מקום שני – "מסע" מאת שי וגנר

"מסע" מאת שי וגנר

אני נוהג בדרך חזרה הביתה ומועקה כבדה רובצת עלי. אני מנסה להתעשת ולומר לעצמי שצריך לקחת דברים בפרופורציה ושבסך הכול בחורה נכנסה לחיי אז למה אני מרגיש כאילו חרב עלי עולמי? אבל זה לא עוזר, אני עדיין מרגיש כבוי לגמרי ושוב שואל את עצמי מדוע נגזר עלי להשתייך למועדון הארור הזה של הנידונים לחיי בדידות.

לכם, האנשים הרגילים, המתקשים להבין מדוע איש או אישה נשארים לבדם, ואני מתכוון ללבד של שנים ארוכות או אפילו לצמיתות, אומר רק שזה לא נובע מחוסר מזל או מקריות.

יש מנגנון מאחורי חוסר היכולת להיות בזוגיות שבמקרה שלי הוא כל כך מתוחכם עד שאני מרגיש לפעמים שתוכנן על ידי גאון שטני במטרה לסכל כל אפשרות של ביחד. וכך לדוגמא, אם הצלחתי במאמץ רב לעקוף את אחד ממחסומיו הוא יקים חדש, מכיוון אחר, מסתגל במהירות ומתאים את עצמו לסביבה המשתנה כמו וירוס או תא סרטני.

מאז שנפרדתי מימית, לפני כעשר שנים, פחדתי לעבור שוב את הסף שחציתי אז, כמו ילד תמים בסצנה מסרט אימה, ללא ידיעה וללא סימני אזהרה. סף שחצייתו עוררה בי לפתע כוחות רדומים שתפחו כהרף עין לממדים מפלצתיים כמו צמחים טורפים על סטרואידים, וקרעו אותי לגזרים.

כוח אחד רמס את ימית ללא רחם כאשר כמו באגדה על מלכת השלג החדיר רסיס לתוך עיני ואני ראיתי לפתע בכל פרט מהווייתה חיסרון נורא וסימן לחוסר התאמה, עד שכל מה שרציתי היה רק לברוח ממנה. אבל כשניסיתי ערב אחד להיפרד ממנה התנפל עלי כוח נגדי בדמות רגש אשמה כה עז כלפיה עד שמצאתי את עצמי ממרר בבכי כל הדרך מראשון לתל אביב, כשהמבט המופתע שעלה על פניה כשהודעתי לה על רצוני להיפרד, רודף אותי ללא רחם.

למחרת חזרתי אליה ונשארתי לכוד איתה בלי שתדע שזה בגלל האשמה. לבסוף הצלחתי להמאיס את עצמי עליה עד שביקשה להיפרד ממני, וגם אחרי הפרידה ייסרה אותי האשמה למשך חודשים רבים עד שמצאה לה בן זוג חדש, בן זוג שהכרתי והערכתי מאוד, ורק אז הרגשתי משוחרר מאשמה.

רגש האשמה העז הזה היה מכר ותיק מילדותי שנעלם לפני שנים וחזר בהפתעה ובעוצמה כשהכרתי את ימית. בילדותי זיהיתי את הרגש הזה כרחמים והוא כוון כלפי אמא שלי.

כנראה שמבעד לחזות הקשוחה והתובענית של אמי והפחד שלי ממנה הצלחתי לראות, גם מבלי להכיר את הפרטים, את פליטת המלחמה שילדותה נקטעה עת שגורשה עם משפחתה מביתה והתייתמה מאמה, את הצעירה שניסתה לפצות על שנות המלחמה האבודות ולהתקבל ללימודי רפואה ולא עלה בידה, את הרווקה היהודייה הבודדה במוסקבה השוביניסטית והאנטישמית של אמצע המאה הקודמת, וגם את תור הזהב הקצר שחוותה עם עלייתה ארצה עת נישאה על כפיו של הממסד והאליטה המקומית שהתלהבו מאחת הסנוניות הראשונות שהגיעו מעבר למסך הברזל, ושנקטע באחת עם נישואיה לאבי והומר בשגרה האפרורית בלבנט שכל כך הרתיע אותה.

בילדותי היו הרחמים על אמי מתנפלים עלי בעוצמה של חיית טרף כשהטריגר בלתי צפוי לחלוטין. הייתה הפעם שבה שברתי בטעות פיל מחרסינה ירוקה ולאחר שהשברים נזרקו לפח, בערב, במיטתי, תקפו אותי הרחמים על הפיל המסכן ועל אמי שאהבה אותו, והם היו כל כך מייסרים שלא ידעתי כיצד להתנחם. הטחתי אגרופים קטנים בכר, מיררתי בבכי ללא קול, התפללתי לאלוהים שלא ענה ואז עלה במוחי הרעיון למצוא את השברים ולהדביקם חזרה.

למחרת חיטטתי נואשות בארבעת פחי הזבל של הבניין בתקווה למצוא את השברים אך הם לא נמצאו, והחמלה המייסרת המשיכה לרדוף אותי עוד ימים רבים עד שבחלוף הזמן הלכה ודהתה.

והייתה תמונת הפספורט הקטנה של אמי שהוצאתי מהאלבום הקטן שלי ונתתי למגייסים מטעם המשמר האזרחי, ולאחר שאלו עזבו את הבית התחלפה הגאווה על תושייתי במציאת התמונה בתחושת רחמים ואובדן.

והיה אקדח המים שהפצרתי כל כך שתקנה לי והתגלה בבית שהוא פגום וסילון המים שהוא מפיק חלש וזרזיפי. הרחמים היו מייסרים ולא הייתה לי דרך להתנחם וגם הבכי כמעט ולא הועיל. זכור לי שבמהלך ילדותי מצאתי את עצמי הולך ברחוב ובוכה.

אבל עכשיו, כאמור, אני בדרך הביתה. היום יום ההולדת שלי ודפנה מחכה לי בבית. הבנתי משיחותינו בטלפון שהיא הכינה לי הפתעה וכנראה שמדובר בארוחה. הלוואי שיהיה זה משהו מפרי ידיה, חשבתי לפתע, שיהיה הכי פשוט שאפשר אבל מפרי ידיה.

כשהגעתי הביתה דפנה רצה אלי וחיבקה אותי. "מזל טוב!" היא אמרה, ואני חיבקתי אותה בחזרה ונישקתי אותה. בזווית עיני ראיתי את השולחן הקטן בסלון מכוסה במפה ועליו אריזות קרטון עם לוגו של מסעדה אסיאתית. הוצפתי באחת בתערובת של אכזבה וכעס כלפי דפנה שהחטיאה כל כך, ובו בזמן רחמי נכמרו עליה, על עצם דחיית המחווה שכל כולה רצון לשמח אותי.

נזכרתי לפתע במתנות שקנו לי הורי בנסיעותיהם הראשונות לחו"ל. הם תמיד ביקשו להביא לי את הטוב ביותר ואני תמיד התמלאתי אכזבה מהמצלמה או השעון הפומפוזיים בעיני וגם אז חשתי את אותה תערובת של אכזבה וכעס ואשמה.

ניסיתי להיראות מופתע ואמרתי "וואו, תודה". חייכתי חיוך מלאכותי והתיישבנו לאכול. איבדתי לגמרי את התיאבון ולעסתי מכאנית את האוכל שכבר היה קר. כמו במתנות של ההורים שלי גם כאן הייתה הגזמה והאטריות גדשו את אריזות הקרטון עד להתפקע.

"אביב מה קרה? למה אתה מבואס?" היא שאלה.

"לא יודע. עצוב לי." אמרתי. "זה מוזר אבל קשה לי לקבל מתנות. סתם עוד תסביך שלי."

"ממש תודה." היא ענתה וניגבה בזעף את הדמעות שהחלו להיקוות בעיניה.

"מצטער דפי, לא התכוונתי לקלקל."

"אתה כל הזמן פוגע ואחר כך מצטער, נמאס לי מהתסביכים שלך. גם סתם להפתיע אותך ביום ההולדת אי אפשר?" היא אמרה וקמה בכעס ופנתה לעבר חדר השינה. שמעתי אותה מטילה את עצמה על המיטה.

זה לא מגיע לה, חשבתי ורחמי נכמרו עליה. חשתי מועקה בחזי. עצמתי את עיני וייחלתי, כמו תמיד במריבות שלנו, להחזיר את הגלגל לאחור. אכזבתי נראתה לי עכשיו מוגזמת ומיותרת. הכעס התפוגג כלא היה ורק רגשות אשמה וחרטה נותרו בי.

מה קפץ עלי? חשבתי וקמתי בכבדות. ידעתי שכל הערב נהרס ובטח גם חלק גדול מהלילה. דפנה לא מתפייסת בקלות גם כשאני מודה בטעותי ומתנצל ואני תמיד מודה בטעותי ומתנצל. אני לא מסוגל להשאיר ריב פתוח, כמו שלא משאירים תיקן חי בחדר אפילו אם הוא נעלם מתחת לארון.

די, אני רוצה מנוחה, חשבתי בליבי כשניגשתי אל חדר השינה, מרגיש כמו נידון לעוד ליל שימורים. בחדר ראיתי את דפנה שוכבת בגבה אלי. נשכבתי לצידה מביט בתקרה.

"אני מצטער דפי. ממש מצטער," אמרתי. "את יכולה לסלוח לי?"

"אבל למה? למה אתה תמיד פוגע? למה אתה תמיד מקלקל הכול?"

"אני לא יודע. אמרתי לך, יש לי איזה בעיה עם מתנות." המשכתי להביט בתקרה.
אתה מקרה אבוד, חשבתי לעצמי, מגיע לך להישאר לבד לנצח, ערירי. אתה רקוב מבפנים. אתה זורק לפח את הסיכוי האחרון שלך.

המשכנו לשכב שותקים ומחשבותיי נדדו לימית. נזכרתי בכל הפגמים שמצאתי בה ועכשיו, חשבתי, בהשוואה לדפנה, אני מבין כמה הייתה זו סתם היטפלות. נזכרתי איך הייתי בטוח שימית לא תשרוד פרידה ממני ואיך לקחתי אותה למסעות קניות והייתי מאושר שקנתה בגדים שהלמו אותה. הרגשתי שאני קונה לה חכה ומכשיר אותה לחיים אחרי.

אילו הייתי יודע אז מה שאני יודע היום, חשבתי. בהשוואה לדפנה ימית הייתה הרבה פחות תלותית, הרבה יותר בוגרת והיו לה חיים מלבדי. ימית נרשמה לקורס צילום עם ידיד שלה.

אין סיכוי שדפנה תעשה משהו כזה, אין לה בכלל ידידים, בקושי כמה חברות מהלימודים. היא הרי רק נטשה את הבית הדתי שגדלה בו והתחילה ממש מאפס. היא ממש לבד וזה הדבר האחרון שהייתי צריך.

נזכרתי כמה תיעבתי את הווילה של ההורים של ימית בראשון שנראתה לי ולחברים שלי מתל-אביב רוסית בורגנית ומנוכרת. אבל היום, כשאני נמצא בבית של ההורים של דפנה, בית דתי מלא ילדים, פונקציונליות נטו ואפס אסתטיקה, אימא שרק מנסה לגייס את דפנה למשימות שמירה על אחיה הקטנים ואבא שסולד ממני כי אני חילוני, אני ממש מתגעגע לבית של ימית. מתגעגע לשקט, לסדר, לריהוט העתיק וליחסים הקרובים כל כך בין ימית לאימא שלה.

עוד הוכחה שהכול בראש, הכול עיוות, מחול של שדים פנימיים, התחלתי לנאום לעצמי בפעם המי יודע כמה. אני לא יכול לסמוך על מה שאני רואה או על מה שאני מרגיש, כי זה מעוות, אני מבצע סיכול ממוקד לכל בנות הזוג שלי וצריך לזכור את זה כל הזמן. זאת מלחמה.

"איזה בעיה בדיוק יש לך עם מתנות? יש לך בעיה עם מתנות בכלל או רק עם המתנות שלי?" הפרה לפתע דפנה את השתיקה.

"רציתי שתכיני משהו בעצמך. אפילו משהו קטן. לא רציתי שתקני אוכל מוכן." אמרתי בלי לחשוב ומיד הצטערתי. היה לי ברור שזה רק ירחיק את הפיוס המיוחל.
"יש לך עוד טענות?" היא קראה מבלי לסובב אלי את ראשה. "אתה יודע מתי הגעתי לכאן? לפני שעתיים, גמורה מעייפות."

"שנינו גמורים מעייפות. אולי נלך לישון?"

"תמיד שאני כאן אתה רוצה לישון. כשאני לא פה אתה אצל חברים, אצל ידידות, הולך לסרטים, אבל איתי אתה רק רוצה לישון".

היא צודקת, חשבתי לעצמי, את מי אני מרמה? כשדפנה מגיעה, אחרי שאנחנו שוכבים, נוחתת עלי העייפות מכל היום, מכל השבוע, מכל התקופה הזו, וכל מה שאני רוצה זה לנוח. מאז שאנחנו ביחד לא ידעתי לילה אחד שלם של שינה. או שמחשבות טורדניות על הקשר טורפות את שנתי או שהריבים מכלים את לילותינו.

פתאום נזכרתי בהתאהבויות שלי כילד וכמה שונה זה היה. הייתי כל כולי מאוהב. הלב היה מנתר מאושר כשראיתי את מושא אהבתי. רציתי להיות איתה כל הזמן. נזכרתי איך בכיתה ה' הייתי עסוק בלסכסך בין נטע שאהבתי לבין חברותיה, כדי שתהיה רק שלי, והיום אני חנוק לנוכח התלות של דפנה בי.

"אתה יודע למה לא הכנתי משהו?" שאלה דפנה.

"למה?"

"כי זה לא הבית שלי, אני לא מרגישה פה בבית וגם לא קל לי לתזז בין החדר במעונות לדירה שלך. לחשוב כל הזמן מה להביא, בגדים, לימודים. אני גם ככה כל כך עמוסה."

"אני יודע," השבתי, מופתע מהסערה שלא פרצה כי בדרך כלל בריבים שלנו התפקידים היו ברורים.

אני הייתי הרווק המבוגר, הנכלולי, רדוף השדים, הבעייתי ודפנה הייתה הסטודנטית הצעירה ממני בשנים רבות וכל כולה בתוך הקשר ללא היסוסים וספקות, למרות הקשיים. רוצה להיות איתי כל הזמן, רוצה משפחה וילדים, נורמלית כל כך.

"זה באמת היה משנה אם הייתי מכינה משהו?" היא שאלה.

רציתי לומר שזה לא היה משנה כלום כי הרי טענותיי כולן הן פרי השדים, אבל שתקתי ובמחשבותיי עלו לפתע הארוחות שאני מכין כשדפנה מגיעה אלי, ואיך אני קורא לה לבוא לאכול ונשאר אחר כך לשטוף את הכלים ולסדר, ועל כך שמגע ידה לא הורגש בבית למרות שהיא נמצאת אצלי ימים שלמים, ועל מה שהחברות שלה מאלתרות לחברים שלהן במטבחונים הזעירים שבחדרי מעונות הסטודנטים, ועל הבקרים בהם אני קם בחמש וחצי בבוקר כדי להסיע אותה לעבודה ואז חוזר הביתה להתחיל את היום, ואז אמרתי בשקט, "כן, זה היה משנה", התקרבתי אליה בהיסוס וחיבקתי אותה והיא נענתה למגעי וחשתי הקלה.

מאותו ערב התגמשו קצת התפקידים שלנו בקשר והפכו לפחות חד ממדיים. אני כבר לא הייתי רק הבעייתי בקשר שצריך להוכיח כל הזמן את מחויבותו ודפנה לא רק הסטודנטית המבריקה, הצעירה, היפה, הטובה עם ילדים, השידוך הנחשק בחברה הדתית שממנה באה שנפלה לחיקי כאוצר העולה על כל דמיון.

גם רגש האשמה שלי התמתן. נראה היה שבעצם העלאת דרישות מצידי הפכה דפנה מהולוגרמה מבית היוצר של השדים לדמות בשר ודם. השינוי בא לידי ביטוי ביומיום שלנו, אומנם עדיין המשכתי לקום בבקרים בחמש וחצי אבל מעתה הסעתי אותה רק עד לתחנת האוטובוס וגם התחלנו מבשלים את ארוחותינו יחד.

ועדיין הספקות המרובים לגבי התאמתנו זה לזו לא שככו וניקרו בי כל הזמן. אילו רק הייתה קוראת, אילו רק היה לה תחביב משלה, חברות משלה, אילו רק הייתה מבוגרת יותר, אילו לא הייתי החבר הראשון שלה. הרגשתי שאני הולך על ביצים איתה. כשהתפעלתי מיכולותיו האינטלקטואליות של אחיה הבכור היא ראתה בכך ביקורת מרומזת ונעלבה והיא אכן צדקה, זאת הייתה ביקורת, פרי תסכוליי מחסרונותיה.

האשמה שמנעה ממני להיפרד בעבר מימית התחלפה עכשיו בנחישות להילחם ולהביס את השדים הפנימיים. התייחסתי לכל חסרונותיה של דפנה כאל תחמושת עוינת בלוחמה פסיכולוגית. פחדתי שאם אכנע ואוותר עליה השדים יסכלו גם כל קשר עתידי ואני אשאר ללא כלום.

כדי להתגבר על השדים השתדלתי לראות אותה כפי שראיתי אותה כשהכרתיה לראשונה. נערה בשיא לבלובה שרק עזבה את הבית הדתי, מצוידת באיפור כבד של ילדה שחובשת מסכה כדי להסתיר את העובדה שהיא לא מכאן. נערה בעלת אנרגיות אינסופיות, צחוק כמעט תמידי, רצון עז להצטיין בלימודים ובעבודה, ובעיקר, מה שדחף אותי לחצות את הסף, התגודדות הבנים סביבה והתחושה שאי אפשר לחכות כי עוד רגע תיקטף על ידי משהו אחר.

המשכתי להיאבק למען הקשר, למען הנורמליות, נגד השדים, ובאוזני הפסיכולוג שלי המשכתי לקטר על כך שאין בדפנה קמצוץ אינטלקטואליות ושעינה צרה בקשריי עם ידידות מהעבר ואפילו בתחביביי שנעשים ביחידות, כמו הקריאה וההסתגרות בחדר החושך לפיתוח תמונות.

ויום אחד הפסיכולוג שלי, הממעט כל כך בדיבור, ציין כאילו בהיסח הדעת, כאילו התרופפה לרגע המשמעת הטיפולית שלו, שהאמביוולנטיות קשה מנשוא. ואני מיהרתי להסיק שאמביוולנטיות ברמה כזאת היא בלתי הפיכה ולעולם תחנוק את הקשר, ולכן אין לו עתיד, וזה היה האות מבחינתי להרפות מהמאבק על הקשר ולהיפרד.

פחדתי מהפרידה, אך בשל התמתנות האשמה הפרידה לא הייתה קשה מנשוא כמו במקרה של ימית.

התחלתי לצאת לדייטים, נהניתי מהריגוש המקדים שיחה ראשונה ופגישה ראשונה, הייתי נינוח יותר, פחדתי פחות מהתנפלות רגש האשמה. נפגשתי עם הרבה בחורות ולא יכולתי לעצור במישהי מסוימת, לא יכולתי לוותר על כל השאר שנמצאות שם ולא יכולתי לוותר על הטוב הערטילאי המופלא שקיים אי שם בשבילי בעולם הגדול.

נסעתי להודו, לבדי, כדי להשתחרר מכבלי הסביבה המוכרת ולחפש אחר הטוב הערטילאי הזה שנוכחותו בעולם תמיד נסכה בי ביטחון ואופטימיות ושבוויתורי עליו, כפי שחשתי כשהייתי בקשר זוגי, חשתי כה כבוי. לבד במקום החדש הייתי פתוח וחיובי ולעיתים אופורי, ועם זאת גיליתי בי גם זהירות ואסרטיביות של המטייל בגפו. נהניתי בטיול ונהגתי לומר שביום אחד בהודו אני חווה חוויות כמו בשנה שלמה בארץ.

לילה אחד כשחזרתי אל ההוסטל, חיכתה לי בחורה אמריקאית שהכרתי שם, שרועה על כיסא נוח בפתח חדרי ופניה אל השמיים זרועי הכוכבים של צפון הודו.

התיישבתי לצידה והתחלנו לשוחח ופתאום במרחק נגיעה מההרפתקאות והכיבושים שתמיד חלמתי עליהם התמלאתי ספקות. הפחד שלי מסירוב וכל מיני חסרונות שמצאתי בה והחלו להתעצם בלילה החשוך התערבלו בי, ונוכחתי לראות שגם כשאני לבדי, בקצה העולם, אני מתקשה לפרוץ את תקרת הזכוכית שלי.

המשכתי לצאת עם בחורות ועם אחת מהן הקשר התהדק ובשלב מסוים הפך לידידות ובאותו חורף הרביתי לספר לפסיכולוג שלי על בילויי עם אותה ידידה. על טיולי חורף הרפתקניים בנחלי הצפון ועל פירוש שהציעה לחלום שלי שהיה כל כך קולע והרגיש כל כך נכון ועל סרט קולנוע בליל סערה שכל כך קלע לטעמנו באולם הריק.

הפסיכולוג שלי ניסה לצנן את התלהבותי וטען שבשורה התחתונה לא הגעתי אל המטרה, אל הזוגיות, אך אני התקוממתי וטענתי שאומנם לא הגעתי לזוגיות אך אני רואה התקדמות בעצם העובדה שאני חווה קשר ששינה את צורתו לידידות מהנה במקום להיכלא כרגיל בסד של רגשות אשמה או במלחמת בני האור בבני החושך. התקדמות שמפרקת את היסוד המאיים שתמיד ליווה את קשריי עם נשים.

ואז הופיעה טלי. והיא כל כך מצאה חן בעיני כשניגשה אלי, דקה וחייכנית במקטורן שחור ובמחווה כמעט רשמית לחצה את ידי, שלא יכולתי שלא להיזכר בסיפורים שאנשים סיפרו לי על כך שכבר בפגישה הראשונה ידעו שמצאו את מי שיחלקו עימה את חייהם. הרגשתי כאילו הקשר שלנו קיים בעולם מקביל למציאות וזה היה כל כך משחרר.

אני לא יודע אם זה מפני שהייתה צעירה ממני בשמונה שנים או מפני שהייתה מירושלים ואני מתל אביב ואולי מפני שלא נולדה בארץ. ויכול להיות שהרגשתי כך כי טלי הביטה על העולם בחיוך משתאה, סקרן ושוחר טוב כמו ילדה, ואולי זה משום שהיה בי צורך להתאהב כל כולי במישהי שמגיחה בפתאומיות, מעולם אחר, מהריק, כמו בילדות, בלי עבר ובלי עתיד.

אלא שהמציאות החלה לחדור אט אט לעולמנו. היה צריך לפגוש את החברים, להכיר את המשפחות, ושוב התחלתי להרגיש את לפיתתו של הסד ושוב הרגשתי שאני הולך וכבה.

ובוקר אחד במכונית, כשהסתכלתי על הגברים במכוניות שלידי, וחשבתי על כך שזמן קצר לפני כן הם נפרדו מרעיות וילדים בנשיקה אפופה בניחוח של גברים היוצאים עם בוקר לעבודתם, הוצפתי בוודאות שבקרוב מאוד אהיה אחד מהם, ודאות מוחלטת כמו הדמעות בזוויות עיניי.