שנת 2014

הסיפור פלושקעס – אצבעות בפולנית - מכניס את הקורא לעולם קסום של זיכרונות ילדות. גיבורת הסיפור כמהה לגלות את מתכון הפלושקעס של סבתה, אשר ליווה את ילדותה בבית הסבתא ולא נמסר מעולם. הסבתא, ניצולת שואה מגליציה, חפרה בורות הסוואה, התחבאה במחילות ובעיירות, בילתה את "ירח הדבש" בבריחה בכפרים וביערות הקפואים של פולין ולבסוף התיישבה בצפת. החיים הקשים הטביעו את חותמם על הסבתא ועל הילדה כאשר ברקע הפלושקעס, שהינו כדור בצק עם בצל מטוגן, מביא נחמה וממתיק את המאורעות הקשים מנשוא. בנוסף שזורה בסיפור עלילה מרתקת ומרגשת על נדודי הנכדה בעולם בחיפוש עיקש אחר מנת ילדותה שהיא טעם חייה, חיפוש אחר גן העדן האבוד אשר לוקח את הקורא למשמעות מטאפיזית ואוניברסאלית של החיים.

לסיפור המלא

הסיפור זמן מוחמץ מספר על עולה חדשה מרוסיה, כימאית בעברה אשר עובדת כעוזרת בית אצל פרופסור לפיזיקה שלמד בגרמניה, היחסים בין הדמויות משתנים כאשר הפרופסור מגלה שהיא מבינה גרמנית ומתחיל לשוחח איתה בחופשיות מוחלטת. ברקע הסיפור ישנה "תעלומת תמונת פניה של צעירה עם שיער שחור כפחם המישירה זוג עיניים כהות ושקועות בארובותיהן אל המצלמה". הסיפור עובר מהמימד הריאלי לז'אנר הבדיוני של בניית מכונת זמן וסיפור אהבה נכזבת של הפרופסור לאישה שבתמונה.

לסיפור המלא

"שלום לך. מדבר כרים רדפא. אני הבעל של סוהיר זכרונה לברכה, ש... שקיבלת את הגוף שלה". חייה של מאיה, משותקת המרותקת למיטתה, משתנים באחת כאשר מודיעים לה שנמצאה לה תורמת גוף – היא תוכל להכניס את תודעתה אל לגופה של מישהי שנפטרה לא מכבר. היא תוכל שוב לנגן, לצאת עם בחורים, להתחתן... איזה כיף! יש לתורמים רק תנאי אחד, אך זהו תנאי מאוד לא מקובל בסיטואציות כאלה: הם רוצים שמאיה תמשיך לקיים קשר עם משפחתה של התורמת. חרף ההתנגדות של הוריה, מאיה בוחרת ללכת אל המפגש הגורלי. בתוך המפגש, מאיה תחווה בליל של רגשות ותחושות שיאלצו אותה להתחיל לשאול: האם באמת אין קשר בין הגוף לנפש? האם ייתכן שסוהיר ממשיכה לחיות דרכה, ובתוכה? והאם באמת ניתן להפריד בינה לבין הנערה העלומה שהיא שוכנת כעת בין איבריה?

לסיפור המלא

הסיפור מעיין נסתר הוא סיפור של כמיהה וגעגוע של אישה אל אהוב ליבה בציפייה למפגש עימו. מסע של הנפש אל הלא נודע. הסיפור מסופר בשפה פיוטית - לירית ועשירה הסוחפת את הקורא אל עולם ייחודי של דימויים, מטאפורות ותיאורים בעלי משמעויות, של אמונה באהבה ובאני ובמושא הכמיהה. המעיין הנסתר הוא מטאפורה לחיים הנסתרים של דמויות הסיפור. הגיבורה וילדיה מטיילים בדרך אל המעיין. בסיפור קיימים זיכרונות ילדות על עץ החרוב וציפייה דואבת של גיבורת הסיפור להיפגש עם אהובה בתחנה המרכזית בתל אביב: "שעות עמדתי שם באפלת הקלחת הרותחת.. וזעקתי, אל תסתיר פניך ממני.." האם המפגש יתממש? "בפסיעה חרישית לבל ירעימו תופי אוזניך תצעד נפשי הזעירה בתוך המנהרה תחפש דרכה במבוכים.. "

לסיפור המלא

הוא עובד משרד אפרורי, כלוא בקוביית מחשב. הוא גר בדירה הקטנה מדי למידותיו, מריחה מספרים ואבק. הוא משתדל לא לחשוב עליך, האהובה שאבדה לו זה מכבר, ומשתדל שלא להסתכל על השמים האפורים כדי לא לראות שם את המלאכים הנופלים, צורחים, ונשברים על האדמה כשהם הופכים לבני אדם. הבוסית מדברת איתו על חופשה ללא תשלום, ומציעה שייקח לעצמו זמן להתאבל. הוא תוהה איך נכשל אפילו בעבודה שלא דורשת ולו שבריר של אינטלקט. נגיעות הוא סיפור בשל להפליא, כתוב בשפה בוגרת ובקצב רהוט שמקומו לא יכירנו בסיפורי נוער. הקריאה היא כמו כניסה, וויזואלית ואמוציונאלית ביותר, אל עולמו של הגיבור על המתרחש סביבו, ובעיקר אל רגשותיו הפנימיים.

לסיפור המלא

לינה, גיבורת הסיפור יוצאת מביתה דרך מסגרת עלומה המנתקת אותה מסביבתה המוכרת ומעבירה אותה לעולם חדש ומסתורי. מבולבלת והמומה היא מוצאת את עצמה ברחובותיה של עיר אפורה ומנוכרת ומגלה שעליה להשתלב בסדר חברתי חדש על פיו אנשים מזוהים על ידי ברקוד שניתן להם, והם מתחלקים למעמדות של אדונים ועבדים. בעל כורחה היא הופכת למספר 354, עבד נטול זכויות. היא מגלה סביבה אנשים כהי מבט המסתובבים חסרי מטרה, עבדים נטולי זכויות הממלאים הוראות ללא עוררין. לצדם מתהלכים ה'אדונים', נחושים, דורסניים, משימתיים. הסיפור משלב בהצלחה מציאות פרוזאית עם אג'נדה מורכבת. הוא קורא תיגר על מוסכמות חברתיות ויחד עם זאת הוא מצליח לפרוט גם על נימי הרגש. למרות קוצר היריעה, סופו של הסיפור מותיר את הקורא מבולבל ומעורר אותו למחשבה.

לסיפור המלא

"אני אוספת קופסאות גפרורים." כך נפתח הסיפור וכך הוא מסתיים. ובתווך נפרסות בפנינו שברי תמונות מחייה של הגיבורה. היא בת חמש, מבשלת עם אמה במטבח ואוספת אל כיס מעילה קופסת גפרורים ריקה. היא בת תשע, האוסף גדל בינתיים, והיא חוזרת מבית-הספר וחולקת תפוח עם ישיש שפל רוח בצד הדרך. בת ארבע-עשרה היא רואה את אביה משליך קופסת גפרורים על הרצפה בדרכו החוצה, יוצא בכעס ונעלם מחיה לתמיד. וכל אפיזודה מופרדת מקודמתה במשפט שהופך למעין מנטרה. "אני אוספת קופסאות גפרורים". היא הולכת ומתבגרת, ושברי האירועים מצטרפים ומתגבשים לתמונה רחבה שמוטיב אוסף קופסאות הגפרורים מוביל אותה. מעל הסיפורים המפורשים מרחפת אווירה עמומה של סוד והיא הולכת ומתעצמת עד לשיאה באפיזודה האחרונה.

לסיפור המלא

'אמא' הוא סיפור מבעית השואב את כוחו דווקא ממה שלא נאמר בו. הוא עוסק בנושא הטעון ביותר שאפשר להעלות על הדעת מבלי להזכירו מפורשות. אמא, בת, רכבת צפופה, שלג, יערות, מדים; אלה הם חומרי הגלם של הסיפור 'אמא' והם מתגבשים לכדי דרמה עוצמתית ומטלטלת. הרמזים הברורים לא זקוקים להסברים מפורשים. הסגנון המאופק מעצים את חווית הקריאה. המשפטים הקצרים, החזרה על מילים, הפנייה הישירה אל האם, משמשים אמצעים הבעתיים רבי עוצמה. 'אמא' הוא סיפור קצר וכואב לתפארת.

לסיפור המלא