היום בו רולטה לבנונית פגשה את מייקל ג'ורדן

11/02/2013 א' אדר תשע"ג

שעתיים אני צמוד לרולטה, השארתי פה כבר איזה 13,000 ירוקים.

תמיד אהבתי את ההימור, את האדרנלין, את ההמתנה הדרוכה למה יילד יום. הנחתי את ה- 500 דולר האחרונים שהזיעו על השולחן על המספר 23, המספר שבשבילו הייתי קם לפנות בוקר לראות אותו הולך באוויר, עת הייתי תלמיד תיכון.

"אין יותר הימורים", מכריז בעל הטוקסידו. הרולטה מסתובבת והכדור שותק, אני סוגר את העיניים, מקווה ששוב פעם ג'ורדן לא יאכזב וייתן את האקסטרה שלו.

4 שנים אחורה בדיוק, הייתי עסוק בלסובב רולטה אחרת , אני בלבנון, עם עוד 13 חבר'ה, חושך מוחלט, אפילו הירח פחד לצאת מבעד לעננים. זה היה ב- 31/12/95, שנה נגמרת, שנה נפתחת.

14 חבר'ה ב- 2 שורות , אני תמיד סגרתי את הכוח, קצת מפחיד מאחורה לבד, אז לא ממש הקפדתי על שמירת רווחים, הייתי נצמד לאחרונים, ככה הרגיש לי יותר בטוח.

בדרך חשבתי שאולי עוד נראה זיקוקים לכבוד השנה החדשה.

אבל במחשבה שניה, לא רציתי לראות זיקוקים. מי יודע אילו זיקוקים אני אראה.

"תיזהר שלא תגשים את משאלותיך", חייך לו הזקן הסיני בראשי.

אחרי הליכה שקטה של שעתיים-שלוש, הגענו ליעד ממש כמו טיול בדרום אמריקה. ברקע אפשר לשמוע את המפל נופל לנהר בלי לחשוב פעמיים.

ממול כפר לא גדול שהלך לישון.

אני מתמקם בעמדה עם שלושת הקבועים שלי. פותחים את כלי התצפית, מחברים הכל באוטומט כמו פזל ומקבלים את הלילה בצבעים ירוקים.

תמיד כשהעיניים שלי מחוברות כמו בדבק לכלי התצפית אני נזכר בשירו של מאיר אריאל "לילה שקט עבר על כוחותינו".

לשאלה של הזונה בשיר "מה אני עושה פה??" אין לי תשובה אבל לא ביקשתי יותר ולא פחות, רק את השיר הזה. תנו לי לילה שקט, עוד לילה שקט.

מסתכל שמאלה וימינה, ריטואל קבוע, אני וכלי התצפית במין ריקוד אינטימי. שרק אנחנו הכרנו. העיניים לא משות מהעדשות, לא רוצה לפספס משהו, אני התחנה האחרונה ומה שאני אפספס, לא יפספס אותנו.

כל חיות הלילה ירוקות, הכל פסטורלי, אורות הכפר והמפל שלא מפסיק להשמיע רעש של חיים.

תמיד המארבים האלה היו "ונתנה תוקף" הפרטי שלי מי יחיה ומי ימות, מי באש ומי בפיצוץ, מי בנפש ומי בגוף, מי ינוח ומי ינוע והכי חשוב שאני אהיה זה שאמשיך לנוע. את עצמי הכי ידעתי לאהוב.

כל כך לא רציתי למות, לא להיות גיבור, לא להופיע בעיתונים.

תנו לי להישאר אנונימי. יש חיילים שחושבים על איך הם מתים כמו גיבורים ואיך כותבים עליהם בעיתון ואיזו תמונה ישימו.

אני לא הצטלמתי, לא כתבתי מכתב אחרון, כלום, הבטחתי לעצמי, כמו שבאתי ככה אני חוזר, במצב מאונך על שתיים.

הלילה עובר לאט כשאתה ער בתוך עדשות שמאירות לך את העולם בירוק, סמכתי רק על עצמי, אז בלילה הראשון רק אני הייתי על הכלי תצפית.

פתאום גיליתי שיש פרות ירוקות, שועלים ירוקים, אפילו את החברים שלי בירוק הצלחתי לראות.

הלילה ממשיך לדשדש והקור הלבנוני חודר לעצמות, גשם התחיל לטפטף.

בהתחלה אני עוד נלחם עם הקור והרטיבות, שם עוד שכבה על הגוף, שם על הראש איזה מעיל סערה, תולה את כל ישועתי באיזו שקית חימום שהממציא שלה שוכב עכשיו מתחת לאיזה פוך, אבל 10 דקות אחרי שאני כבר רטוב וקופא מקור, אני מבין שאת הטבע לא אנצח, אחרי הכל לא הטבע הוא האויב פה. אני מחייך באדישות לעצמי ונצמד בחזרה לעדשות.

הבוקר ממאן לבוא, אני רעב, דוחף יד לכיס בדגמ"ח. 2 שקיות בכל כיס, אחת עם שוקולדים, השנייה עם בוטנים ושקדים. מצד אחד מתוק מצד שני מלוח, כמו החיים.

שמאלה ימינה, אני רוקד עם המשקפת, מצד לצד, מחפש את זה שמחפש אותנו. הגשם נרגע, עכשיו רק קר. חלק מהחבר'ה כבר ישנים, התחלקנו למשמרות.
3 משמרות. 2 משמרות ערות, אחת ישנה. אני בלילה הראשון ער כל הלילה.
לא רוצה לפספס את הסרט אם יהיה.

נגמרו השוקולדים, נגמרו הבוטנים והשקדים. אין לאן לברוח, זהו עכשיו עוברים לשלב המחשבות על החיים, זה הרגע הכי יפה במארבים, אני כבר לא שם, אני במקום אחר, הנפש התנתקה מהגוף.

הגוף למטה על האדמה צמוד לכלי התצפית. והנפש עפה לכל מקום שלוקחות אותה המחשבות.

אופס, המחשבות נקטעות ברגע, הדופק קופץ, האדרנלין מתפשט בגוף, משהו ירוק ורחוק זז לי בכלי תצפית, קיבינימט אני אומר לעצמי, זה פרה או בן אדם? להעיר מישהו? או לחכות רגע.

אני מתפלל לכל אלוהים שמוכן להקשיב לי בקור הזה שזאת תהיה פרה, ממוטה אפילו דינוזאור, גם חייזר יכול להתקבל פה בברכה, רק לא בן אדם.

אלוהים לא עונה, אבל בכל זאת כנראה שראיתי פרה ירוקה. אני נרגע, מוציא אוויר
ומקלל את הסבתא של הפרה שהחליטה לטייל בקור הזה. מצד שני, מבקש מהסבתא שלה שתשלח הלילה רק פרות.

הבוקר מתחיל לעלות, פתאום אני מגלה שלנוף יש עוד כמה צבעים חוץ מירוק.
אני מקפל את כלי התצפית הלילי ומוציא את המשקפת הגדולה המתאימה לתצפית יום. את המשקפת אני פחות אוהב, אין בה רומנטיקה, אין בה שאר רוח. היא רגילה וסתמית, לא משנה את המציאות, רק מקרבת אותה.

אני מתגעגע לירוק של הלילה.

החבר'ה מתחילים להתעורר, כמו בקייטנה, מחכים לארוחת בוקר. זה לא שארוחת הבוקר כזאת שווה, פשוט משעמם, אז אוכלים.

מחייכים אחד לשני, צוחקים קצת, בדיחות נזרקות לאוויר. חלק אוכלים את הגורמה החלבי, לחמנייה עם גבינה צהובה. האחרים בוחרים לטעום את המעדנייה, אותה לחמנייה עם נקניקים שונים ומשונים. הרטבים פה זוכים לעדנה שלא הייתה מביישת את אהדת הקהל לה זכה מנחם בגין בכיכרות, אחרי הכל הוא הביא אותנו לכאן במישרין או בעקיפין.

המחמירים נוהגים לערבב בין הלחמניות. מים כיד המלך בלי הגבלה.

אני רוצה לחזור ריק, בלי מטען עודף על הגב. אז מחלק מים מהבקבוקים שלי. אחרי הכל אין סבל שלא רוצה שישתו מהמים שלו.

באתי לפה עם 50 ק"ג של אוכל, ציוד ושתייה. קיבינימט, אני רוצה לחזור עם 25 ק"ג בלבד. תאכלו תשתו כי מחר (היום) אולי נמות. לא אני. מישהו בכל זאת צריך להחזיר את הציוד בחזרה.

בערך ב-11 בבוקר קיבלנו הודעה בקשר שבלילה מתקפלים, המארב קוצר ב- 24 שעות, כל שעה פה זה נצח. אני מחייך חיוך רחב. ואומר לעצמי זאת הודעה לא רעה ליום הראשון של השנה הראשונה של שנת 1996, שירבו הודעות כאלה בקשר.

מנסה להעביר את השעות עד יבוא הליל ונצעד תחת חסותו חזרה אל חוף מבטחים.
אני מנסה לכתוב שירים במחברת, אולי זה יעביר את הזמן.

אך אני מנקר, לא נלחם בזה ונרדם לאיזה שעה שעתיים.

אני מתעורר לארוחת צהריים, תפסתי מלון חמישה כוכבים, פנסיון מלא.

"מה בתפריט" אני שואל. התשובה לא איחרה לבוא, "אותו תפריט מהבוקר"
שוב מנחם בגין יקפוץ לי לראש עת ארטיב את הנקניק בחרדל, מיונז וקטשופ.
הייתי משלם עכשיו הרבה בשביל שקית שוקו קרה...

"חבר'ה לשתות" אני מכריז על happy hour , מה אני לא אעשה כדי להיפטר מהמים.

לקראת השעה 16 אנחנו מתחילים להתארגן, לקפל את כל הציוד. הסוסים כבר מריחים את האורווה. רוצים לחזור הביתה. מחכים לחושך, כל אחד מתכנס בתוך עצמו. נכנסים למוד יותר שקט אני רק רוצה להיות מהעבר השני של הגדר. להיות בטוח שעוד מארב סתמי מאחורי. בלי להיתקל, בלי להתקיל, בלי יריות ובלי גיבורים. מארב סתמי, כמו שאני אוהב, לבוא בשקט ולחזור בשקט.

בדרך חזרה, שוב 2 שורות, אני מאחורה נצמד ל- 2 האחרונים, לא רוצה להיות אחרון ולבד. לא מתאים בטח לא עכשיו.

השעון מראה 21:30, אחרי 5 דקות אנחנו בארץ, נכנסים דרך השער, הקצין האחראי במוצב סוגר אחרינו את השער, אני מוציא אוויר לרווחה. מברך ומקלל את מזלי הטוב שמאיר לי פנים.

העיניים שלי חזרה על הרולטה הכדור עדיין שותק, הרולטה מתחילה להאט, רעש הכדור דופק, עוד סיבוב של הרולטה ועוד כמה סיבובים והכדור נופל על הגופייה האדומה של ג'ורדן.

אני מחייך, עושה חשבון מהיר יש לי פה 17,500 דולר. לא רע בשביל עבודה של שעתיים. בחוץ גשום וקר, לא אכפת לי להירטב. נכנס לסופר הקרוב, מחפש שקית שוקו. שנה נגמרת, שנה נפתחת, ברוכה הבאה שנת 2000.



פניה למוקד העירוני מוקד 106
פניה למוקד העירוני
חזור לראש העמוד