מעשה בשלושה כוכבים, מאת: ליאור פוני

12/02/2013 ב' אדר תשע"ג

הפעם הראשונה שראיתי כוכב נופל הייתה כשהייתי בדיוק-בת-ארבע-עשרה, שכבתי על הגב על שמיכת הפיקניק הבלויה של עומר, ולבשתי את החזייה הראשונה שלי שקניתי שנה שעברה, כשהייתי קצת-אחרי-בדיוק-בת-שלוש-עשרה. ביד אחת החזקתי את היד הענקית של עומר, האהבה הראשונה שלי, וביד השנייה החזקתי חזק את הלב שלי, שלא יקפוץ יותר מדי ובסוף יצא לי מהגרון וילך ליד הפנויה של עומר.

בפעם הראשונה שראיתי כוכב נופל, הייתי הילדה הכי מאושרת בעולם, ולא קשה לנחש למה - היה לי את עומר, הייתי בדיוק באמצע השדה שמאחורי הבית שלי (המקום האהוב עליי, אפילו יותר מהדיונות במדבר או מהעלית גג העתיקה שיש לנו בבית), לא היו עננים בשמיים ויכולתי לראות את כל הכוכבים, כמו שראיתי בטיול השנתי של כיתה ו' כשהיינו במדבר יהודה והלכנו למצפה כוכבים מיוחד. בנוסף, הייתי בדיוק-בת-ארבע-עשרה, הגיל שבו הכול אפשרי, אתה כבר לא ילד ומצד שני עדיין אין לך את כל המחויבות שיש לאנשים בני חמש-עשרה.

עומר אמר לי, אז, שברגע שרואים כוכב נופל צריך לעצום עיניים חזק חזק ולבקש משאלה מהכוכב והיא תתקיים. ברור שהאמנתי לו באותו הרגע, ובזמן שעצמתי עיניים והתחלתי לחשוב על משאלה שתהלום את המעמד הוא אמר כאילו לאוויר, אבל בעצם לי, "ותחשבי על זה, שהכוכב הוא כאילו הנר יום-הולדת שלך על העוגה. זה לבקש משאלה אחת פעמיים. יש פי 2 סיכוי שזה יתגשם!" חייכתי לעצמי, כמה שאני אוהבת אותו..באותו הרגע גם הבנתי מה אני רוצה לבקש מהספק כוכב נופל ספק נר יום הולדת שלי.

"כוכב יקר, אני רוצה להישאר תמיד בת ארבע-עשרה, טוב, לא חייב להישאר בדיוק-בת-ארבע-עשרה, אפשר גם סתם בת-ארבע-עשרה, אבל להישאר ככה, באמצע השדה, עם עומר שלי ורק שלי, על שמיכת הפיקניק הבלויה ועם החזייה הראשונה שלי מתחת לבגדי יום הולדת שאני הולכת ללבוש במסיבה בבוקר" חשבתי עוד קצת. זה לא קורה הרבה פעמים בחיים, צריך להתייחס לזה בחשיבות."

בסוף הוספתי עוד משהו "כוכב יקר, מצטערת שאני מבקשת עוד משהו, אבל זה לא ממש בקשה, זה יותר עוד סעיף לבקשה הקודמת שלי. אני לא חייבת להישאר בת ארבע-עשרה עם עומר ככה לתמיד, מתי שתרצה לעצור את הזמן תעצור, אני סומכת עלייך, ואתה לא חייב אפילו למלא את כל המשאלה שלי, מצידי תמלא רק חצי, זה מספיק. תודה" פתחתי עיניים, לא רגע! עצמתי שוב.

"רגע בעצם, יש לי עוד משהו לתיקון, אם אכפת לך למלא גם את הנספח הזה זה יהיה נהדר, אני רוצה להתחתן עם עומר, ושיהיו לנו ילדים עם עיניים כמו שלו אבל אף כמו שלי, גם לגור במושב כמו זה שאני גרה בו זה יהיה נהדר, תודה שוב כוכב".

כשפתחתי את העיניים שוב אחרי הדיאלוג המונולוגי שלי עם הכוכב, והכול היה עוד מטושטש נורא בגלל שבאמת עצמתי את העיניים שלי ממש חזק, ראיתי את הפרצוף של עומר מעליי מחייך.

"משאלה ארוכה הייתה לך רוני.." הוא לגלג עליי "יש לי מתנה בשבילך" הוא אמר ופתח את כף ידו העצומה כשבתוכה נחה כמו בתוך קערה שהוא עשה מהיד שרשרת כסופה,עדינה כזו שבנות אמורות לקבל מסבתא שלהן לבת-מצווה, עם תליון של האות T עשוי מחומר ירוק ומוזר.

"אתה כזה דביל" צחקתי עליו "זה בכלל לא האות הראשונה בשם שלי, אפילו לא בשם השני שלי...באמת אתה כזה מצחיקול (מילה שעומר המציא) אתה בקושי מביא מתנות, כשיש אירוע אתה מחבק אותי יותר חזק ויותר זמן, ואם ממש בא לך להשקיע אתה גם קוטף פרח מהחצר שלך ומצטרף לי פתק עם משפט וחצי.. לא שיש בעיה עם זה כן? אבל עכשיו, דווקא כשאתה מביא לי מתנה היא מתנה.."

"שגויה" הוא השלים אותי.

"מה פתאום שגויה, איך מתנה יכולה להיות שגויה? היא פשוט.." לא ידעתי להמשיך מכאן, זה רק ידרדר. וזה אפילו לא ריב.

"אבל את בכלל לא מבינה, אני בכלל לא מצחיקול זו את שמצחיקולית פה!" הוא צהל להפתעתי "הT לא אמורה להיות האות הראשונה בשום שם שלך, או שלי, היא אמורה לסמל לך משהו, ויש לזה גם כמה משמעויות. הראשונה היא together, כלומר אני ואת, ביחד לתמיד." הוא עצר, הוציא את השרשרת מהקערית-יד שלו, ושם לי את התליון מול העיניים, כל-כך קרוב עד שראיתי את התליון כמו גוש ירוק ומטושטש, "והשנייה" הוא המשיך "היא בכלל לא קשורה לאות T, אלא לצורה של האות, זה נראה כמו דרך שמתפצלת לשני כיוונים שונים לגמרי, ככה זה יהיה בגיל ארבע-עשרה, והלאה, את תצטרכי לבחור את הדרך שלך, לאן ללכת, את צריכה להבין שמגיל ארבע-עשרה זה כבר עצמאות!"

הוא עצר לקחת נשימה ארוכה ואז הוא חייך, את החיוך המיוחד שלו, לא החיוך-סתם שכולם מכירים. הוא חייך את החיוך עם כל השיניים, זה שמגלה את הגומה שיש לו בלחי ימין שגם ככה כמעט ונעלמת ככל שהוא מתבגר. כל כך הוקסמתי, שלרגע שכחתי שעומר כולה בן ארבע-עשרה וקצת, לרגע שכחתי שהוא גדול ממני רק בכמעט שלושה חודשים. כל כך הוקסמתי, שלא חשבתי לשנייה שהוא בכלל לא יודע כלום מהחיים שלו, ומה הוא בכלל מדבר.

הפעם השנייה שראיתי כוכב נופל הייתה בדיוק עשרה חודשים ושנים-עשר ימים אחרי היום-הולדת שלי, כלומר אחרי הפעם הראשונה שראיתי כוכב נופל. ישבנו על שמיכת הפיקניק הבלויה שלו, אותו מקום ובדיוק אותה שעה, והחזקתי לו את היד. היד שלו רעדה, ולא מקור, הוא הסתכל לי בעיניים, ואז השפיל אותן, הוא פתח את הפה לדבר, אבל כל מה שהוא הוציא הייתה אנחה, כזו של אנשים מבוגרים שחושבים לעצמם כמה החיים היו יפים יותר לפני עשר שנים ואז הם מרשים לעצמם לפלוט איזה רעש לוואי למחשבה. ושוב הוא נאנח, ואז הוא השפיל מבט. הוא לעולם לא ישפיל את המבט, הוא הבטיח לי.

"אנשים שמשפילים מבט נותנים לאלו שמולם את הזכות להשפיל אותם" הוא תמיד אמר, ואף-פעם לא הבנתי מאיפה הוא הביא את המשפט הזה...)

"עומר, מה קורה איתך? אתה יכול לספר לי, זו אני, תסמוך עליי." אני אמרתי את זה? זה לא נשמע כמוני. זה נשמע כמו אמא שלי כשאני מאחרת בשעתיים מהשעה שאני אמורה להיות בבית.

הוא יצר שוב קשר עין, ושוב פתח את הפה לדבר, אבל הפעם יצאו לו הברות, שהתחברו למשפטים, שהתחברו למונולוג אחד ארוך שמעולם לא רציתי לשמוע.

בפעם השנייה שראיתי כוכב נופל, לא רק הכוכב נפל, אלא גם אני איתו. כבר לא הייתי מאושרת, והייתי כבר הרבה אחרי הגיל המיוחד בדיוק-בת-ארבעה-עשרה, וכשראיתי את הכוכב הנופל הזה, לא באמת רציתי לעצום עיניים ולבקש משאלה, רק רציתי להמשיך לחבק את עומר, ולא לחשוב על מה שהוא אמר לי, רציתי רק להחזיר את הזמן אחורה, בדיוק עשרה חודשים ושנים-עשרה יום, אבל עומר לחש לי באוזן, בשקט, בהתעקשות כזו "תעצמי את העיניים חזק חזק, ותבקשי משאלה." אז ביקשתי. פשוט כי אני לא יודעת לעמוד בפני עומר.

"כוכב יקר, אני יודעת שבפעם הראשונה שפגשתי אחד מסוגך הייתי, איך לומר, חמדנית, אבל עכשיו, יש לי רק בקשה אחת, תבריא את עומר, לא אכפת לי אם נשאר ביחד, ולא אכפת לי אם נתחתן ואיך ייצאו הילדים שלנו, באמת, לא אכפת לי שלילדים יהיה את האף של עומר ואת העיניים שלי, להיות אפילו עקרה לא אכפת לי, אבל תבריא אותו. הוא לא אמור להיות חולה, זה עומר, הילד שתמיד בריא, זה שהולך עם מכנסיים קצרות וגופייה בחורף ובכל זאת הוא היחיד שלא מתקרר. אני מבקשת בכל לשון של בקשה, אני מוכנה שתיקח את הבריאות שלי ולא את שלו, אני אעשה הכול. אל תיקח לי אותו. בבקשה, אל תיקח לי אותו."
פתחתי את העיניים, וראיתי בפעם הראשונה והאחרונה את עומר בוכה, למרות שהוא לא באמת בכה, הוא אמר לי אחרי כמה זמן, כשהוא כבר היה בבית חולים, הוא פשוט... הזיל דמעה.

"עומר, לא משנה מה זה מה שאבחנו לך, אנחנו נעבור את זה ביחד, אני מבטיחה לך שאני לא אעזוב אותך לעולם, רואה?" אמרתי והצבעתי על ה-T שתלויה לי על הצוואר מאז אותו היום, למרות שכבר כל הבנות צחקו עליי ואמרו לי להוריד אותה, "זו ההבטחה שלנו אחד לשני, ביחד לתמיד זוכר?" לאט לאט הרגשתי את הידיים הענקיות שלו מקיפות אותי, עושות עיגול מלא סביבי ומושכות אותי אליו, הסתכלתי אליו, ואז לשמיים, ולרגע אחד, לחלקיק שנייה, יכולתי לראות את הכוכב הנופל חוזר למעלה לשמיים, יחד עם המשאלה שלי, צוחק כל הדרך בחזרה למעלה.
- - -
הפעם השלישית שראיתי כוכב נופל הייתה בדיוק כשלושה חודשים, חמישה-עשר ימים, שעתיים ועשרים ושלוש דקות אחרי שהודיעו לי שעומר מת. אבל מי סופר. שכבתי לבד על שמיכת הפיקניק לשעבר של עומר (או שזה עדיין של עומר, אני בכלל לא יודעת), ביד אחת החזקתי את התליון T של השרשרת שלי, אפילו שרציתי שעומר ייקבר איתו, כי ה- T הזו כבר לא מסמלת כלום, עם מי יש לי להיות ביחד עכשיו לתמיד? עם המוות? וביד השנייה החזקתי את הלב של עומר, או שזה היה שלי, אני כבר לא יודעת לזהות וזה בכלל לא משנה, כי זה נהיה אותו לב כבר ממזמן.

ירדה לי דמעה, אפילו שתיים, אולי בכיתי, אני גם לא יודעת לזהות רגשות מאז שראיתי את הפרצוף של אמא של עומר אדום ונפוח מבכי, מאז שראיתי את הרופא עומד בצד ושותק, יודע בדיוק את תפקידו כמלאך המוות, הייתה לי את ההרגשה שמשהו קורה כשעומר לא התקשר להגיד לי בוקר טוב, וכשהתקשרתי לשאול עליו בבית חולים, רק אמרו לי לבוא. "זה דחוף" האחות אמרה בחוסר אונים, כאילו יש כזה חוק בבתי חולים שאסור להגיד שמישהו נפטר בטלפון.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שהגעתי לסיטואציה הזו, של ישיבה-עמידה-שכיבה בחוסר אונים וחוסר חשק על השמיכת פיקניק של עומר. מאז שעומר מת אני מגיעה לשם, בדיוק איפה שראינו בפעם הראשונה כוכב נופל, כל ערב, אחרי שהשמש שוקעת והכוכבים מתחילים כאילו לצוף על השמיים, מתגלים לאט לאט מבין הכחול הגדול שהיה מעלינו ועכשיו זה סתם, מעליי. אני לא יודעת מה אני עושה שם כל ערב, אבל זה תמיד נגמר בעומר. אני נזכרת בעומר, אני בוכה על עומר, אני חושבת על עומר, אני מדברת (לעצמי) על עומר, אני בונה לעצמי עומר, אני מבקשת את עומר.

ניסיתי להסביר את זה לפסיכולוגית שההורים שלי שלחו אותי אליה, הכי טובה באזור, ככה הם אמרו. היא אמרה לי שזה נורמלי. וזה לא נורמלי שהאהבה הראשונה שלך מתה בגיל שש עשרה. זה בכלל לא נורמלי. חשבתי על זה ואז ראיתי כוכב נופל, הסתכלתי עליו והרגשתי אותו מסתכל עליי, רציתי לבקש משהו, אבל כל מה שהראש שלי חשב זה 'עומרעומרעומרעומרעומר', אז פשוט המשכתי להסתכל עליו במבט לא מאמין, ושתקתי. עומר לא היה אוהב את זה. הוא היה נעלב, ושואל אותי בטון כזה של חצי רציני חצי צוחק "מה אם אני הייתי הכוכב הזה? היית מתעלמת ממני?"

רציתי להגיד לו שלא הייתי מתעלמת ממנו, אבל גם לא הייתי מבקשת ממנו כלום, הייתי שולחת יד ומנסה לתפוס אותו, שלא ייפול, שיישאר אותי רק עוד קצת, אבל כשהסתובבתי לענות לעומר ראיתי רק את העשבי פרא שהתחילו לצמוח בדיוק בקו ששמיכת הפיקניק נגמרת.

בפעם השלישית שראיתי כוכב נופל, חשבתי שזה בדיוק כמו הפעם הראשונה, כי כאילו ישבתי עם עומר באמצע השדה מאחורי הבית שלי, כאילו בדיוק בחצות, ואפילו לבשתי בכאילו את אותם הבגדים שלבשתי אז, בפעם הראשונה, הייתי בתנוחה המדויקת, אבל רק בכאילו, עם רגליים על השמיכה שטיפה מבצבצות אל האדמה, יד אחת על האזור של הלב, כמו אז, ויד אחת מחזיקה בכאילו לעומר את היד העצומה שלו, זאת שאהבתי. הלב שלי איים לקפוץ אל עומר, שוב. בפעם הראשונה זה שלושה חודשים, חמישה עשר ימים, שעתיים ועשרים ושלוש הרשיתי לעצמי להרגיש, לחייך. כי מה אכפת לי, יש לי את עומר, ואני בדיוק-בת-ארבע-עשרה, ואין עליי שום חובות ושום מטלות, אני מאושרת. אבל רק בכאילו.

כי במציאות ישבתי על השמיכה הבלויה של עומר, שכבר קרועה בצדדים וגם בדיוק איפה ששמים את הראש, ועומר לא שם, הוא לעולם לא יבוא. אני בכלל לובשת פיג'מה חדשה, משובצת כזו, שעומר מעולם לא ראה וגם לא יראה, כמה שאני לא רוצה להאמין, ועכשיו יש לי המון מקום לרגליים, כי כשעומר לא שוכב לצידך אתה יכול לשכב על השמיכה באלכסון, והרגליים כבר לא מבצבצות לרצפה. הידיים שלי נמצאות כבר באופן תמידי בכוננות, לנגב את הדמעות שנוזלות לי באופן טבעי מהעיניים והלב שלי כבר ממזמן נדם, כי הוא הבין שאין לו למי לקפוץ מתי שמתחשק לו.

בסוף החלטתי כן לבקש משהו מהכוכב, אפילו שעברו כבר חמש דקות מאז שהוא נפל, אפילו שרציתי להראות לכוכב הזה שאני לא באמת צריכה אותו כדי להגשים דברים שאני רוצה, אפילו שתקעתי בו מבט מאיים כשהוא נפל וידעתי שהוא בכלל לא יקשיב לי, ואם הוא יקשיב הוא ייעשה הכול הפוך ממה שביקשתי.

"אני יודעת שזה מוזר, אפילו ביזארי, ואתה רק כוכב קטן, איך תוכל למלא בקשה כזו גדולה, אבל אני רוצה שתגרום לכוכבים להפסיק ליפול. באמת, אין לי סיבה מוצדקת, אבל רק אם תוכל לגרום להפסיק להם ליפול, תבקש מהם להפסיק לעזוב את האצבעות שלהם מהשמיים, תעודד אותם. ואם הם נופלים, אז שייקחו את האצבעות שהם היו רגילים להחזיק בהם את השמיים וייתקעו עמוק באוזניים, שלא ייתנו לשום בקשה של שום אדם להגיע אליהם. אני יודעת שאתה רק כוכב קטן, ואתה לא יכול להשפיע, אבל נמאס לי מכוכבים נופלים, כי בזמן האחרון כל פעם שכוכב נופל אני נופלת יחד איתו."



פניה למוקד העירוני מוקד 106
פניה למוקד העירוני
חזור לראש העמוד