שנת 2012

05/02/2020 י' שבט תש"פ

עידוד היצירה המקומית

תחרות הסיפור הקצר של מודיעין מכבים רעות נערכת מדי שנה לעידוד היצירה המקומית.

לתחרות הוגשו 47 סיפורים בנושאים מגוונים ומז'אנרים שונים: 18 סיפורים בקטגוריית נוער (כיתות ז'-י"ב) והשאר בקטגורית מבוגרים.

צוות השופטים כלל את יונה גל, מורה, מדריכה ביד ושם ועורכת לשונית. עמיעד טאוב, עיתונאי, כותב, עורך אתר ופובליציסט. רננה רותם, מורה בתיכון עירוני א' וחובבת ספר.

מועדון רוטרי מודיעין נתן את החסות לתחרות והעניק את הפרסים לזוכים.

לפניכם הסיפורים שזכו בשלושת המקומות הראשונים בקטגורית מבוגרים וקטגורית נוער.

קריאה נעימה!

קטגורית נוער


מקום ראשוןהחלטה, מאת: יובל גלבוע

מפגש יום יומי בין שני נערים שהאחד מהם סובל מעודף משקל ונאלץ להתמודד עם סביבת הנערים הצעירים חסרי הרגישות. גיבור הסיפור מתקשה להתמודד עם הלחץ החברתי נוטש את חברו ופוגע בו רק כדי למצוא חן בעיני חבריו ובעיני נערה צעירה.

לסיפור המלא

מקום שניתפוזים מן העבר, מאת: דניאל עמוסי

סיפור חוצה דורות הנערך מחוץ לבית כנסת עתיק ומפגיש בין שני קשישים ובעל מסעדה לבין נער צעיר בגינה עזובה במפגש שבמרכזו ציור קיר של אשה וכל כולו געגועים.

לסיפור המלא

מקום שלישיקטיה, מאת: ליאור בורג

מפגש בין תלמיד תיכון העוקב אחרי בת כתתו, עולה חדשה מרוסיה, כדי לברר מה גורם לה להתרחק מחברת בני גילה ולהתנהג בצורה מסתורית.

לסיפור המלא

קטגורית מבוגרים


מקום ראשוןאדוות של תקווה, מאת: נטליה בירקן

סיפורה של אישה שמאז ומעולם נרתעה ממים וחיפשה קרקע יציבה אם בבריכה ואם במקווה. לאחר שהיא נבגדת וחוזרת לבעלה נולד לשניים תינוק מיוחד שגם הוא נרתע ממים ומתגלה כסובל מאוטיזם.

לסיפור המלא

מקום שניהרואה את הנולד, מאת: רן נייגר

יוסף לוין מאס בחייו.  הוא שכב גלמוד במיטתו באור חיוור של שחר מוקדם, צנוף בסדינים הסתורים, וחשש להירדם.  כשעיניו בוהות בתקרה, הרהר במרירות במצבו.  הוא ידע שבאם יעצום את עיניו, ישובו החזיונות לפקוד אותו.  הוא שנא את החזיונות.  החזיונות, אותן תמונות שחלפו מול עפעפיו הסגורים ואיפשרו לו לחזות את העתיד להתרחש, הביאו לו רק צער וכאב.  בגלל יכולתו לראות את הנולד איבד את משפחתו וחבריו.

לסיפור המלא

מקום שלישימיכאל, מאת: בני שחורי

סיפור העוסק במיכאל, מישקה, קשיש בודד יוצא רוסיה שעלה לישראל, תוך שהוא מטפל במסירות באשתו הלגה הסובלת משיטיון וחוזר בזיכרונותיו לעבר. מיכאל נפגש עם סטודנטית לעבודה סוציאלית שעלתה מאתיופיה במבצע משה והיא מצליחה להוציא אותו מבדידותו, לפתוח את מגירות ליבו ולגרום לו לשחזר בפניה את זיכרונותיו הקשים והקשר בין השנים מתפתח עד לסיום הכואב והמפתיע.

לסיפור המלא

ציון לשבח


הסיפורים:

שלושים ימים עם דניאל, מאת: שחר פרידמן

12/02/2013 ב' אדר תשע"ג

בהתחלה רק הבטתי על גופו המכורבל. מונח לו על המיטה, עם כמעט-זרועות וכמעט-ריסים וכמעט לב שפועם. כל כך כמעט כמונו, רק דוק של נצח מבדיל. הוא היה זעיר מאוד, כמעט בכלל לא, כמעט ורק נקודה בחלל. בחנתי סביבו בעיניי רוחי, מנסה לשאוב כל קמט וקפל וניואנס. אבל הוא היה חשוך כל כך. למרות כל תאורת הפלורסנט לא היה בו שום דבר חי או ורוד. רק שש מאות שלושים גרם, ולא יותר. אחרי זמן רב מאוד הוא דפק בעדינות על כתפי. "מספיק," אמר לי. "בואי".

להמשיך לקרוא

מיכאל, מאת: בני שחורי

17/02/2013 ז' אדר תשע"ג

בארבע לפנות בוקר, זה הפך כבר הרגל, מיכאל הקיץ באחת מהחלום החוזר חלילה. חבטת העיתון שהשליך מחלק העיתונים אל הדלת השכנה, ניתקה אותו באחת מאמו. מביטה בעיניו הכחולות בחמלה, מחבקת אותו, כריות אצבעותיה מלטפות את קרקפתו ואחר לוחשת בקול רך אל אוזנו: "מישקה, בבקשה אל תלך, הדאגות יהרגו אותי". תמיד בערב שישי לאחר ארוחת השבת. ליבו נחמץ. למרות שיודע הוא, לא הלך. במוצאי השבת יודיע לחברים המאוכזבים שנשאר. את חלקם יפגוש לאחר המלחמה בישראל. מהרהר באימו ומשפחתו רגע ארוך. מוריד רגליו אל הרצפה באיטיות , החדר קר, הלגה עדיין ישנה בצידו, נושמת בכבדות. מעניין מי מבקר בחלומה?.

להמשיך לקרוא

הרואה את הנולד, מאת: רן נייגר

05/05/2013 כ"ה אייר תשע"ג

יוסף לוין מאס בחייו.  הוא שכב גלמוד במיטתו באור חיוור של שחר מוקדם, צנוף בסדינים הסתורים, וחשש להירדם.  כשעיניו בוהות בתקרה, הרהר במרירות במצבו.  הוא ידע שבאם יעצום את עיניו, ישובו החזיונות לפקוד אותו.  הוא שנא את החזיונות.  החזיונות, אותן תמונות שחלפו מול עפעפיו הסגורים ואיפשרו לו לחזות את העתיד להתרחש, הביאו לו רק צער וכאב.  בגלל יכולתו לראות את הנולד איבד את משפחתו וחבריו.

להמשיך לקרוא

אדוות של תקווה, מאת: נטליה בירקן

12/02/2013 ב' אדר תשע"ג

תמיד נרתעתי ממים. לשחות, כמובן, אני לא יודעת. זה לא שלא ניסיתי ללמוד, דווקא להפך, אימא לקחה אותי לחוג שחייה כשהייתי בערך בת שבע. ואני, גיבורה גדולה, בבגד ים כחול וכובע ים תואם שמתח עד מאוד את שיערי הארוך והעבה, כך שעיניי הגדולות ובולטות מטבעם איימו לצאת מחוריהם, צעדתי בראש מורם עד לשפת הבריכה. אבל כאשר המאמן ביקש ממני להיכנס למים, נעצרתי. כול נורות האזהרה האדומות נדלקו בראשי ופשוט קפאתי במקום. כול איברי, בבת אחת התקשחו וכפות רגליי נדבקו לרצפה החלקה של הבריכה. זו הייתה הפעם הראשונה שפחד שיתק אותי.

להמשיך לקרוא

קטיה, מאת: ליאור בורג

12/02/2013 ב' אדר תשע"ג

"היי, חבר'ה! בואו למסיבה היום בערב בגג, יהיה גדול" אמרתי בזמן שחילקתי את הפליירים. התגובות העיקריות היו "גדול!", ו"נתראה שם". כולן, חוץ משל אחת... של קטיה. "רגע... הכניסה עולה כסף?" היא שאלה בהיסוס. "כן, 30 שקלים", עניתי לה. "אוי... נזכרתי שאני צריכה לעזור להורים שלי היום בערב... אני לא יכולה לבוא", היא אמרה והלכה מושפלת מבט. בנקודה הזאת כבר התחלתי לחשוד. לקטיה תמיד היה משהו שמנע ממנה לבוא. לכל מקום. לסרט, אליי הביתה, או אפילו סתם לגינה. ככה כבר כמעט שנה וחצי, מאז שהיא הגיעה אלינו לכיתה.

להמשיך לקרוא

תפוזים מן העבר, מאת: דניאל עמוסי

12/02/2013 ב' אדר תשע"ג

גדר ברזל חלודה, עם שאריות של צבע ירוק עליה, מפרידה בין חצר גדולה ועזובה לרחוב. והרחוב צר וישן הוא, צריפים ישנים עומדים ליד בתים חדשים וכביש משובש מפריד חוצה אותו לאורכו. האווירה בו היא של דורות עברו, דבר שכבר חלף ועבר מן העולם.גדר ברזל חלודה, עם שאריות של צבע ירוק עליה, מפרידה בין חצר גדולה ועזובה לרחוב. והרחוב צר וישן הוא, צריפים ישנים עומדים ליד בתים חדשים וכביש משובש מפריד חוצה אותו לאורכו. האווירה בו היא של דורות עברו, דבר שכבר חלף ועבר מן העולם.החצר שקטה היא, גדלים בה פרא קוץ ודרדר, בין מוט ברזל ישן וחלוד שראשו כמתגרה בשמים, לעץ שענפיו עמוסים פירות בשלים, ואף בשלים יתר על המידה - ללא יד שתקטוף אותם, והעץ בודד הוא - אין ילדים המשחקים להם בין ענפיו.

להמשיך לקרוא

החלטה, מאת: יובל גלבוע

12/02/2013 ב' אדר תשע"ג

"עשית החלטה נכונה" אמר יואב. "תאמין לי, איילה שווה את זה". "נכון, אבל אני מרגיש לא נוח עם זה, מה אלון מרגיש עכשיו? מה הוא חושב? הוא בטח בוכה עכשיו, בוכה על כך שאפילו את החבר היחיד שלו הוא איבד..." זה קרה לפני שבועיים. אותם שבועיים אחרונים של החופש הגדול לפני שעולים לכיתה ז'. התחיל לשחזר רועי. אותם ימים היו ימי קיץ חמים, במיוחד בעיר שבה אנו גרים, אשקלון. היינו נוהגים בימים אלו להישאר במזגן בבית, או מדי פעם ללכת לים או לבריכה. ברוב ימי החופש הייתי עם חברי הטוב ביותר, אלון. פעם אני באתי אליו ולפעמים גם הוא בא אליי. אלון היה צייר מדהים, וכל החדר שלו היה מקושט בציוריו הצבעוניים והססגוניים. היה לו קלסר ענק עם כל הציורים שלו. הציורים שלו היו חשובים לו מאוד והוא לקח את הקלסר לכל מקום איתו.

להמשיך לקרוא


חזור לראש העמוד