מקום שלישי סיפור ללא שם מאת עלמה לרר

04/08/2020 י"ד אב תש"פ

הוא ישב, צפה בשמש מתרחקת ממנו בזהירות, שוקעת אל הים הכחול והעמוק, מתחלפת בחשיכה מרתיעה, החשיכה שהייתה בליבו.

צבעם של השמיים היה אדמדם, כמו דם שנוטף מהשמיים, כמו אדם שזועק את כאבו מלמעלה, מנסה להראות לכולם שהוא אינו בסדר, אך אף אחד לא שם לב.

הוא אף פעם לא הבין איך הוא קשור לכולם, הוא תמיד הרגיש עוף מוזר, לא קשור לעולם הזה, לא חלק מהמשפחה שלו. כאשר הבין מה הוא, הוא למד להסתיר זאת עוד יותר, להסתיר את השונות שלו, להסתיר את רגשותיו ואת מחשבותיו, ללכת עם הזרם.

הוא למד להיות החזק, כדי שלעולם לא יחשבו שהוא החלש, הוא הסתיר את עצמו במסכות רבות מידי, שאפילו הוא לא ידע כיצד להוריד אותן, כיצד להפוך ולחזור להיות הבן אדם שהיה קודם.

הים היה המקום היחיד שבו הוא הרגיש עצמו, שבו הוא נרגע מכל הלחץ שהיה עליו, מכל הדברים שהוא הסתיר כל כך הרבה זמן, כבר 15 שנים. הוא נשם את הריח המלוח ועצם את עייניו, נתן למים להוביל אותו, סומך עליהם בעיניים עצומות.

הים היה שקט באותו היום, למזלו. דבר לא קרה לו, לפחות לא פגיעה חיצונית. מבפנים הוא התחיל לתהות למה הוא עושה את זה, למה הוא מסתיר את עצמו במקום להיות האדם שהוא ולמה כל כך אכפת לו ממה שיגידו או יחשבו.

הוא חזר לביתו, החליף את בגדיו ולבש את המסכות מחדש, הן כבר כמעט הפכו להיות חלק ממנו, אבל רק כמעט. הוא לא נרדם, הוא התהפך במיטתו וזע ממקום למקום, חשב על מה חבריו יגידו אם יספר להם, הוא היה בטוח שהם ינדו אותו, שהם יפתחו עליו חרם ולעולם לא ירצו לדבר איתו יותר.
הוא נרדם לבסוף, אחרי כמה שעות שהתהפך במיטתו ללא הפסקה, רק חושב על האחר, במקום לחשוב על עצמו. הוא לא הפסיק לחשוב על זה, גם כאשר הגיע לבית הספר וראה את חבריו, ששאלו אותו אם הוא בסדר.
הוא ענה בחיוב, ניסה להסתיר את העובדה שהוא לא בסדר, בכלל לא. כל יום הלימודים הוא חשב על זה, לא הפסיק לדמיין את השיחה הזאת, שבסופה הוא יישאר לבד.

הדבר הטריד אותו כל כך, שהוא אפילו לא שם לב לאדם שהיה מאוהב בו, שהתיישב לידו, שאל אותו אם הוא בסדר, הנער ענה כן, רק רצה שיעזבו אותו לעצמו.

הוא קבע עם חבריו בים, הם הלכו כחבורה אחת גדולה ומאוחדת, בתוכה אחד שבטוחה שליבו ישבר, שהוא יהיה בודד עד לסוף חייו.

החבורה התיישבה, והוא פתח את פיו, מנסה לפתוח את פיו, אבל קול לא יצא ממנו, הוא דמם פתאום, הפחד שיתק אותו לגמרי.

דמעות עלו בעיניו וחבריו לא ידעו מה לעשות עם עצמם, רק הים הרוחש וקול בכיו השקט נשמעו. לפתע אחד מהחברים קם, הוא חיבק אותו, הוא חיבק אותו ונתן לו את הכתף שהיה צריך כל כך, את הכתף שהיה צריך כדי להוריד את כל המסכות שמילאו אותו. וסוף סוף היה לו את האומץ להגיד את שתי המילים האלה, הכל כך מפחידות ומלחיצות, המילים שמשנות עולם, ״אני הומו.״





פניה למוקד העירוני מוקד 106
פניה למוקד העירוני
חזור לראש העמוד