, משם נלקח ללא מלוים וללא קרובים לקבורת סנהדרין בבית העלמין ירקון.

תולי, הגיבור שלי סיים את חייו, בודד, ערירי, נטול כל ובעיקר נטול כבוד. אני לא יודע אם היה מישהו שאמר עליו הספד, אני לא יודע לאיזו הלוויה הוא זכה.

מאז חלפה שנה בה אני אומר עליו קדיש בשבתות, תולי לא הצליח להתארח אצלנו, אבל לפחות קראתי לכם את הסיפור הזה לזכרו.

יהי זכרו ברוך.

תולי הוא אחד מאלף ניצולי שואה שהולכים לעולמם בכל חודש. הם הולכים עם הסיפורים שלהם ומשאירים אותנו עם מצפון לא שלם.